חודש: נובמבר 2020

בפרשה השבוע אנו לומדים רבות על יחסי מעביד- עובד. ידוע שמאז ומתמיד יש מתחים ביחסים הללו. יעקב אבינו, לאחר 14 שנים שעבד אצל לבן, בעבור נישואיו לרחל ולאה, פונה אל לבן ושואל- "כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב ויברך ה' אותך לרגלי ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי?" (בראשית ל',ל'), כפי שהרמב"ן מפרש – מתי יהיה לי ההזדמנות להתפרנס וליצור הון כמו שעשיתי לך ולביתך?

מסביר הרב אריאל קונסטנטין, "האמירה הזו של יעקב היא כה רלוונטית היום. כמה מאיתנו עבדו קשה בשביל חברה המרוויחה מיגיעת כפינו? כמה פעמים ראינו עובד מוכשר שעושה עבודה מעל ומעבר מהצפוי ממנו – רק כדי לקבל לחיצת יד? במפגש האחרון שלו עם לבן, יעקב ממשיך וטוען "זה עשרים שנה אנכי עמך…הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדר שנתי מעיני…ותחלף משכרתי עשרת מונים" (בראשית ל"א:ל"ח-מ"א) לילה ויום, שבוע אחר שבוע, יעקב משרת את הבוס בנאמנות, כאשר הוא מקריב את עצמו בעד הפירמה. במקום לתגמל את העובד הנאמן והמצליח, לבן משנה את חוקי המשחק כדי למקסם את הנאתו, ולמנוע את הרווחים מיעקב.
לבן מתגונן "…הצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא" (בראשית ל"א:מ"ג) הוא מזכיר ליעקב שלולא היזמות והסיכון שהוא לקח, יעקב לא היה משיג כלום. אפילו עם האמירה הזאת נכונה, לבן לא מתייחס לרמאות שבה הוא מנהל את עסקיו… היה חסר לו, ללבן, קורטוב של גבורה וענווה, וכל מה שעשה היה רק בשבילו. כאשר יעקב התחיל להצליח, לבן נכנס ושינה את כללי המשחק לטובתו. תאווה, אגו, וקנאה הובילו אותו לנצל את עבדו הנאמן. הוא הכריח את יעקב לעבוד בתנאים לא אנושיים וגזל ממנו שנות חיים בעבודת פרך.  לבן רק ראה את השורה התחתונה – ולא את הבן אדם שבזכותו הוא הרוויח.
היהדות נוקטת עמדה מאוזנת לגבי יחסי עובד-מעסיק. מצד אחד, העובד חייב לשאוף להיות "פועל צדק" (ראה תענית כ"ג עמ' א', מכות כ"ד עמ' א') כמו שלומדים מיעקב כאשר הוא מספר לנשיו "ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן" (בראשית ל"א:ו)  על בסיס זה הרמב"ם מלמד שמי שיושב בטל בשעות העבודה נמצא "כל היום במרמה" (הל' שכירות י"ג:ז), אנחנו חייבים להיזהר בשעות העבודה מלהתחבר לפייסבוק, מלכתוב מיילים אישיים, מלגלוש באינטרנט, ומלקחת הפסקות מיותרות, וכדומה.
מצד שני, זה חשוב שמעסיק יבנה את עסקיו בצורה ישרה, ושיתגמל ויראה את עובדיו כראוי, ושיעסיק אותם בתנאי עבודה הולמים. אפילו רואים שהתורה מתירה לעובד לאכול מפרות העצים שבהם הוא עובד (דברים כ"ג:כ"ו-כ"ז) מפני שעובד שמח הוא עובד פורה, וזה לא אנושי להרשות לעובד לראות ולהריח את הפירות בלי לתת לו לטעום מהן.
כמו כן, מעסיק חכם וצדיק יכבד את עובדיו, וייתן להם שכר הולם וסביבת עבודה חיובית, ישמור על תנאים כנים ושקופים, ויחלק רווחים עם עובדיו היות וזה יעודד את עובדיו לעבוד יותר קשה ולהשקיע. עסקים בצורה הכי טובה, מלאה בערכים יהודיים, יכולים להיות משחק שבו כולם מנצחים."

