חודש: ינואר 2021

מה מקומו של הזיכרון בחיינו? כבר כמעט שנה שאנו חווים את המגיפה הגדולה ביותר לפחות ב-100 השנים האחרונות ששינתה את חיינו מקצה לקצה. מערכת החינוך למשל, סירבה בעקשנות להתאים את עצמה לעידן הדיגיטלי, אך משבר הקורונה אילץ אותה לעשות זאת -לאחר כחודש שהמערכת נאלצה להשבית את בתי הספר, גילו במשרד החינוך שתלמידים יכולים ללמוד גם ללא הוראה פרונטלית, אפשר ללמוד דרך האינטרנט, 'עולם הזום'. מורים יכולים להחליט בעצמם מהם חומרי הלימוד והתרגול שמתאימים לתלמידים שלהם וכמה שעות ביום הם צריכים ללמד, וכו'. אומנם יש במקביל אתגרים עם אופן הלימוד הזה אך כניסת מערכת החינוך לעידן הדיגיטלי היא כבר לא אופציה רחוקה, אלא מציאות מתבקשת. מרחב נוסף דומיננטי הינו הרפואה, עד להתפרצות המגפה ניכר היה שמטופלים ורופאים מתקשים להתרגל לטכנולוגיות חדשות. קשיי רגולציה עיכבו גם הם את ההתפתחות הטכנולוגית. אך כל אלו השתנו. הציבור מגלה כעת שתסמיני דלקת גרון, דפיקות לב מואצות, ואפילו נדודי שינה ניתנים לבדיקה מרחוק, ולא צריך יותר לצאת מהבית כדי לקבל איבחון או מעקב. קיבלנו אפשרות וזמינות של התור הטלפוני, מהפכה ממש.

כמה זמן זה עוד יימשך? רובנו לא ציפינו לתקופה כה ממושכת ואני תוהה מה נזכור ביום שאחרי? המגפה זרקה אותנו לתוך עולם חדש לחלוטין, ושינתה את כל מה שחשבנו שאנחנו מכירים- מגמות הריחוק החברתי והעבודה מהבית, שהואצו בשל התפרצות מגיפת הקורונה, לא ברור אם הנגיף יעצים את חולשות המין האנושי או שנלמד ממנו את הלקח ונעלה על נתיב חיובי יותר? ייתכן שהוא יכתיב סדר עולמי חדש או שדווקא יחזיר את האנושות לדפוסים מוכרים. מספר הנדבקים שובר שיאים, החרדה גוברת ועמה חוסר הוודאות בנוגע לעתיד, ולכן, עד כה דובר ונבחן השפעות הנגיף על בריאות האנשים ועל שיעורי התמותה, אך עדיין לא דובר על איך ייראה היום שאחרי וכיצד הוירוס הזה, שחוצה יבשות וגבולות ישפיע מבחינה מדינית, כלכלית, חברתית, בריאותית וכו' על חיינו ועתידינו. אומנם אין וודאות לגבי מה יילד המחר, אבל באיזה עולם נרצה לחיות כשהקורונה תסתלק? כדאי לזכור שמשבר, כמו לכל דבר יש לו התחלה, אמצע וסוף. וגם למשבר הקורונה הנוכחי יהיה סוף. קצת מאתגר לראות אותו כרגע, אך הוא יבוא. השאלה הגדולה היא איך תראה התקופה שאחרי הקורונה והאם ביכולתנו להשפיע עליה. חשוב שנקבע איך היינו רוצים שהתקופה הזו תראה, אילו הישגים היינו רוצים לשמר ואילו ערכי התנהגות היינו רוצים שיכוונו את חיינו? מה נטמיע בזיכרוננו ובהתנהלותנו? עצם השיח על הזיכרון והיום שאחרי מעניק תקווה, ונותן אמונה שהמצב יכול להשתפר ושממתין לנו עתיד טוב יותר. האם נזכור להתמקד במה שבאמת חשוב, ביחסים שלנו עם עצמנו, עם הסובבים אותנו או נשוב לאוטומט, למרוץ שהיינו בו קודם למגיפה?

השבוע בפרשה שלנו בני ישראל שהינם עבדים וכל עיסוקם הוא בהישרדות היומיומית מצווה לספר לדורות על יציאת מצרים, יש עתיד, יש תקווה והמשכיות, וזה המסר- "(ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ" (שמות י').

