פרשת עקב- המוסר הפנימי

פרשת השבוע "עקב"  ממשיכה את הסקירה על העבר של אירועי המדבר, וכן את ההכנות לכניסה לארץ ישראל. רגע לפני הכניסה לארץ, משה רבנו מרגיע את עם ישראל מהחששות שלהם, מבקש מהם שישמרו על האמונה, ויאמצו לעצמם מנהגים שונים משאר עמי האזור בכדי שיצליחו לשמור על ייחודיותם.
ועתה, משה רבנו בנאומו אליהם מזקק להם את עיקרי הדברים בכדי שיטמיעו אותם בליבם ובמעשיהם. אחרי כל התלאות, ולפני פרידתו מהם, הוא שואל אותם, מה היסוד של כל התורה ? מה הן הנחות היסוד והשקפות העולם שה' מבקש ללמד אותם?

מסביר, יוגב גלב, עובד סוציאלי-
"האם יעלה על הדעת שהמצוות ייתפסו כניסיון לשחד את הא-ל?  וודאי שהמצוות הן לטובתנו… הגישה היהודית מציגה את ה' כעניו לעומת האלילים השתלטניים, ולעומתו את ישראל כענווים ונדרשים לעבודה. גישה זו באה לידי ביטוי מעמיק בהדגשתו של הרמב"ם את מידת הענווה, כמידה היחידה שיש לנהוג בה באופן קיצוני. היא משמשת את "בניין האב" להשקפת היהדות, ובכך היא מעצבת את האופי והצבע שתקבלנה המצוות כולן! …

לכן, מסתבר שאין די בחקיקת חוקים ובאכיפתם, גם אלוהים לא מסתפק בחוקים ודורש מאתנו- "(טז) וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם–לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד" (דברים י'). כל עוד לבנו ערל ולא מוסרי, לא יסייעו לנו חוקים שנחוקק לחברה צודקת ומתוקנת יותר. רק אם נתבונן בלבנו פנימה, נדע להבחין אם אנו פועלים בכיוון או סוטים מדרך הישר והמוסר. ורק אם נחנך את ילדינו לזהות את המוסר הפנימי ולאמצו כמצפן, חוקים רבים ישארו בגדר תזכורת חיצונית. אחרי הכל, בכל יום עלינו לבחור למול את ערלת הלב שלנו, זו שמייצרת אנרגיות שליליות וקטנות מוחין. הפרשה אומרת לנו כי בכל יום עלינו להגיע לתוך ליבנו, כי שם שוכן המוסר הטבעי.

פרופסור אסא כשר מפרט-
"משה בא להפיג את הקושי. בלשונו הציורית הוא מצביע על מידות שכל אדם אכן יכול לדבוק בהן וגם מן הראוי שיעשה זאת: "אֲשֶׁר לא יִשָּׂא פָנִים וְלא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶֹה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִֹמְלָה" (יז-יח). אלה הן מידות לא במובן הפשוט של מרכיבי הדמות האלוהית. מפני שאין לנו דמות אלוהית, מפני שכל דמות שיש לנו היא מסכה, אביזר של עבודה זרה, בנמצא או באפשר. אלה הן מידות במובן אחר. אלה הן מידות שאדם המאמץ אותן לעצמו פועל כראוי, ברוח התורה והמצוות.
ובעקבות היראה והעבודה והדבקות, באה תודעת השייכות וההזדהות: "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ". כל מה שחייל עושה בצבא, בשם הצבא הוא עושה, ובשם המדינה שזה הצבא שלה. במעשיו הוא מבטא שייכות והזדהות. אדם מישראל המעצב את חייו במתכונת היראה והעבודה והדבקות, יבטא במעשיו את השייכות למי שהוא עומד בפניו ביראה ובעבודה, את ההזדהות עם מי שהוא עומד בפניו בדבקות.
וראוי להדגיש: משה רבנו לא מדגים את הדבקות בקרבנות ועבודת המשכן. הוא מדגים אותה בצדק ובחמלה, מפני שבהם באה לידי ביטוי צרוף תודעה אמתית של יראה ודבקות, שייכות והזדהות."

מי ייתן ונצליח לממש את אותם עיקרי דברים שמעביר משה בנאומו לבני ישראל בענווה והוקרה תוך דבקות ברוח התורה והמצוות, כלומר, לא לשאת פנים, לא לקחת שוחד, לדאוג ליתום ולאלמנה, לאהוב ולדאוג לגר, לשונה ולאחר. בניגוד לעבודת אלילות, עבודת ה' והדבקות בו, באמצעות התורה והמצוות, נועדו עבורנו, עבור האדם ומידותיו. במילים אחרות, הדבקות במידות טובות ומוסריות באמצעות המצוות מסייעות לכל אחד ואחת מאתנו להקים "בית טוב", חברה וקהילה הנשענים על ענווה, ערכי רוח ומסורת יציבים ונצחים, שנמשכים מהעבר אל העתיד דרך מציאות ההוויה, ומתוך האיזון הנכון והראוי שבין עולם החומר לעולם הרוח.

שנים ספורות לאחר הקמת המדינה אמר דוד בן-גוריון: "ההיסטוריה עשקה את עם ישראל מהרבה דברים: לא ירשנו ארץ גדולה ורחבה, לא היינו עם רב-מספר – לא ניתנה לנו עוצמה מדינית – אולם דבר אחד העניקה לנו ההיסטוריה מראשית היותנו – כוח מוסרי גדול, שאולי אין דוגמתו בתולדות עמים אחרים.
'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' הוא הצו העליון של היהדות. בשלוש מלים אלה נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות, וכל ספרות המוסר שבעולם לא יכלה לומר יותר. מדינת ישראל תהיה ראויה לשמה, רק אם יהיה משטרה החברתי והמשקי, המדיני והמשפטי, מיוסד על שלוש מלים נצחיות אלו." ("חזון ודרך" א').

שבת מבורכת💗

פרשת ואתחנן-שני לוחות לברית

פרשת השבוע "ואתחנן" והפטרתה "נחמו" נקראים תמיד לאחר צום ט' באב, ובשבת הקרובה גם נחגוג את טו באב. בפרק ה' בפרשה אנו נפגשים בפעם השנייה עם עשרת הדיברות. רוב הדיברות, מתייחסות להתנהגות בן אדם לחברו, והן לכאורה מובנות מאליהן בכינון סדר חברתי. ובכל זאת, שני לוחות הברית מקבל משה בהר סיני, לשניהם חשיבות זהה במימוש התורה השלמה, בלוח האחד מצוות בין האדם למקום ומצוות כיבוד הורים, ובלוח השני מצוות שבין אדם לחברו. הם אינם מצויים על לוח אחד, כי אנו מצווים לקיים את כל המצוות הללו בשווה. מסביר הרב דוד מנחם, "התבוננות בסדר הפנימי של הלוחות יגלה לנו דבר חשוב שיש לאדם השלם והוא- מחשבה, דיבור ומעשה. בלוח הראשון- מתחילים מהמחשבות, 'אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ', בהמשך יש את מצוות הדיבור- ' (י) לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא:', ולבסוף מצוות עשה, '(יא) שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ,' '(טו) כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ'. אומנם בלוח השני גם כן מופיעים המחשבה, דיבור ומעשה אך הפעם בסדר הפוך. ראשית המעשה- "(טז) לֹא תִרְצָח, וְלֹא תִנְאָף; וְלֹא תִגְנֹב", עלינו לסור מרע. ורק אז ממשיכים ללמד אותנו גם איך לדבר- "וְלֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא." לא תתן עדות שקר על חברך בבית המשפט, ולבסוף- המחשבה, "(יז) וְלֹא תַחְמֹד, אֵשֶׁת רֵעֶךָ; וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (דברים ה'). נשאלת השאלה מדוע הסדר של מחשבה, דיבור, מעשה, הפוך במצוות שבין אדם לחברו?"

במצוות שבין אדם לחברו טבעי לנו להיות ב-Doing, הצד המעשי. זה מצב שמקבל הרבה תשומת לב מהחברה מפני שזה נחשב לחיובי ויעיל מאוד בהשגת מטרות, דברים ויעדים. אכן, ההשפעה ותפקיד העשייה התבטא אף במעמד הר סיני, מעמד מתן תורה, כשעם ישראל ענה- ראשית 'נעשה' ואחכ, 'נשמע'. המטרה היא להכניס ערך ומשמעות לחיינו באמצעות עשייה והשגה. כמו כן, המעשים חשובים בכדי שנהיה עסוקים, שנהיה בדרך ליעד, עם אג'נדה ברורה לגבי הכל. בעוד במצוות שבין אדם למקום יותר טבעי לנו להיות במצב של Being, מצב שמחזיר אותנו לקיום הפשוט שלנו. מצב שבו אנו מתבוננים פנימה לעצמנו, ומערבים מודעות מוגברת לקיום שלנו.

מאיה אנג'לו, המשוררת והסופרת, אמרה פעם כי " אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית, אבל אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש."  שורש המעשים שלנו מצוי ברצונות ובמחשבות שלנו, אך יש לזכור שהעולם בו אנו חיים הינו עולם העשייה, העולם החומרי והגשמי. כלומר, להיות אדם טוב למשל, משמעותו לעשות מעשים טובים ולסור מרע. אח"כ יש מקום לדבר ולהעמיק בזה, מה שיוביל אותנו בסופו של דבר גם לברור ודיוק המחשבות שלנו. נוצרנו כך שמעשינו משפיעים על רגשותינו, למשל, אם נרצה להרגיש חמלה, אפשרי להתחיל במחשבות מלאות חמלה. יחד עם זאת, מטרתנו תושג בפועל, ביעילות ובמהירות רבה יותר, אם נעשה מעשה, נתרום צדקה לנזקקים, נסייע לקשישים, נתנדב בעמותות למטרות שונות וכו'. דוגמא נוספת זו הדרך הטובה ביותר בכדי להרגיש אהבה- פשוט להתנהג בצורה אוהבת – איך? והתשובה- לתת.

רוב האנשים מאמינים שאהבה מובילה לנתינה, אך למעשה, הנתינה היא שמובילה לאהבה, כפי שכתב הרב אליהו דסלר, בספרו מכתב מאליהו:
"הורגלנו לחשוב את הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם ייטיב לו. אבל הסברה השנייה היא כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו כי חלק מעצמיותו בהם הוא – אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה – הנהו דבוק למעשי ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם"

בעוד שרובנו מאמינים כי אהבה מובילה לנתינה, האמת הפוכה לחלוטין: נתינה מובילה לאהבה! נתינה אמיתית, מסביר גם אריך פרום, נעשית מתוך מחשבה על האחר והיא כוללת ארבעה מרכיבים- אכפתיות, אחריות כבוד וידע. "ישאל כל אדם את עצמו כמה בני אדם אוהבים באמת ובתמים הכיר מעודו" תוהה אריך פרום, וממשיך וטוען כי רוב בני האדם חושבים על סוגיית האהבה לא מצד היכולת שלהם לאהוב אלא מצד היותם נאהבים. הם יודעים שאהבה היא גורם מרכזי בחייו של האדם, אך אינם מעלים על דעתם שהיא מיומנות נרכשת שיש ללמוד אותה ולהתאמן בה בפועל.
מסתבר שככל שנותנים יותר, אוהבים יותר. "אהבה היא התנהגות". מערכת יחסים משגשגת כששני הצדדים מחויבים להתנהגות אוהבת זה כלפי זו, המתבטאת בנתינה מתמשכת ובלתי מותנית. אין די באמירת "אני אוהב/ת אותך" – עלינו להפגין זאת.

בשבת הקרובה נחגוג את טו באב, חג האהבה. חמישה עשר באב הוא חג בציר הכרמים והמחולות, חג האיחוד בין כל שבטי ישראל וחג האהבה, שבו באו זוגות רבים בברית הנישואין.  יום האהבה החל בתאריך העברי ט"ו באב הוא סמל לא רק לאהבה שבין גבר לאישה אלא גם ליום בו כולנו, חברים, מתנהלים בדרכי נועם ושלום וחשים מאוחדים. חמישה עשר באב, המכונה בקיצור ט"ו באב, מצוין כיום הפיוס והאהבה בישראל. מסיים הרב דוד מנחם ומבהיר כי תחילה עלינו להיות אנשים טובים, בני אדם טובים בינם לחברם, ורק אחכ, לשאול, לברר ולדייק את המחשבות שיובילו לחיבור ודיוק בדיבור ובמעשים שלנו.
אומנם בשבת נציין את חג האהבה אך בידנו לחגוג כל יום ולהתאמן בלאהוב, אהבת חינם, להתנהג מאהבה. מה שכנראה מסביר גם את סוף הפרשה עם הציווי של תפילת 'שמע ישראל', "(ה) וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ׃" (דברים ו'). אהבה היא מצב פעיל – אנחנו פשוט יכולים ליצור אותה. ב"אמנות האהבה" טוען פרום כי האהבה על סוגיה השונים – אהבה רומנטית וארוטית, אהבת הורים לילדיהם, אהבת אחים, אהבת האדם את האל ואף האהבה העצמית – היא התשובה היחידה לקיום האנושי. ביכולתה לפתור את מכאובי דורנו המנוכר והבודד, ולהרוס את המחיצות שקמו בין בני האדם. אמן כן יהי רצון.
שבת מבורכת💞🙋🏻‍♀️


מוקדש באהבה לעילוי נשמתו של הילד היקר שנפטר הבוקר, גל חיים בן פזית ציפורה, יהי זכרו ברוך🙏🏻❤️

פרשת דברים- ט' באב- בנאדם עלה למעלה עלה

Image by Gordon Johnson from Pixabay

במוצש הקרוב יתחיל צום ט' באב שיסתיים למחרת, יום ראשון בערב. ב- יז' בתמוז החלו ימי בין המיצרים, ימי אבל שמסתיימים בתשעה באב שהוא יום חורבן בית המקדש בעקבות שנאת חינם. והביטוי לכך הוא ביכולת האדם במחי יד להרוס אדם אחר, להחריב את ביתו ואת עולמם של ילדיו ועוד. ביום זה מזכירים לנו את האחריות והמחויבות החברתית שלנו זה אל זה. אז מהו בעצם הקשר בין אחריות זו, המודגשת בט' באב, לפרשת השבוע שלנו?

בסוף חומש במדבר, נראה שהסתיימה מנהיגותם של האחים, כולנו נפרדים ממרים ואהרון, וגם משה כבר ממנה לו בפני העם כולו, יורש, יהושע בן-נון, שיכניס את העם לארץ המובטחת, ארץ ישראל, וינהיגם. אך מסתמן כי לפננו יש עוד חומש שלם, 'דברים', שהוא ביטוי אישי לפרידתו של משה מבני ישראל. משה המנהיג הגדול מצייד את עם ישראל בארגז כלים משמעותי שיסייע להם בהשראת השכינה ביניהם הרבה אחרי מותו. הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל הטיב לתאר-
"זה היה רגע גדול של תמורה אישית, והוא שינה לא רק את משה, אלא את כל תפיסת המנהיגות שלנו. בסוף ספר במדבר, נראה היה שבא קִצה של הקריירה המנהיגותית של משה. דומה שמשה השיג את כל שהיה עליו להשיג. לא נותרו לו מלחמות להילחם, לא ניסים לחולל, לא תפילות לשאת בשם העם. אבל כאן עשה משה מעשה הנושא את חותם הגדוּלה. למשך החודש האחרון של חייו הוא הקהיל את העם ונשא באוזניו סדרת נאומים שאנו מכירים כספר דברים. הוא סקר בהם את עברו של העם, וחזה את עתידו. הוא נתן לבני עמו מצוות, חלקן ישנות בנוסח מחודש, אחרות חדשות שמשה מצא לנכון למסרן דווקא ערב הכניסה לארץ. משה שזר את כל חוטי ההיסטוריה והחוק הללו למסכת אחת של חזון כולל, שבו לימד את בני עמו לראות את עצמם כעם קדוש, העם היחיד שריבונו ומחוקקו הוא אלוהים בכבודו ובעצמו…
משה ידע אל נכון כי לא כל הישגיו הגדולים יתמידו להתקיים. העם שהוא גאל יחזור ביום מן הימים להיות עם נרדף וגולה. אולם אז, בפעם הבאה שזה יקרה, לא יהיה לו שום משה שיעשה נסים. לכן שתל משה חזון בתודעתם של בני ישראל, תקווה בלבבם, קוד התנהגות במעשיהם ועוז בנפשותיהם — שכן כל אלה לא יימוגו. כשמנהיגים נעשים מחנכים, הם משנים חיים של אנשים… כשמישהו מפעיל עלינו כוח הוא מצמצם אותנו. אבל כשמישהו מלמד אותנו, הוא עוזר לנו לגדול. היהדות, הרגישה כל כך לכבוד האדם, מעדיפה משום כך את המנהיגות־ כחינוך על פני המנהיגות־ככוח. וזה התחיל אצל משה, בערוב ימיו…"

זו כנראה גם הסיבה שהתוכחה של משה ניתנת ברמיזה ולא כהלקאה על הנפילות והכישלונות במסעו במדבר. משה מזכיר את שמות כל אותם מקומות שבהם העם מעד אך לא מפרט בפרטי פרטים את מה שארע. משה מבין שהעם זוכר ויודע, ושתוכחה וביקורת מקדמים נעשים ממקום של אהבה ואמפתיה תוך נטיעה של תקווה בלבבותיהם, ולא ממקום של אגו ושחרור כעסים ותסכולים. בנוסף, משה מזכיר לעם את חשיבות הקמת מערכת המשפט, וחלק חשוב מהמצוות שכלולות במערכת זו- "שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. (יז) לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן–לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ…" (דברים א)
רגע לפני כניסתו לארץ, משה רבנו שהקדיש את כל כולו לעם, גם בפרידתו ממנו, ממשיך בתהליך הכנתו וחינוכו. משה מבהיר לעם כי התכלית היא לא רק להגיע ולהתיישב בארץ אלא העיקר הוא להקים חברה ואורח חיים של משפט וצדק, כך שכל אחד ואחת ידעו, עני, עשיר, יתום, אלמנה וכו' שההתייחסות היא שווה, ולכולם יש נגישות לברור ומימוש הצדק. חברה שרוצה לזכות לחיות בארץ ישראל ולהתקיים בה לדורות, חייבת שבסיס חייה יהיה מושתת על הצדק המשפטי ששואף לצדק חברתי.

כמו כן, מעניין לראות כי החומשים האחרים היו למעשה דבריו של ה' אלינו, הם עסקו במערכת היחסים שבין ה' לאדם, בעוד ספר דברים הינם דבריו של משה אל העם. מסביר פרופ' יונתן גרוסמן- 
"אז מהי אפוא תפיסתו הייחודית של ספר דברים? אפשר להצביע על שני מוקדים מרכזיים שעולים לאורך הספר, שיש להם נספחים וגרורות נוספים. ראשית, אפיון מערכת היחסים שבין א־לוהים והאדם מקבל תפנית של ממש בחומש דברים. במקום נוכחות א־לוהית ישירה ודומיננטית בעולם ובחייו של האדם, מציע ספר דברים מרחב אונטולוגי ואנושי הקיים לעצמו. הזיקה בינו ובין הא־לוהי נוצרת מתוך התקשרות דתית־מוסרית, שמילות המפתח שלה הן: אהבה, הליכה בדרכי ה', תורה ומצווה…
שנית, האחריות לניהול החברה עוברת בספר דברים אל החברה עצמה. הדבר בולט במיוחד בהלכות מדינה; סדרי שלטון ומערכת משפט, דיני מלחמה ועוד, פורצים בספר דברים… עם ישראל נדרש להנהיג את עצמו, אך עליו לעשות זאת על פי התורה. הרוצה לדעת את דבר ה' לפי ספר דברים לא נצרך להתגלוּת, אלא נדרש לפנות אל התורה ולראות מה כתוב בה. הוא יכול גם ללכת אל השופטים שיהיו בימיו, והם שיורו לו את שעליו לעשות, אך כל זאת על פי הכללים שניתנו בתורה."

אכן, לאחר הוצאת בנ"י ממצרים, ו-40 שנות נדודים במדבר, משה רבנו, בשפתו מזכיר ומסביר לעם בנאומו לאור הניסיון וההתנסות המשותפת מהי התכלית וחשיבותה, כפי שאמר הרב זקס זצ"ל- "אני יודע היטב דבר אחד: שבין לתת לאנשים את מה שהם רוצים, לבין ללמד אותם מה לרצות, יש כל ההבדל שבעולם. מחנכים הם בנאיו הבלתי מוכרים של העתיד, ואם מנהיג רוצה להטביע חותם מתמשך עליו ללכת בעקבות משה ולהיעשות מחנך. רעיון המנהיג־כמורֶה, המפעיל השפעה ולא כוח, סמכות רוחנית ואינטלקטואלית ולא אמצעי כפייה, הוא מן התרומות הגדולות ביותר שהרימה היהדות לאופקים המוסריים של האנושות. את זאת מדגים לנו היטב ספר דברים, שבו משה מכנס את הדור הבא ומלמד אותו חוקים ולקחים שישרדו, ויעוררו השראה, כל עוד יש בני אדם על פני האדמה."

מנהיגות רוחנית, מעשית וחינוכית על שותפיה, מאופיינת באמונה בצדקת הדרך שהיא אכן מובילה למקום נכון וראוי. מנהיגות זו דורשת מסירות, אחריות ועקביות, לאורך כל הדרך. מי יתן ונצליח להנהיג את עצמנו בעזרתה של התורה על כל רבדיה, פשט, דרש, רמז וסוד, ונצליח להעלות את הרמה המוסרית, הן של היחיד, והן של הציבור מעלה מעלה. כפי שאמר הרב קוק-
"אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה, סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי , הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה… " כלומר, במקום שבו ישנו פער בין יראת שמיים למוסר הטבעי אנו מחויבים להמשיך לחקור, לברר ולהבין מה הדרך הכי נכונה ומדויקת לפעול.
אכן, בית המקדש איננו, אך עדיין ניתן להשיג את יראת השמיים, הנוכחות והקרבה לאלוקות, בבית המקדש הפרטי שבתוכנו, ולקיימן מדי יום ביומו. ואולי זה אחד מהדברים שמבקשים מאתנו ביום ט' באב. חורבן בית המקדש שעליו נתאבל ביום ראשון הקרוב, מבטא את התקוות, הבקשות והתפילות שלנו לתיקון המידות שבין אדם לחברו, לתיקון המוסר החברתי למניעת עוולות, וללקיחת האחריות החברתית אותה ציווה לנו משה בנאום הפרידה שלו. מי יתן ונצליח במשימה זו. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום וצום קל ומועיל💞

פרשת מסעי- תחנת ביניים או היעד הבא?

Photo by Dino Reichmuth on Unsplash

השבוע אנו מסיימים עם חומש במדבר עם פרשת מסעי ויש לנו יומן מסע. לכאורה ההתמקדות היא ב-לאן הגענו ומה היעד הבא, כמה כבר הספקנו וכמה עוד נותר. המיקוד הוא בעתיד, מה הלאה? יחד עם זאת, במהלך המסע מפורטים גם שמות מקומות החנייה. מעניין ששמות המקומות קשורים למצבים רגשיים, כמו- (במדבר לג),  "וַיַּחֲנוּ, בְּמָרָה." " וַיַּחֲנוּ, בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה." וַיַּחֲנוּ, בִּקְהֵלָתָה." וַיַּחֲנוּ, בְּהַר-שָׁפֶר", וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּמִתְקָה." ועוד.  כלומר, התורה מעניקה משמעות לחשיבות מקומות החנייה ולא רק לחשיבות הדרך. כשאנו חונים, אנו שוהים ומסכמים מה היה לנו, והאם היה לנו העוז לפרוץ את מרחב הנוחות שלנו. אלו עצירות ביניים שמביאות אותנו להביט לאחור ולבחון את הדרך שעשינו עד כה, מה לשמר, מה לשנות הלאה, האם הגדלנו את מרחב הנוחות שלנו, במקביל לנצור את הזיכרונות שיעוררו בנו לא פעם געגוע.

למעשה, התורה מצווה אותנו לזכור את הדרך באמצעות המסע והחניות שלנו בדרך. החיים הם מסע, לכל אחד ואחת מאתנו יש סיפור שהוא נושא עימו, והפרקים השונים בספר הינם מקומות החנייה שבחיינו. כל פרק, מצב ביניים, שאנו מסיימים מציב בפנינו את היעד הבא. התורה מזמינה אותנו להיות כאן ועכשיו ויחד עם זאת לנצור את החוויות, ואת כל תחנות הביניים בחיינו שקידמו ועיצבו אותנו במהלך מסענו.

מסביר ומוסיף הרב אריאל קונסטנטין –
"פרשת "מסעי" מגוללת את נדודי עם ישראל במדבר, כמאמר הפסוק הפותח: "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', ואלה מסעיהם למוצאיהם". בפסוק מופיע צמד המילים "מוצאיהם למסעיהם" פעמיים, כל פעם בסדר אחר, והשאלה היא כמובן מדוע.
אחת התשובות האפשריות לשינוי טמון במילים "על פי ה'". הווי אומר: חלקו הראשון של הפסוק נובע מהפרספקטיבה של הקב"ה, בעוד החלק השני מיצג את המבט של העם.  העם ממוקד ביעד. כשנסעו ציפו לחנייה וכשחנו חשבו מתי שוב ייסעו ולאן. מבחינת ה', לעומת זאת, לכל מסע יש תכלית. העם אף פעם לא מסופק בנוגע למצב בו הוא נמצא בבחינת "מסעיהם למוצאיהם" – תכלית המסע היא להגיע למוצא הבא.
החיים עצמם הם מסע של חוויות, ניסיונות, אתגרים והישגים. מדד ההצלחה של בני האדם נעוץ לרוב אך ורק בתחום ההישגים. אדם המשתדל מאוד בעבודה מסויימת, אך איננו משיג את התוצאות המקוות, בדרך כלל יפוטר.  גם אם התלמיד מתאמץ בלימודים אך נכשל במבחנים, ההשלכות ברורות.
אצל הקב"ה המדדים הם אחרים. אדם לא נבחן על פי הישגים אלא לפי המאמץ, ההשתדלות וההתחייבות להשתפר.  הקב"ה מחשיב את ההתמודדות עם הנפילה, לא פחות מההצלחה. אדם שמנסה אך נכשל, אך איננו נכנע לחולשותיו, או גרוע מכך הופך אותן לתיאוריה, הוא המנצח האמתי אצל ריבונו של עולם…
הקב"ה מכוון אותנו לחיים של "מוצאיהם למסעיהם", כשהעיקר הוא לצאת מאזורי הנוחות אל ההתמודדות והמסע.  כמו אברהם אבינו שיצא מארץ מולדתו באור כשדים ולא ידע לאן יגיע, עלינו לאתגר את עצמנו שוב ושוב בקבלות טובות והחלטות שאינן טבעיות לנו ברגע הראשון. זוהי מהות צלם אלוקים שבאדם המסוגל לפתח ולחדד את מידותיו וכישרונותיו מדי יום ביומו…
בסיפור המסעות של עם ישראל במדבר יש עליות וירידות.  "ויסעו מהר שפר" (כלומר יצאו ממקום טוב מלשון שפיר) "ויחנו בחרדה" (הגיעו למקום חדש שגרם להם חרדות).  החרדה מכישלון מונעת התקדמות בחיים.  התורה ממשיכה: "ויסעו מחרדה, ויחנו במקהלות". המילה "מקהלה" באה מתחום המוזיקה וההרמוניה אך גם מהמילה "קהילה". כמו תפקידו של המנצח בתזמורת, תפקידו של המנהיג הוא להבטיח את ההרמוניה שבה ישנה התקדמות אצל הכלל והפרט באמצעות מעבר מתמיד ממוצא למסע."

ההבנה שהדגש הינו על ההשתדלות, והמאמץ עם חיבור למקום שלנו במסע באותו רגע, משחררת אותנו מהלחצים שאנו צוברים בכדי להשיג את היעד הבא. וצריך לזכור שבסופו של דבר גם הכישלונות שלנו מקדמים ומלמדים אותנו לפעמים עוד יותר מההצלחות. עבודה, לימודים, מערכות יחסים, מטרות אישיות וכו', בכל אלו יש לנו מרחב נוחות שבו אנו פועלים, ולעיתים יכולים גם להיכשל. כישלונות הם אומנם לא נעימים, אך הם חלק בלתי נפרד מהחיים ובלי לקחת סיכונים ולהסכים לשלם את המחיר מדי פעם, יהיה מאתגר להתקדם, להרחיב את מעגל הנוחות שלנו, ולהשיג את המטרות שלנו. אין ספק, שמקומות החנייה שלנו הינם פסק זמן משמעותי ומקדם. התורה מלמדת אותנו שבמסע יש גישה שאומרת שמטרת היום היא בכך שהוא מקדם את המחר. כלומר, החשיבות היא רק למה שיבוא בעקבותיו של אותו יום. יחד עם זאת, יש גישה נוספת שמבהירה שעם כל החשיבות של היום כמקדם את המחר, כמקדם את היעד הבא, יש לו ראשית כל חשיבות בפני עצמו.

מסכם הרב אהרון ליכטנשטיין,
"וזהו שבאה התורה ללמדנו בכותבה את כל המסעות. לומר לך, שגם לאדם שמת בין עלמון דבלתימה ליריחו ולא נכנס לארץ – יש חשיבות מרובה במסעות שעשה. לכל מסע ומסע יש חשיבות; יש חשיבות לכל התהליך ולא רק לנקודת המוצא ולנקודת הסיום. כל יום אמנם מקדם את נקודת הסיום, מקדם את יום המחר, אולם חשיבותו נובעת בראש ובראשונה בשל עצמו."

שבת שלום🎯

מוקדש לעילוי נשמתה של ציפורה בת מלכה, יהי זכרה ברוך.

פרשת פנחס- מי הנהג?

Image by ar130405 from Pixabay

השבוע הפרשה חושפת בפנינו מגוון של מנהיגויות. היא פותחת עם מנהיגותו של פנחס. מנהיגות המתעוררת מתוך יוזמה עצמאית לאחר שהעם החל לזנות עם בנות מואב. במקביל ובהמשך, יש ביטוי למנהיגותו של משה כשבני ישראל חוטאים עם בנות מואב, התמודדותו עם בנות צלפחד, וכמנהיג מסור הדואג לעם ישראל, מנהיגותו מתבטאת כשהוא מבקש מה' שימנה מנהיג ראוי שימשיך את דרכו, בעודו חי, ואכן משה מסמיך את יהושע בן נון לעיני העם כולו. כמו כן, מתוארת לנו מנהיגות בנות צלפחד המתבטאת כשהן מערערות על החוק הקיים בפני משה, ודורשות את חלקן בנחלה בארץ. משה רבנו מקשיב להן, ופונה אל ה' שיכריע בבקשתן. ולבסוף, יהושע בן-נון ממשיך דרכו של משה. נראה כי ההנהגה לעיתים מגיבה, לעיתים יוזמת, והשאלה האם זה תלוי באישיותו של המנהיג או בסיטואציה עימה המנהיג מתמודד?

מתאר הרב יעקב מידן-
"יהושע הוא בן דורו של משה, הדור המבוגר והאחראי של עם ישראל. יהושע – "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות ל"ג, יא) – מתחיל את תפקידיו כמו כל רמטכ"ל בימינו: בתחילה טירון שרץ מצד לצד ומציית לפקודות, לאחר מכן הוא כבר סמל, סרן, סגן, מ"פ וכן הלאה, עד שלבסוף מתמנה להיות רמטכ"ל. יהושע מתקדם לאט לאט, בהשקעה ובהתמדה רבה במעלות ההנהגה, עד שלבסוף זוכה להחליף את משה רבנו בהנהגת העם.
לעומתו, פנחס בן הדור הצעיר, רוח ה' מפעמת בכל אחד מאיבריו. פנחס הופך למנהיג מכורח הנסיבות בפתע פתאום, הוא אינו מטפס שלב אחר שלב במדרגות ההנהגה כיהושע, אלא זוכה בתהילה רגעית ומהירה בשל מעשהו המיוחד: פנחס רואה את החרפה והבושה הנעשית במחנה ישראל כאשר אף לא אחד מהמנהיגים נוקף אצבע – משה ואלעזר עומדים בצד ואינם יודעים מה לעשות…
יוספוס פלביוס מתאר דו שיח שהתקיים בין משה לזמרי באותם רגעים.
זמרי הבהיר למשה שתם תפקידו, הנהגתו של משה נצרכה לימי המדבר ואילו עתה ישראל שוכן בארצו וכל איש בנחלתו לעצמו – עכשיו יש חופש הפרט, תפיסות ליברליות, וכל אחד דואג לעצמו. תפקידיו של משה תמו, ולכן אל לו להתערב בנעשה עם בנות מדין כיוון שזה כבר לא חלק מאחריותו.
משה עומד דומם מול טענות אלו ואינו יודע כיצד להגיב. מנהיגותו המסודרת והמאורגנת של משה אינה יכולה להתמודד עם פרץ מעין זה.
פנחס רואה את הכול מהצד ומבין שהתגובה הראויה לא תבוא ממשה ואלעזר זקני העדה. ברגע של קנאה הוא נוקם את נקמת ה' והורג את זמרי והמדיינית…"

בפרשה מתוארת לנו התגובה למעשה פנחס- הקב"ה נותן לו ברית שלום, "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם." (במדבר כה, יב) . מעשה קנאות איננו מעשה פשוט. יש קו דק ועדין שמפריד בין קנאות בריאה ואידיאולוגית, לקנאות המוזנת מרגשות שליליים של נקמה ושנאה. וע"כ השלום איננו מובן מאליו. זו תנועה של השלמה, לא של שלמות. השלום מבטא מאמץ מודע ליצירת שלם מתוך, וגם עם- השונות. זוהי פעולה אקטיבית של ראיית השלם ושל בניית השלם, כך שהשלם שיווצר יהיה גדול מסך חלקיו. השלום הוא פעולה מתמשכת של בנייה ואיחוי. ויש מפרשים המבהירים כי פנחס הרג מתוך קנאות, וע"כ מעתה הוא אחראי על השכנת השלום. "תחת אשר קנא לאלהיו" – לא בזכות הקנאה אלא כתחליף לקנאות, כתיקון עליה.

בפרשה שלנו מתוארת מנהיגות נוספת כאמור המתבטאת בבנות צלופחד שמתאחדות יחד בכדי להגן על הירושה שהן עלולות לאבד, נחלה בארץ ישראל. הן לא מופיעות עם מטה או עם רומח בידיהן אלא באומץ רב ועם בקשה לצדק חברתי בלבד הן פונות אל משה ומבקשות לשנות את החוק הקיים. ואכן, ה' מקשיב לבקשתן, ומורה על כך בחוק – חוק לכל העם – אדם שנפטר בלא בנים נחלתו עוברת כירושה לבנותיו. למעשה, לאחר פניית משה, ה' מבהיר את דיני הקדימה בירושת הנחלות: ראשון היורשים – הבן, ובהעדרו, במשפחה שאין בה בנים – תירש הבת. רק אחריה מגיע תורם של אחי האב ולבסוף קרובי המשפחה מצד האב.

אז מה אנו למדים ממגוון המנהיגויות שבפרשה?
בפוטנציאל שלנו כולנו מנהיגים. כן, כל אחד הוא מנהיג – בראש ובראשונה את עצמו, ואז, משפחתו, ולאחר מכן במעגלי האחריות השונים שלו (חברים, עבודה וכו'). מנהיגות היא אמצעי להגשמת הערכים ואני המאמין שלי. חברה וְעַם מורכבים משרשרת של דורות ומשרשרת של מנהיגים. נראה כי כל אחד מהם יצבע את מנהיגותו בגוונים ייחודים משלו, בדגשים ייחודיים משלו, יחד עם זאת, כולם ישרתו מטרה חברתית לאומית משותפת ומתמשכת. ניתן לבטל הישגי מנהיגות קודמים, וניתן לזלזל בטיבם ובאיכותם אך רק רציפות ועקביות של מנהיגות חיובית, משתפת ותומכת, שמבוססת על כישורים, ולא רק על קשרים. מנהיגות הכרוכה בפרגון בין דורי, ושרואה ומשלבת בין טובת הציבור וטובת הפרט, היא זו שתבטיח את המשך צמיחתם והתקדמותם של העם והחברה.

שבת של שלום💗

מוקדש לעילוי נשמתו של חברנו, אברהם מנחם בן פלורה שושנה, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.