אין ספק, שזו הנוסחה שיכולה להביא אותנו לא ללכת ל'עבודה' באופן נטול כל מחויבות פנימית ומתוך חוסר ברירה אלא להיפך, לרצות ולבחור ללכת ל'עבוד' במסירות, ובכל כוחנו, מתוך ידיעה והבנה שסומכים עלינו, רואים ומכבדים אותנו, מה שיוביל לפתח מוסר עבודה גבוה כפי שאומר יעקב לנשותיו, רחל ולאה, "(ו) וְאַתֵּנָה, יְדַעְתֶּן:  כִּי, בְּכָל-כֹּחִי, עָבַדְתִּי, אֶת-אֲבִיכֶן." (בראשית לא')

שבת שלום⚖️

הפרשה השבוע עוסקת ביציאתו של יעקב מבית הוריו אל הלא נודע בחרן. יעקב, איש תם יושב אוהלים נדרש לעזוב את החממה שבה נולד וגדל, ולצאת לעולם שהוא איננו מכיר ובטח לא נחשף אליו קודם לכן. יעקב בורח מאחיו, עשו, שרוצה להרגו, ויצחק אביו מודיע לו כי תכלית המסע שלו היא לשאת אישה מהמשפחה של אמו, רבקה, שבחרן ולא מהכנעניות. נראה כי יעקב יוצא לדרכו בעל כורחו, בעוד רבקה, אמו, בשעתה, יצאה למסע שלה מתוך הקשבה לקול פנימי, ואילו סבו, אברהם, יצא למסע שלו מתוך ציווי אלוקי, מה שמעורר מחשבה עבורנו- כמו מי מהם אנו יוצאים למסע חיינו?

במסעו של יעקב אל הלא נודע הוא מתפלל, חולם את חלום 'סולם יעקב' המפורסם, ומקבל את ברכת הדרך מה' והבטחה כי הוא ימשיך את דרך אבותיו. בהמשך מגיע יעקב לחרן מתחתן, ומ-ארבע נשותיו, לאה, רחל, ו2 שפחותיהן, זילפה ובלהה, נולדים להם 11 ילדים. יעקב במהלך כל התקופה עובד עבור לבן, דודו וחמו. אומנם יעקב מנסה לסיים עם הפרק בחרן ולחזור לביתו שבכנען- "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-לָבָן, שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה, אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי… וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי–לְבֵיתִי…" (בראשית ל', פס' כה',ל') תוך שהוא מדגיש את הרצון שלו 'לעשות לביתו', אך לבן מצליח להשאיר אותם ל-6 שנים נוספות.
לכן, לאחר 20 שנות עבודה בחרן נראה כי יעקב זקוק לתזכורת שחרן היא אכן רק תחנה במשימה שלו. ה' מודיע ליעקב שהגיע השעה שעליו לקחת את משפחתו חזרה לביתם המובטח בכנען. מסביר הרב קוק בעין אי"ה, פרק ט אות רס"ג – על חשיבות המרכז שבנה יעקב-
"שורש גדול באומה הישראלית, שכשרון ההתרכזות ותועלתו מוטבע בה במורשה נפלאה והובררה ביותר ביעקב אבינו ע"ה, שהוא כבר התחיל להתכונן בתור עם נבדל, בבנותו לו בית של שבטי יה עדות לישראלי. ואמר " (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; " (בראשית כ"ח)  לא כאברהם שקראו 'הר' ויצחק שקראו 'שדה' שאינו מובדל במחיצות. אבל הבית מובדל הוא, שמורה על התייחדות האומה הישראלית ברוחניותה, בארץ אשר ה' דורש אותה ומכל מקום דווקא נחלתו של יעקב היא בלא מצרים, שההתייחדות הבאה מהכרה שלמה, אינה התייחדות של טמיעה בפרטיות, אפילו בחוק אומה שלמה בלאומיותה, כי אם התרכזות למען הוסיף לה ההשפעה וההתחברות היותר מועילה. על כן דווקא יאמרו עמים רבים לכו ונלכה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב, זאת היא תורת החיבור של שתי הקצוות, התכנסות היחיד בגבולו בתור מרכז להכין כח מלא בעד הכלל."