מבהיר הרב גור גלון, ""וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" – כדי שעם ישראל לדורותיו יספר מאב לבן את סיפור יציאת מצרים, לשם כך נעשו כל הנפלאות והמכות. עם ישראל לדורות צריך להתחנך על יציאת מצרים, על היכולת והאמונה, הרצון והציפייה להשתחרר מהמֵּצַרִים הכובלים של המציאות הרדודה שמופיעה בחיצוניות, ולחיות את המגמות האלוקיות העליונות. 'בכל דור ודר חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים'. חייבים להבין שאי אפשר לעמוד במקום ויש הכרח להמשיך ולצאת, להוסיף ולהתקדם… ואני רוצה להביא את סיפורו המרגש והמופלא של נתן שרנסקי שסיפר:
"כשעמדתי בבית המשפט בשלב הקראת גזר הדין, שהיה עלול גם להיות הוצאה להורג, נשאלתי על ידי השופטים אם ברצוני לומר מילה אחרונה לפני הקראת גזר הדין… אמרתי שאת המילים האחרונות שלי לפני הקראת גזר הדין, אני מפנה אל בני עמי. לא היה לי ספק שאם יש משפט אחד שאני רוצה לקחת איתי בדרכי לשנים ארוכות בבית הסוהר זו האמירה "לשנה הבאה בירושלים".
"אתה אדוני השופט חושב שהנך חופשי! אתה חושב כך כיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך ואילו אני אהיה המשועבד, כיוון שאלך לכלא לזמן רב. אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמיתי! אמנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי, היא תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי. אך לך השופט קבעו מראש מה לומר! גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת וזה חמור פי כמה".  "לא מסך הברזל, לא הכלא, לא הצינוק, לא כל אלה יחד מסוגלים לעצור את מסעו של האדם לחופש". (מתוך ספרו "לא אירא רע")… יהיה רצון שנמשיך לחיות את יציאת מצרים לממש את ערכיה עד שנזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו!" בעצם, זיכרון השייכות של נתן שרנסקי לעם היהודי ומורשתו הוא שנתן לו את הכוחות ותחושת הבן-חורין, ועיצב גם בהמשך את דרכו.

ביהדות המושג לזכור פירושו לחיות, לחיות כאן והיום את מה שהיה אז, להבין שאין זה סתם אירוע רחוק והיסטורי אלא שזהו אירוע שנמשך עד ימינו ויש לו משמעות עצומה, היציאה מהמיצרים של עצמנו. הזיכרון הוא חלק מהסיפור והזהות שלנו.  כפי שכתוב בפרשה השבוע "(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם מִזֶּה;…" (שמות יג)

"הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר- "חלילה, לשכוח מרוב שובע מידו של מי באה עליכם הברכה הזאת, ולטעות לחשוב שהכול מידכם: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". ההבדל קטן לכאורה, אבל יחי ההבדל הקטן. הוא לבדו, אומר משה, יכריע את עתידכם הלאומי בארצכם… האתגר האמיתי טמון לא בעוני אלא בעושר, לא בעבדות אלא בחופש, לא בנדודים אלא בקבע… משה הפליא לצפות פני עתיד. דפי ההיסטוריה גדושים בעיי החורבות של אומות שדומה היה כי תפארתן לא תימוט לעולם, אך סופן ששקעו וגלשו אל תהום הנשייה – ותמיד מן הסיבה שמשה חזה בכוח נבואתו. הן שכחו. זיכרונות טבעם לדהות. דרך האדם היא לאבד עם הזמן קשר-עין עם ערכים שאי-אז הוא נלחם למענם, כגון צדק, שוויון, עצמאות וחופש. העם, שמלחמות נעוריו מאחוריו, נעשה חזק… הם מאבדים את תחושת הסולידריות החברתית. הם אינם רואים עוד כחובתם לדאוג לעניים, לחלשים, לנידחים, למפסידנים. הם מתחילים לחשוב שהעושר והמעמד הגיעו אליהם בזכות: מגיע להם. עבותות האחווה והאחריות המשותפת מתחילות להיפרם. אלה שלא שפר עליהם חלקם בוערים בתחושת עוול. הזירה מוכנה למהפכה מבית או לכיבוש מבחוץ. חברות נכנעות ללחצים חיצוניים לאחר ששחיקה פנימית אכלה בהן. את הסכנה הזאת חזה משה ומפניה התריע…  דיבר על חיוניות הזיכרון לבריאותה המוסרית של חברה. לאורך הדורות נעשו ניסיונות רבים לעגן את המוסר במאפיינים אנושיים אוניברסליים… לכל אחת מהגישות הקיימות יתרונות משלה, אך אף לא אחת מהן נמצאה חסינה מכישלונות. ליהדות עמדה אחרת. שומר המצפון הוא הזיכרון. הפועל "זכר" מתהדהד שוב ושוב בנאומי משה… עצמאותן של החברות החופשיות תלויה בהנחלתו של זיכרון. זוהי תובנתו של משה רבנו, ועד היום לא כהה הברק שבה ולא נס ליחה."