יעקב הוא הראשון שלמעשה בונה את הבית של האומה הישראלית, לא רק של פרט או משפחה. אברהם אבינו שהיה אב המון גויים ומשושלתו יש גם את ישמעאל, היה זה שהביא את מהפיכת המונותואיזם, האמונה באל אחד. יצחק, בנו של אברהם, ביסס את משפחתו בכנען ולא יצא ממנה. איפיין אותו מוטיב 'השדה', והשהייה בארץ ישראל, ומשושלתו יש גם את עשו. לעומת זאת, יעקב הוא שילוב של יצחק ואברהם, מיעקב אבינו שיוצא לגלות ושב לכנען עם 12 השבטים, אין אומות נפרדות נוספות אלא יצירה של האומה הישראלית, השיבה שלה לכנען וחיזוק הברית עם ה'.

אומר הרב אילעאי עופרן- "האידאולוגיה מבקשת להנחות את ההתנהגות האנושית. הפסיכולוגיה מבקשת להסביר אותה. פסיכולוג אינו אומר כיצד ראוי לנהוג, האידאולוג אינו מחפש הסברים להתנהגות של בני אדם. האם אנחנו מונעים על ידי הפסיכולוגיה שלנו או על ידי האידאולוגיה שלנו?
אחרי למעלה מ-20 שנה בבית לבן מחליט יעקב לשוב לבית אביו. התורה נותנת שתי סיבות להחלטה זו של יעקב, בראשית ל"א:
פסוק ב – "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם."
פסוק ג – "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ."
לכאורה פסוק ג מייתר את פסוק ב. אם הקב"ה מצווה על יעקב לעזוב את בית חותנו, מדוע צריך לספר לנו שבלי שום קשר, יעקב התחיל לחוש שם שלא בנוח?
לאמונה כוח אדיר, מכונן ומניע. האדם מסוגל לחולל מהפכות עצומות מתוך להט אידאולוגי, אך התורה מדגישה בפנינו כי הצרכים הפסיכולוגיים גם הם הכרֵחַ בל יגונה. לרקע, להקשר ולאווירה שבה מתקיימת הנפש יש משקל רב ביכולת שלה להיענות לציווי האלוהי. האידאולוגיה זקוקה לפסיכולוגיה. אידאל שאינו קשוב לצורכי הנפש סופו שאינו מתקיים."

יתכן, וזו הסיבה שלקח ליעקב שנים רבות להשלים את משימתו בחרן, ההקשבה לצורכי הנפש. יעקב לאחר לקיחת הבכורה מעשו ובריחתו מכנען, בונה את ביתו, שלימים הופך לבית האומה הישראלית, והוא מבין שעליו לעבור מסע אישי של תיקון, של ברור האמת. ובמשך כל 20 שנותיו בבית לבן ניכר כי הוא חווה אותו כסביבה זרה, ולא כבית, הוא זוכר את שליחותו, והוא דבק בדרך של יושר, אמת, אמונה, צניעות וחריצות מה שמאפשר בסופו של דבר לאידיאולוגיה להתממש.

שבת מבורכת❤️

השיעור מוקדש לרפואתה המלאה והשלמה של אימי האהובה, מזל בת עליזה, בתוך שאר חולי ישראל.

הפרשה השבוע מעלה שאלות נוקבות-  מדוע יעקב בעזרת רבקה אמו, גונב את הברכה שנועדה לעשו, ברכה שמשפיעה על כל הדורות. מדוע יעקב צריך היה לעבוד על אביו? מדוע רבקה לא פונה ישירות אל יצחק ומסדירה איתו את העניין? ולמה ה' הוביל את המהלכים כך שהברכה הזאת תילקח במרמה? רבקה ברוח הקודש מבינה שהברכות צריכות לעבור דרך יעקב, ולכן מתוך תחושת חוסר ברירה היא מצווה ומסייעת ליעקב לגנוב את הברכות מעשו. מסתבר שיעקב שהיה איש תם יושב אוהלים צריך היה לעבור מסע פרטי בתוך המסע הלאומי, כדי להגשים את שליחותו כמנהיג נבחר.

כותב הרב ד"ר עידו פכטר, "….במשפט האנושי המטרה אכן עשויה לקדש את האמצעים, אך לא כן במשפט מול הא-לוהים. מטרת המשפט האנושי היא לאו דווקא לחנך את האדם הפרטי, אלא לקיים סדר חברתי המאפשר לבני אדם לחיות זה עם זה. משפטו של הא-לוהים, לעומת זאת, דן את האדם כשלעצמו, ולא רק ביחס לסביבה החברתית שבה הוא פועל. מבחינה זו, כל מעשה שאדם עושה, ללא שום קשר למטרתו ותכליתו, מטביע חותם, ולו הקטן ביותר, בנפש האדם. אדם שישתמש באלימות כדי למנוע מחברו להתאבד, אף שעשה מעשה טוב ונכון, ייפגע מכך,  שכן סוף סוף מעשהו היה כרוך בסוג של קהות חושים ופגעה ברגישות שלו לכאבו של האחר. נפשו הורגלה, ולו במעט, לנהוג באלימות. על כן, גם אם המעשה שלו היה חיובי בעיני בני אדם, בעיני עצמו, וממילא גם בעיני א-לוהים, המעשה נשא איתו מחיר שעל האדם לשלמו.

כזה היה המחיר שיעקב שילם על מעשיו. אכן הוא הציל את הברכה מידי עשו והביאה אל זרע ישראל, אך מעשה הגניבה אינו "מתקדש" בעקבות כך. הרמאות היא רמאות, ויעקב צריך לשלם עליה… העבירה היא עבירה, גם אם המטרה טובה. היא הטביעה חותם בנפש האדם, ויש לבקש עליה כפרה, לטהר ולנקות את הנפש."

כנראה המחיר של בחירה חופשית הוא גם לדעת ליפול ויחד עם זאת לדעת לקום, לתקן ולדייק, ולמנף את הקיים. ואכן, בהמשך דרכו נאלץ יעקב להתמודד עם לבן, חותנו, שמרמה אותו מספר פעמים, ולהתמודד עם התנהלות 12 בניו וההשלכות לכך בכדי לתקן את החותם שבנפשו. הפרשה נקראת 'תולדות' ולא 'יצחק', מדוע? מתוארים לנו אירועים רבים שנדמה שכבר קראנו עליהם בעבר, רק שהפעם זה עם יצחק ולא עם אברהם. הפרשה פותחת ומדגישה כי יצחק הוא בנו של אברהם, גם יצחק כאביו מגיע לגרר עם אשתו, רבקה, מפאת הרעב בארץ, המוצגת כאחותו בדיוק כפי שקרה עם שרה, אמו, וגם הם מתעמתים עם אבימלך. הברכות שיצחק קיבל ושמוזכרות בפרשה דומות ומשויכות לאביו אברהם וכך הלאה. נראה שהמסר הוא למעשה שליצחק יש מורשת שאותה עליו להעביר לבנו יעקב, יחד עם ברכות שהוא קיבל מאברהם אביו. מורשת, משפחה, מסורת וזיכרון לאומי הם שיוצרים את "תולדות", הם שיוצרים המשכיות ורציפות בין הדורות, ובסופו של דבר מביאים לחיבור ואחדות. לכן, יש חשיבות כל כך גדולה להבהרה שהחותם שאנו מטביעים בנפשנו מכל סיבה שהיא מחייב אותנו לעבודה פנימית בכדי שנצליח לצאת ממצבים תקועים ומאתגרים בחיינו, ובהמשך לתקן ולהשפיע על התולדות שלנו לטובה, בכדי שנצליח לעבור למציאות טובה יותר. המהלכים הללו הם אלו שמגלים ומוציאים לאור את הטבע האמיתי שלנו ושל הבריאה שבה אנו חיים.

מסביר הרב דב בערל וויין- " התולדות של העם היהודי מתבססים על זיכרון משותף וחוויה היסטורית, על לימוד תורה ושמירת מצוות, על תחושת שליחות ועל זהות לאומית חזקה. חוט השני של אידיאליזם, עזרה לזולת, חסד וחמלה – בקיצור, הברכות של אברהם אבינו – עובר בסיפור היהודי בכל דורותיו.
לא פעם נדמה לנו שדברים חומריים ועושר הם מה שעובר בירושה אצל בני אדם. אבל יש פה אי הבנה של אמיתות החיים. האידיאלים, האמונות והמסורות של הקדושה ועבודת השם הם הירושה האמיתית שלנו והערובה לכך שלעם ישראל תמיד יהיו תולדות."

שבת שלום❤️

עד פטירתה של שרה אמנו מתו אנשים רבים בעולם, דורות שלמים חיו את חייהם ומתו, ולא מצאנו עיסוק ואזכור כה רב לגבי מותם כפי שאנו מוצאים בפטירת שרה אמנו. בפרשה ישנה התעסקות גדולה מאוד סביב פטירתה – הספד, בכי, קניית קבר והקבורה עצמה.

הפתגם שאומר 'זמן שווה כסף' נשכח מאתנו לא פעם בהתנהלות השוטפת. בסרט שנקרא 'עולם הזמן', ‘In Time’, ניכר לעין שזמן אכן החלופה היותר משמעותית לכסף. זהו סרט מ2011 שמציג עולם בדיוני בשנת 2161, שבו יש פריצת דרך גנטית שגורמת לאנשים לחיות לנצח. למרות זאת, החיים מוגבלים על ידי שעון דיגיטלי הטבוע על אמת היד של כל אחד ואחת. הזמן הוא המצרך היקר ביותר ואתו מתנהל המסחר והכלכלה בעולם. סרט מעורר חשיבה ומומלץ לצפייה.

אנשים רבים שחלו במחלות קשות והרגישו את קיצם קרב- כשנרפאו חוללו שינויים משמעותיים בחייהם. כולנו יודעים שזמן החיים שלנו קצוב ובכל זאת, אנו לא חיים כל יום בתודעה שזמננו מתקצר… המילה מחר או שבוע הבא או פעם הבאה שגורה בפינו בטבעיות.

מסביר הרב שרגא סימונס- "אחת מהטרגדיות האנושיות הגדולות ביותר היא תופעת בזבוז הזמן…  שמה של פרשת השבוע "חיי שרה" – חייה של שרה אימנו. אך הדבר המוזר הוא שהפרשה בכלל לא דנה בחייה של שרה, אלא מתארת את מותה ואת טקס הקבורה שלה. לאחר מכן ממשיכה הפרשה באותו הנושא, ומסיימת בסיפור על מותו של אברהם אבינו! אם הפרשה שלנו מדברת רק על מוות, מדוע היא נקראת בשם "חיים"?!…

כשהתורה מתארת את חייו של אברהם אבינו, היא משתמשת במלים "ואלה הם ימי שני חיי אברהם" (בראשית כ"ה) התורה משווה את הימים לשנים, ובכך מספרת לנו שלמרות שצמיחתו של אדם רגיל נמדדת בטווח של שנים, אצל אברהם ושרה – ניתן היה למדוד את הגדילה (הצמיחה) בטווח של ימים. שניהם התפתחו מדי יום ביומו כשהם חיים את ימיהם באופן מלא ומוחלט… הגמרא אומרת שכל ימיה של שרה אימנו היו שווים בטיבם ובאיכותם, למרות שהיא סבלה במשך 90 שנים מעקרות, וגם נחטפה פעמיים בחייה! בדומה לכך, גם אברהם אבינו נלחם במלחמות… הכוונה היא, שלא משנה מה עבר עליהם, אברהם ושרה ראו בכל רגע בחייהם הזדמנות ללימוד וצמיחה…"

הנטייה לוותר לעצמנו, לא להעז, לא להאמין, לא לחלום רחוק, וכו' איננה עוצרת עבורנו את הזמן. כמו כן, ברור שיש צורך באיזון וכל אדם זקוק לזמן בשביל להתאושש ולהתרענן, ובכל זאת כדאי שגם הרגיעה שלנו תהיה בעלת מטרה ומוגדרת. כולנו צאצאים של אברהם ושרה, והדוגמא שהם מציבים עבורנו למציאות החיים היומיומית שלנו בהחלט מהווה השראה ומזכירה לנו שהשעון מתקתק לו כל הזמן.

הרב איתמר אלדר נותן דוגמא "'באגדה מפורסמת המספרת על אדם שהגיע לכפר אחד ובטרם נכנס עבר בבית הקברות ושם נדהם לגלות כי המשותף כמעט לכל המצבות הוא הכיתוב המורה על גילם הצעיר של הנפטרים: בן שנה, בן שנתיים, בן שלש וכו'. בחרדה גדולה נכנס האדם לכפר ומיד כשנתקל באדם הראשון שאל אותו  האם הייתה בכפר מגיפת ילדים כלשהי, שהרי אחרת כיצד ניתן להסביר מדוע קבורים כ"כ הרבה ילדים בבית הקברות? האיש חייך והשיב כי בכפר זה לא מונים את שנותיו של האדם כנהוג, כי אם אוספים רק את הרגעים בהם אותו אדם חי את חייו באופן מלא ומשמעותי ומכאן גם ההסבר למספרים הנמוכים הנקובים על גבי המצבות'…

הפער שבין הכמות והאיכות מתגלם בחיינו באינספור דוגמאות שבהם אנו נתבעים לדרך ארוכה, לעיתים טפלה וחסרת טעם לכאורה, בזמן שכל ענייננו הוא במטרה הנעלה והנשגבת שבקצה הדרך. רבים מאתנו מבלים שנות לימוד רבות טפלות ולא מעניינות, בשביל תעודה חשובה שמקבלים בסוף. אנו עמלים שנים רבות בעבודות חסרות משמעות בשביל קידום שיבוא בסופן. ישנם אנשים שכלל אינם נהנים מעבודתם, אולם הם בהחלט נהנים מתלוש השכר השמן שנכנס לחשבון הבנק שלהם מדי סוף חודש. וכך ימים שלמים, חודשים ולעתים שנים שלמות, משמשים בסך הכול אמצעי טפל למטרות שההנאה מהן קצרה ומזערית ביחס לשנות העמל – 'ורהבם עמל ואון'.

סוד אריכות הימים, מלמדת אותנו החסידות, הוא למצוא את הטעם גם באמצעי. לאחוז ברגע ולשהות בו לכשעצמו, ללא קשר להיותו אמצעי למשהו אחר. כל רגע, מלמדת אותנו החסידות, הוא הזדמנות. מכל סיטואציה אפשר ללמוד, ומכאן שאל לנו להיות עיוורים וחרשים נוכח ההווה בגלל העתיד. העתיד הוא ללא ספק חשוב, אולם גם כשזה יגיע, הוא כבר ידאג להסיח את דעתנו לעתיד חדש שיכנס תחתיו. החסידות טוענת שכל רגע הוא נצח, וכל שנייה מסתירה בחובה מציאות אינסופית. רק מי שמצליח להתמסר לרגע, ומנסה להפיק ממנו את המרב תוך שהוא מסיר את הלוט הסופי מעל האינסופי, יוכל לגעת בנצח ולזכות ב'אריכות ימים'.

המשימה הזאת איננה קלה בעולם המערבי והתחרותי בו אנו חיים. המרוץ הוא אינסופי והיעד לא תמיד ברור, וכל רגע מהווה בסך הכול מבוא אל הרגע הבא. כך ימים שלמים, חודשים ושנים עלולים לעבור מבלי שטעמנו את טעמו של פרי הנצח.

שרה אימנו, לעומת זאת,  חייתה מאה עשרים ושבע שנים, אולם לא במספר השנים תפארתה. 'שני חיי שרה' – ש"כולן שווין לטובה"- אומר רש"י, ורומז כי אצל שרה לא היה הפרש בין ה'ברוטו' ל'נטו' של שנות חייה. אלו הם 'חיי שרה', ומכאן גם הטעם לשמה של הפרשה.

מסופר על הבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות, כי פעם שאלוהו מהו הדבר החשוב ביותר עבורו. ציפייה הייתה כי הבעל שם-טוב ידבר אודות סולם ערכי מסוים, מדרג רוחני או על  הדרכה לדברים שהם עיקר ואליהם כדאי וראוי לשאוף. באופן מפתיע השיב הבעל שם טוב: 'הדבר החשוב לי ביותר הוא זה אשר אני עושה אותו עכשיו'."

למשל, גם כשאני צוברת שעות נהיגה מרובות מסיבות מוצדקות אני יכולה לבחור למה אני מקשיבה בנסיעה ואיך אני נהנת ומממשת את הזמן המבוזבז כביכול… משפט חזק שמהדהד לי הוא של הרב נריה זצ"ל- "אנשים כל כך מתאמצים להוסיף שנים לחיים שלהם, במקום להוסיף חיים לשנים שלהם." מי יתן ונצליח ליצוק בחיינו תוכן ולחיות חיים של משמעות ותכלית. אמכי"ר.

שבת שלום❤️

לעילוי נשמתו של הרב ד"ר יונתן זקס, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים

בפרשה הקודמת, פרשת לך לך, קראנו על הבשורה לאברהם כי יוולד לו בן, ותגובתו של אברהם-
"וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: … וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק…" והשבוע מסתבר שבפרשה שלנו הצחוק נוכח ושכיח אף יותר, ואפילו מאפשר כנראה את פתיחת רחמה של שרה אמנו בהמשך-
"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ…"
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה…"
"וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה. וַיֹּאמֶר: לֹא. כִּי צָחָקְתְּ. "
"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק."

מסתבר שאת הצחוק כדאי לקחת מאד ברצינות. הצחוק מספק לנו הזדמנות להתעלות מעל למגבלות, ומהווה גשר למעבר בשלום בין המצוי לרצוי. חוש הומור הוא ביטוי לסתירות שבחיים. כל עוד האדם צוחק והוא משועשע מול הפער שהוא חווה הוא מצליח לברוח מהכאב והסבל כי הצחוק מאפשר לו לשכוח לכמה רגעים את התקוות שהתנפצו ואת המועקה הקיומית. ישנם סוגי הומור שונים- אירוניה, קומדיה, בדיחה, ציניות וכו'; כל אחד מהם מסייע באופן שונה מהאחרים בהתמודדות שלנו עם הקיום ועם האבסורד שבו. למשל, צחוק ישמעאל נראה כצחוק אחר ביחס לצחוק אברהם וצחוק שרה. אפשר להבין מהפשט כי לפחות בעיני שרה, הצחוק של ישמעאל רע ומצדיק גרוש.

צחוק הוא ביטוי של שחרור והרפיית מתח. ההנאה מצחוק לא דועכת וגם לא מתמעטת עם הזמן. באמצעות הגישה ההומוריסטית לחיים, אנו זוכים להתייחס אל עצמנו ולעולם ברצינות ויחד עם זאת להכניס נימה של צחוק וקלילות שמקלים בהתמודדות. מה המכנה המשותף לכל סוגי הצחוק? מדוע יש עיסוק כה רב ופרשנויות כה מרובות לנושא הצחוק בפרשה? מדוע יש חשיבות לעובדה שאברהם וגם שרה צחקו עד כדי קריאת שמו של הילד על שם הצחוק? ומדוע יש התמקחות עם שרה אם צחקה או לא?

מסביר הרב גור גלון-
"נראה לומר, כדברי אונקלוס, שישנם סוגים שונים של צחוק. יש צחוק שעניינו שמחה ויש צחוק שעניינו צחוק אירוני-מריר ומפקפק. מבאר אונקלוס… שרה צחקה ואברהם צחק, אלא שצחוקו של אברהם כולו הודיה ושמחה – אברהם נופל על פניו בהודיה ושמח בשמחת ההמשכיות דרך האמונה והחסד, תוך שהוא מציין את גודל הפלא … לעומת זאת הצחוק של שרה מערב בתוך שמחת הבשורה גם אירוניה וצחוק מריר שמבטא פקפוק בכך שהדבר יהיה. ואולי זו הכוונה במילים  "ותצחק שרה בקרבה…", שמבחוץ היה כאן צחוק של שמחה והודיה, אך בפנים היה שמץ של הרהור, שמץ של ספק. ודווקא בגלל שהספק הזה, שחסרון הדק הזה של האמונה איננו גלוי, צריך הקב"ה לחשוף אותו. דווקא הדברים שאינם גלויים הם הדברים הכי משפיעים…
אולי אפשר לומר, ואני מעלה זאת בזהירות רבה, ובעיקר כדי שנוכל ללמוד מזה לחיינו, שאחרי שהקב"ה בישר את הבשורה על לידת יצחק, הוא היה חייב לדבר עם אברהם ושרה כדי למוסס את המחסום ללידתו של יצחק, שעד שלא תהיה אמונה שלימה של שרה, לא יוכל יצחק להיוולד… "

יש צחוק של אהדה, וצחוק של הסכמה, צחוק של מבוכה וצחוק שמגיע רק כי אחרים צוחקים. המבטים, תנועות הגוף, צורת השפתיים וקולות הצהלה של הצחוק, כולם מעבירים מסר ברור לטיב הצחוק. הוא מביא לשחרור מוגבר של אנדרופינים שגורמים למצב רוח טוב, רמה פחותה של הורמוני הסטרס אדרנלין וקורטיזול, מה שמייצר מערכת חיסונית חזקה יותר ולחץ דם נמוך יותר. במילים אחרות, רבים יעידו שהצחוק מחזק את המערכת החיסונית שלנו, משפר את מצב הרוח, מפחית כאב וקונפליקטים, ומגן עלינו מפני ההשפעות המזיקות של מתח וכעס. שום דבר אינו מצמצם כעס וקונפליקט מהר יותר מאשר צחוק משותף. התבוננות בצד המצחיק יכולה להציב בעיות בפרספקטיבה ולאפשר לנו להמשיך הלאה מעימותים מבלי להחזיק במרירות או טינה. כילדים, קל היה להצחיק אותנו אבל כמבוגרים יש נטייה להיות רציניים יותר והצחוק הופך לנדיר יותר. יתכן והפרשה הזו מתזכרת אותנו שהומור מקל על הנטל שלנו, מעורר תקווה, מחבר אותנו לאחרים, משאיר אותנו ממוקדים ודרוכים, ואף עוזר לשחרר כעס ולהיות יותר סלחנים. הצחוק מסייע להביא את הנפש והגוף שלנו בחזרה לאיזון. וכנראה שאלו בדיוק ההסברים מדוע יצחק שמסמל את הגבורה והדין נקרא על שם הצחוק- האיזון שאליו אנו שואפים. תאכל'ס הצחוק הוא תרופה כייפית חינמית, וקלה לשימוש.

מוסיף הרב נח וינברג זצ"ל-
"אין כמו צחוק גדול ומשחרר להרגיע, לאפשר לעצמנו להביט על הבעיות באור אחר, ולהכניס אותנו לפרופורציות. אולי זו הסיבה שבגללה רשימת הקומיקאים היהודיים כה ארוכה. עם זאת, לצחוק יש להב כפול, וכשמשתמשים בו באופן שלילי, הוא עשוי להסב נזק גדול. כמו בהקנטת הזולת, לעג, או שימוש בצחוק בקלות ראש, צחוק מוגזם, צחוק שלילי- ציניות, סרקזם וכו' כל אלו עלולים להיות הרסניים. לכן, עלינו להבין את הדינאמיקה של הצחוק ואופן השימוש היעיל בו, כך שנצליח להשתמש באנרגיה חיובית זו לשינוי מקדם ולצמיחה."

כולנו רואים וחווים את העולם מנקודת מבט המוגבלת לחושים שלנו. אנו כבולים לעולם הפיסי של הגוף, ומושפעים מהלך הרוח שלנו בכל רגע נתון מה שמייצר אינספור פרשנויות לסיטואציות שאנו חווים. בתקופה זו כשאנו מאותגרים ומתמודדים עם נגיף שהופך לנו את המציאות ומציב בפנינו אתגרים כלכליים, מנטליים, רגשיים וחברתיים הצחוק מבטא זאת בבדיחות מרובות על המצב והשלכותיו, והסרטונים המצחיקים ממחישים את הפערים הקיימים באופן שמקל על ההתמודדות שלנו ומעלים חיוך.
הפרשה מחדדת לנו להשתמש בצחוק בכדי לשמור על הבעיות שלנו בפרופורציה ולהשפיע טוב על הסביבה שלנו. ההבנה שהחיים אינם אוסף של בעיות, אלא אוסף של הזדמנויות שניתן למנף אותם באמצעות הצחוק וההומור. הצחוק יכול להביא לרגיעה ולחדש את מצבורי האנרגיה המדולדלים שלנו ושל הסובבים אותנו. מאחלת לכולנו שעם כל האתגרים נמצא את הדרך לתבל את חיינו בצחוק ובחיוך. אמכי"ר.

שבת שלום😄