שרנסקי בכח "והגדת לבנך…" היה מחובר לזיכרון של שורשו של העם היהודי שהותיר אותו גם בכלא הרוסי כאדם חופשי. והרב ד"ר יונתן זקס ז"ל מבהיר לנו את חשיבות והשפעת הזיכרון על מי אנחנו, על ההתנהלות היומיומית והבחירות שלנו. כך גם הקורונה היא מגיפה שאומנם הפכה את חיינו אבל אני תקווה שנשכיל ונצליח לזכור ממנה את כל אותם השיעורים המטיבים, ולהטמיע אותם לדורות הבאים לעתיד טוב יותר.

שבת שלום💞

לרפואתה השלמה והמלאה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל

פרשת השבוע שלנו פותחת את ספר שמות, הספר שהופך את עם ישראל מאוסף של יחידים בעלי עוצמה מיוחדת לאומה של ממש, ממשפחה קטנה ואינטימית לעם עצום ורב, מדמויות מופת המתהלכות לפני האלוקים לאומה שמקבלת תורה ומצוות במעמד הר סיני.
שמה של הפרשה, כמו גם שמו של הספר כולו, מסגירים את מהותו של כל החומש- "שמות" של רבים הם שיוצרים אומה, אחרי כאמור חומש של יחידים מחוללי האומה, חומש "בראשית". כך גם הפסוק הפותח, "(א)וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה:" בו בוחרת התורה לפרט בשם מפורש את שמות בניו של יעקב, אותם פרטים שיוצרים את "בְּנֵי יִשְּרָאֵל הַבָאִים מִצְּרָיְּמָה…" אכן, לשם שלנו משמעות וחשיבות. כל אחד מאתנו מרגיש משהו כשזוכרים אותנו בשם, הרגשת הקיום שלנו והנראות שלנו מתחזקת. וכשאנחנו הופכים למספר ברשימה ללא שמות, אנו חווים עולם קר, ענייני שאין בו פנים, אין בו אישיות, ואין בו כל תחושה של מחויבות.

אין ספק שגם מרחיב את הלב שהספר שהופך את עם ישראל לאומה מאוסף של יחידים פותח דווקא ב"שמות", כלומר, ההתכללות של כולנו לא אמורה להעלים את המהות והזהות האישית של כל אחד ואחת מאתנו, להיפך.

ההחלטה על שמו של התינוק שילווה אותו במשך כל  חייו, משפיעה על מהותו ושליחותו. בשנים האחרונות אנחנו אפילו שומעים על תופעת החלפת שמות הנובעת מסיבות כמו- בעיות בריאותיות, כלכליות, או קושי במציאת זיווג וכו'. השם מגלה את הכוח הטמון באדם שקשור לשליחותו ותפקידו שעליו לממש.      
השם הופך את הכללי לפרטי, כלומר, לא עוד אחד מאלו שירדו מצרימה, לא עוד אחד מששת המיליונים וגם לא עוד אחד מהרוגי צה"ל, אלא איש אחד, אישה אחת, עם שם שחובק סיפור, זהות וזיכרון. במקום שרוצים למחוק את הפרט מוחקים את השם – נותנים לו מספר אישי או קוראים לו/לה על פי תפקידם- איפה הפקידה כאן? איפה השומר? בשביל המלך פרעה שלא ידע את יוסף אין שמות, יש "עם ישראל" שהוא מתרבה ומשריץ… וזה מעצבן.

יחד עם זאת, מעניין שאם נמשיך לקרוא את הפרשה נגלה שלמרות הכותרת-"וְּאֵלֶּה שְּׁמוֹת", הסיפור שלנו נעדר שמות, הדמויות אנונימיות למרות שכולנו יודעים במי מדובר, הן חסרות שם. במדרש יש להם שם ופנים, אך התורה בוחרת דווקא להסתיר אותם, עמרם ויוכבד, הוריהם של משה- "(א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי.  (ב) וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן…" מרים, אחות משה- " (ד) וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק,…". יוכבד, אם משה, ובת פרעה- "וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה, וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה…" כך גם בסיפור המיילדות העבריות שנקראות שפרה ופועה (שפרה משפרת את הוולד ופועה מדברת ופועה אל התינוק) שע"פ המדרש מדובר ביוכבד ומרים. כך גם עם בת פרעה (בספר דברי הימים אנו לומדים כי שמה בתיה), זו שמצילה ומעניקה למשה את שמו, השם הראשון שמוזכר.
משה גדל ויוצא מהארמון- "…וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו", שוב ללא שמות, וכך גם עם שני העברים הניצים המתוארים ללא שם, בעוד במדרש מסבירים כי אלו דתן ואבירם המופיעים בהמשך סיפורי התורה. ואפילו בסיפור בנות יתרו, מוצג משה כאיש מצרי ללא שם ופנים.

מסביר נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין- "שני לקחים אני רוצה ללמוד מפרק א' של ספר שמות. האחד הוא הלקח האנושי, הלקח של השם. המאבק על החירות מתחיל במאבק על השפה, במאבק על הזיכרון. רק אם נתעקש לשמור על שמו של האדם נצליח להבטיח את חירותו.

הלקח השני הוא שלא רק לבני האדם יש שמות. פרק ב' בבראשית מספר לנו על האדם הקורא שמות לכל חיות השדה. "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה (בראשית ב', כ'), האדם הרודה בדגת הים וברמש הארץ הוא האדם שקורא בשם לא רק לבני האדם, אלא גם לבעלי החיים. אנושיות מוסרית נבחנת ביחסה הכולל לבריאה על חלקיה וגווניה: "וכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ" (הושע ב', כ').

נראה כי המכנה המשותף לכל הסיפורים בתחילת ספר שמות הוא המרחב המוסרי, אומץ ליבן של המיילדות שבוחרות לא להרוג את התינוקות הזכרים כפי שציווה פרעה (שם כללי למלכי מצרים) אלא להחיות אותם, מרים, אחות משה, שמלווה ושומרת על אחיה התינוק, בת פרעה שמצילה את משה הקטן שבתיבה, משה שיכול לצפות מהצד בוחר להתערב במלחמות ובמריבות בין בני האדם וגם להושיע את הבנות מיד הרועים המתנכלים להם ליד הבאר. כביכול סיפורים אישיים, אבל הם כולם סיפורים שנוגעים ורלוונטיים לכולנו. לכל אחד ואחת מאתנו ייעוד ופוטנציאל לשנות עולם ומלואו, אם רק נאמין, נרגיש ונתייחס לשמות שלנו ושל הסובבים אותנו על כל המשתמע.

העובדה שרק שמו של משה מוזכר בפרשה, יתכן כי זו אמירה שבאה להדגיש את משמעות וכוח השם בחיי כל אחד מאתנו, שימו לב כי השם- מ ש ה  מלשון ה-שם. כמו כן, שבחירתו של מנהיג האומה הישראלית נובע ראשית ממעשיו המוסריים וללא קשר להיכרות אישית עם הדמויות אלא מבהירים לנו כי מוסר מחייב אותנו להתנהגות ראויה, שרואה את האחר ולא רק את צרכינו, התנהגות שבונה עולם מתוקן כלפי האנושות כולה.

אסיים בסיפור ששיתף הרב צבי אלון מהמסע שלו לפני שנים רבות לפולין. מעדות של זרח טאוב, שהיה ניצול שואה מ"תאומי מנגלה". בטארנוב, בכיכר על במה ששרדה מבית הכנסת שחרב כמעט כליל, נשאל זרח "איך ממשיכים אחרי כל הזוועות הללו?" זרח במלוא עוצמתו הסביר שחייבים לסלוח כדי להמשיך הלאה אך יש שני סיפורים שהוא איננו מצליח להשתחרר מהם, ולסלוח. כביכול שני סיפורים קטנים, האחד- היותו ילד קטן בן 10, שראה קליפת תפוח-אדמה זרוקה, וקשיש שמנסה להרים ולאכול אותה, והוא כילד מתנפל עליה, חוטף ובולע מהר את הקליפה הזו… זרח שיתף שהוא עדיין לא יודע אם הוא לא סולח לעצמו או לגרמנים… ובסיפור השני- זרח הפשיל את השרוול וחשף את המספר שעל זרועו, ואז פנה אליהם ואמר- "אני מִסְפָּר? אני מִסְפָּר? אני לא מִסְפָּר, יש לי שם, קוראים לי זרח טאוב! ואני כל בוקר מתעורר ומסתכל על היד ואומר, אני לא מִסְפָּר!"

מסכם הרב צבי אלון כי זה כנראה מהותו של ספר שמות, האם האדם הוא מִסְפָּר או האדם הוא סיפור? האדם הוא מִסְפָּר או עולם ומלואו?! למה לא סופרים את עם ישראל? כי אנחנו לא מספרים אנחנו סיפורים, יש לנו זיכרון, יש לנו זהות, ויש לנו שמות. אנחנו לא מִסְפָּר על הזרוע.

שבת שלום❤️

לרפואתה השלמה והמלאה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל.