חודש: ספטמבר 2020

ע"פ המשנה מצווה גדולה להיות בשמחה, בטח לקראת החג המכונה "זמן שמחתנו", חג הסוכות, אך מסתבר שלרובנו, בוודאי בתקופה מתמשכת זו, יש קשיים ואתגרים להביא את השמחה לידי ביטוי, זה לא כ"כ פשוט למרות הכמיהה שלנו לשמוח, במילים אחרות- חידת השמחה האנושית הנכספת. הרב מיכי יוספי מתייחס לשאלתו של איתמר מור למה רוב הזמן אנחנו לא שמחים?
"מהי ברירת המחדל הטבעית של האדם, או האם בני אדם, מעצם טבעם, הם יצורים שאינם שמחים? התשובה לשאלה זו היא שהשמחה היא חלק מהותי ומקורי מאתנו. השמחה איננה זרה לנו. היא לא משהו חיצוני. השמחה טבעית לנו. אנשים אולי מתקשים לשמוח משום שהתהליכים שהם חווים במהלך חייהם מאז לידתם גורמים להם, לעיתים, לכסות ולהסתיר חלקים מהותיים מתוכם שהשמחה היא אחת מהם. כשאדם אומר על עצמו שהוא "חסום" הוא, בין השאר, מתכוון לומר שהטוב והשמחה שתמיד היו בו מתקשים לבוא לידי ביטוי. החלק הזה באישיותו נמצא, אך הוא  בהסתרה, והעבודה היא לעורר מחדש את השמחה ולהביא אותה לידי גילוי והופעה במציאות.
 יש דרכים רבות להביא לגילוי השמחה. בסוכות, לדוגמא, הקב"ה מעניק לנו שבעה ימים לצורך העניין,  מה שמסביר גם את שמו של החג כ"זמן שמחתנו". היציאה מהבית לסוכה, למשל, היא תהליך שאיננו משמח ברמה החיצונית, שהרי אדם מוותר על דירת קבע, נוחה ומסודרת לטובת סוכה ארעית, קטנה ולא מוגנת. לכאורה איך אפשר לשמוח בדבר שכזה? התשובה לכך טמונה בעצם מצוות הסוכה שמבקשת להראות לנו כי את השמחה והסיפוק עלינו לחפש ולמצוא בתוכנו ולא בעניינים החיצונים שעוטפים את המציאות. בסוכות אנו מתנתקים מהתפאורה, מכל המיותר, ומנסים לשמוח במה שקיים בתוכנו. מי שמצליח לגעת במקומות הללו מגיע גם לשמחה אמיתית… 
כשמתבוננים לעומק במה שר' נחמן אומר בתורת "אזמרה" רואים שהעיקרון המנחה שם הוא הפרדה בין הטוב והרע. אצל רוב האנשים קיים בחיים ערבוב בלתי פוסק בין הטוב והרע. רובנו חיים את סך החוויות והמקרים שעוברים עלינו, הדברים הטובים והרעים ביחד, כמין סלט שאין בו סדר או הרמוניה. ר' נחמן אומר שבמצב שכזה תמיד הצד השלילי ייקח פיקוד, דבר שבא לידי ביטוי בתחושה של עצבות וכבדות.
לעומת זאת, כשאני מוצא נקודה טובה, כשאני מבליט את הטוב ומעמיד אותו במרכז הבמה ומפסיק את הערבוב שבין הטוב והרע, אז החיובי לוקח פיקוד על החיים, אבל כדי שזה יקרה חייבים להפריד. חייבים למצוא, להבליט ולאחוז בנקודות הטובות… אני לא מתעלם לרגע מהרע ומהמיותר שקיים בתוכי, אבל אני גם מבין שהדרך היחידה לתקן אותו היא באמצעות העיסוק בטוב. הפרדוקס הוא שרובנו מנסים לתקן את הרע באמצעות עימות חזיתי איתו. בא ר' נחמן ומספר לנו שזו איננה הדרך. תבליט את הטוב, תתחזק ממנו וכך עצם ההפרדה בין הטוב לרע, מחלישה את הרע.
 …היכולת של האדם להיות בשמחה קשורה ביכולתו להיות מודע לרגע הנוכחי ולהוות אותו… גם רגש קשה או כאב אמורים להיות נחווים בידי האדם ולא להיות מודחקים. מציאות קשה או מסובכת שמודחקת גורמת רק לעוד סיבוכים וגוזלת מהאדם אנרגיה יקרה שהייתה יכולה וצריכה לבוא לידי ביטוי בדרך חיובית. לא בכדי המילה "רגש" מורכבת מאותן אותיות כמו המילה "גשר". היכולת שלי להרגיש בזמן הווה כל רגע ורגע, היא הגשר שלי אל הרגע הבא. מי שמחפש לברוח, להדחיק או להתנחם באמצעים חיצוניים, למעשה איננו כאן. אדם כזה איננו פוגש את החיים. לעומת זאת, מי שכן חי את ההווה, נענה בכך להזמנתו של הקב"ה למצוא תובנות, שמחה ונקודות אור בכל מציאות, ותהיה הקשה ביותר.
 ר' נחמן אומר כי הדבר באמת קשה כשמתייחסים אל החיים כיחידה אחת. הסתכלות שכזאת עלולה להביא לייאוש כי השינוי הנדרש הוא כ"כ גדול ועצום שהאדם מרגיש שאין לו סיכוי. אבל כשאדם מבין שאין לו כי אם את אותו הרגע בלבד; אם הוא אומר לעצמו שאין לו כי אם את אותו היום ואת אותה השעה, אז לא רק שהמשא הוא קל, אלא ר' נחמן אף נוקט בלשון "לא יהיה לו משא כלל".
הכלל השני שר' נחמן מדבר עליו באותה תורה זה לא לדחות דברים למחר. הלשון שר' נחמן משתמש בה היא מאוד מדוייקת והוא אומר: "וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום". רוצה לומר: כשאתה דוחה דברים אתה בעצם דוחה את עצמך מלהתקדם. השינוי מתחיל מצעד אחד קטן ברגע בודד. ביכולת לקחת אחריות רק על ההווה, וכשאין לך את הכובד של העבר והעתיד, והצלחת באמת להתחבר לרגע הנוכחי, הנה שבת ופגשת את השמחה שהייתה כאן מתמיד."

במילים אחרות,
השנה כנראה שכולנו נשהה בסוכה/בית שלנו לפחות עוד 7 ימים והשאלה מה הצלחנו ל'אסוף' איתנו ל"חג האסיף"? כל ה-מעשים, שיחות, מחשבות, הרהורים… אחרי טלטלה וברור פנימי שחווינו עוד מחודש אלול אנחנו עוברים לעשייה ויצירה ובונים סוכה. אנו מקבלים הזדמנות לצאת מהבית ולהתבונן בו מבחוץ פנימה; האם אני "בעל הבית" או "אורח" בהתנהלות שלי בחיים? אולי הסיבה לסגר שרק מתהדק זה הצורך לוודא שלא נמהר לשוב להרגלנו ולוודא שאכן מצויה בנו הנכונות והמוכנות ליצור משהו חדש ובמקביל לוודא שמצאנו את האיזון שבין ארעי לקבוע. בשמחה של סוכות יש חיים, בהוויה של כאן ועכשיו, התחדשות יחד עם נחת ורוגע.

סוכות זה סוג של תחנה לפני שמתחילים שוב מחדש, וכנראה שקיבלנו הארכה השנה לשהות בתחנה הזו, ולהבין שהמשימה של כולנו היא להתחבר ולחנך לא רק פנימה לתוך הבית השמור, החם והמוגן, אלא מחובתנו להוציא לאור את הערכים וה'אני מאמין' שלנו מחוץ לבית בכל זמן ובכל מקום, והבחירה היא גם באיזה אופן.

בכך אנו מייצרים המשך טבעי לקודש הקודשים של ראש השנה, ויום כיפור בתהליך התשובה שחווינו ומתוך נקיון וחיבור הלב למחשבות ולדיבור אנו עוברים לתוך פשטות החיים של סוכת הטבע בחג הסוכות, עוברים למדרגה נוספת שהיא המעשים שלנו. מי ייתן ונצליח להסיר את כל אותם כיסויים והסחות הדעת ונפגוש ונוציא לפועל את השמחה והטוב שמצוי בנו. אמכי"ר.

 חג סוכות שמח ⏳🏠

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

כותב ד"ר יורם יובל במאמרו- "הטוב, הרע והבחירה: על יצר לב האדם"- "בקרוב, עם אור אחרון או אחרי חשיכה, יעמדו מיליוני יהודיות ויהודים, ובהם רבים שלא יפקדו את בית הכנסת עד יום הכיפורים הבא, ויתפללו, או לפחות ישמעו, את תפילת “כל נדרי”. איך שלא הופכים אותה, תפילת כל נדרי היתה ונשארה תפילה בעייתית. האיש שהכניס אותה לראשונה לסידור התפילות שלנו, הרב עמרם גאון, כתב שאמרו עליה “שמנהג שטות הוא זה, ואסור לעשות כן”.
אז מה יש בה, בתפילה המוזרה הזאת, שמושך את הלב? מדוע אנו אוהבים אותה כל כך? ועוד חוזרים עליה שלוש פעמים, ליתר ביטחון? אולי כי היא נותנת לנו הזדמנות לעשות משהו שאנחנו מאוד אוהבים ורוצים לעשות: להתחרט. “כל נדרי” היא בעצם הבעת חרטה על נדרים ושבועות שנדרנו במהלך השנה שחלפה – “בכולהון איחרטנא בהון” – כלומר, אני מתחרט על כולם. וזאת הזדמנות שאסור לפספס, כי יש לנו כל כך הרבה על מה להתחרט.
מהי, בעצם, חרטה? הפסיכולוגים המחקריים מגדירים אותה כך: “חרטה היא רגש שלילי אותו אנו חווים כאשר אנו מבינים, או מדמיינים, שהמצב הנוכחי היה יכול להיות טוב יותר, לו היינו פועלים אחרת”. במילים אחרות, חרטה נובעת מן המחשבה “ומה אם…”; חרטה היא התוצאה של השוואה בין מה שיש עכשיו, לבין מה שהיה יכול להיות, “אילו רק…”
וזה אומר שעל מנת להתחרט דרושה לנו יכולת לחשיבה מופשטת, וגם דמיון מפותח, לדמיין בו את מה שהיה יכול לקרות ולא קרה. אולי לכן תינוקות וילדים קטנים חופשיים מחרטות, ואל התמימות הילדותית הזאת אנחנו נחזור ונתגעגע כל חיינו…
לחרטות שלנו עשויות להיות שתי תוצאות יקרות מפז: ראשית, הן יכולות לגרום לנו לנסות לתקן את מה שעשינו, וזה חלק חשוב ממה שאנו אמורים לעשות בימים הנוראים. ושנית, הן גורמות לנו להיזהר יותר בעתיד, ולבחור “נכון” בפעם הבאה.
אבל מה אם אין עתיד? מה אם מאוחר מדי? מה עם החרטות שיהיו לנו בסיומם של החיים, על ערש דווי, כאשר יגיע הזמן שלנו למות? ברוני וור היא אחות אוסטרלית שעבדה בהוספיס בית – שירות שניתן בעיקר לחולי סרטן סופניים, ומאפשר להם למות בביתם ולא בבית החולים… רבים מביניהם פתחו בפניה את סגור ליבם ושיתפו אותה בחוויות, במחשבות, ובעיקר בחרטות שלהם.
עד מהרה היא שמה לב לכך שרוב המטופלים הסופניים שלה התחרטו על אותם דברים. היא תיעדה את מה ששמעה מהם בבלוג, שהפך אחר כך לספר – “חמש החרטות השכיחות ביותר של הנוטים למות":
1. “הלוואי שהיה לי האומץ להיות נאמנ/ה לעצמי, ולא לציפיות של אחרים ממני”.
2. “הלוואי שלא הייתי עובד/ת קשה כל כך, ומבלה יותר זמן עם המשפחה”.
3. “הלוואי שהיה לי האומץ לבטא את רגשותי”.
4. “הלוואי שהייתי שומר/ת יותר על קשרים עם חברים מן העבר”.
5. “הלוואי שהייתי נותנ/ת לעצמי להיות מאושר/ת יותר”.
על כל אחת מן החמש האלה אפשר לכתוב ספר שלם. אני רואה אותן בעיקר כתמרור אזהרה המוצב בפנינו, תמרור שערכו רב מאוד: הן נותנות לנו רמזים כיצד ניתן לחיות את חיינו כך שנתחרט פחות כאשר יגיע הסוף, ויהיה מאוחר מדי.
אחד הדברים הבולטים בחרטות האלה של הנוטים למות, הוא העדרן המוחלט של חרטות על נושאים כספיים… כפי שכותבת וור, “כאשר אתה עומד מול מותך המתקרב, כל הפרטים החומריים של החיים הופכים לבלתי חשובים… בשבועות האחרונים לחיינו כל שנותר הוא אהבה ויחסים”. ואמנם, רבים מן המטופלים של וור בילו את השבועות האחרונים לחייהם בחיפוש החברים והחברות הישנים שלהם, בחידוש קשרים, בבקשות סליחה, ובפרידות.
מנקודת המבט הזאת, אולי יום הכיפורים הוא תזכורת לכך שיש לנו אחריות על עצמנו, על החיים שלנו, ועל המעשים שלנו כלפי אנשים אחרים. כפי שאמר רבי אלעזר בן עזריה (מסכת יומא, פרק ח’, משנה ט’), כמה מאות שנים לפני תפילת כל נדרי: “עבירות שבין אדם למקום [לאלוהים], יום הכיפורים מכפר; עבירות שבינו לבין חברו – אין יום הכיפורים מכפר, עד שֶׁיְּרַצֶּה את חברו”. במילים אחרות, אפילו אלוהים לא יכול למחול לנו על מה שעשינו לאחרים. כאן לא תעזור לנו תפילת כל נדרי, לא יעזרו הרהורי חרטה, וגם לא תרנגולי כפרות — אנו חייבים לבקש ולקבל את סליחתם של אלה שפגענו בהם. אין קיצורי דרך."

אכן, בעוד כמה שעות יתחיל צום יום הכיפורים ועימו המשך חשבון הנפש, הרהורי התשובה, וההתעוררות שלנו בפרט בימים אלו. האם אלו תהליכים שמונעים מפחד וחשש? או, האם נגזור על עצמנו תענית מתוך כוח ועוצמה והסתכלות בעין טובה על הטוב שבחיינו? השנה בפרט לאור מצב הסגר המתמשך בו אנו מצויים, אנו מקבלים הזדמנות לעבודה אישית וממוקדת, ואופציה לבחירה ברצון לבנייה, ולהתקדמות, בכדי שנוכל להנות ולממש את החסד ואת השפע שבחיינו. בתקווה שנקבל גם את הכוחות לתיקון ונצליח לחיות את חיינו ממקום שלם ומדויק יותר.  "תהא השעה הזו שעת הרחמים ועת רצון מלפניך." אמכי"ר.

גמר חתימה טובה וצום קל ומועיל

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע שירת "האזינו", שירתו הגדולה של משה לפני שנפרד מעם ישראל הנכנס לארץ כנען. משה נותן לנו סקירה היסטורית, תולדות עם ישראל, בדבר הברית ובנבואה לעתיד עם דברי מוסר ותוכחה. הוא מזכיר לנו את כפיות הטובה וחטאיו של העם לאחר יציאת מצרים, כמו גם את העונש הכבד שקיבל בגין חטאיו. לאחר מכן, הוא עובר לקיצור תולדות העתיד. אומנם השירה מציגה את הצפוי, אבל בידי עם ישראל להעביר את רוע הגזירה. גורלנו מותנה בהליכתנו בדרך הישר, ובשמירת החוקה שקיבלנו.
אחרי החוקים, המצוות והמשפטים מגיעה השירה הזכה, הפואטית. מסתבר שכל אחד ואחת מאתנו פותח את לבו ונפשו לשירה כי שם הנפש מתעדנת, הרוח מתעלה, והאישיות שלנו מתעצבת. כל אחד ואחת מאתנו צריך למצוא את השיר שנוגע בנפשו ומניע אותו, והמילים הינם דברי אלוהים חיים.
בשירה אנו חשים כי מעמקי הנפש נחשפים. שפת השירה קרובה באיכותה לשפתה הפנימית של הנפש. השירה עושה שימוש בסמלים, דימויים, חוויה חושית ורגש עז בשורות קצרות של מלל, וכך השירה עושה שימוש בשפת המודע בכדי להוליכנו גם אל מעבר לו- אל הלא מודע. זוהי התבוננות של המחשבות והמילים אל המקום העמוק, הנפשי, מה שגורם לחיבור טבעי, להכלה, הקשבה ולזיכרון הדברים הנאמרים.
שירים יכולים לשמש כ"יועצים" ברגעים בהם איננו יודעים כיצד לפעול, כי הם נושאים עמם מסר לחיים ויש ביכולתם לעורר בנו השראה ולמלא אותנו בכוחות. חלקם מציגים בפנינו את המטרות האמיתיות שלנו, אחרים גורמים לנו לחייך ולחלום על עתיד טוב יותר גם בתקופות לא קלות, ויש גם כאלה שמזכירים לנו את היכולות שלנו, החולשות והחזקות, והצורך בהפוגה כדי לעשות חשבון נפש ולהיטיב עם הבחירות שלנו.
משה מתאר לעם את עתידו – שבו יכנס לארץ כנען, ייהנה מטובה, ואז "יִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (פרק לב, פסוק טו), ויגלה כפיות טובה. לכן, העם ייענש בגלות וחורבן, ולאחר ריצוי העונש יקבל הזדמנות נוספת וישוב לארצו ולריבונותו, ואילו ה' ינקום באויביו.

מסביר הרב משה צבי וקסלר-
"זו שירה שמחייבת להפעיל את האוזן ולא רק את הפה. יש להאזין גם אם הדברים אינם נעימים, לפחות לא בתחילתם. ה'אוזן' היא כלי גשמי שדרכו ניתן לשמוע, אבל ה'שמיעה' עצמה היא כלי רוחני. ה'שמיעה' (האזנה) נותנת לאדם לתרגם את מה ששומע לשפת המעשה. האוזן, מלשון 'איזון', אחראית לאזן בין גשמי לרוחני ובין שמים לארץ… היום המדע יודע להוכיח, שהאוזן אחראית לאיזון הגוף וכאשר אדם סובל מסחרחורות, ראשית יבדקו אם יש לו הפרעה בתפקוד השמיעתי. חז"ל לוקחים את תפקיד ה'אוזן' גם לאיזון הרוחני של האדם, גם לאיבריו הפיזיים וגם לצד הרוחני שלו… 'האזנה' מבטאת הקשבה עד הסוף, לא רק שמיעה שטחית ולא שמיעה של חלקי דברים, אלא הקשבה פעילה מתחילת הדברים ועד סופם. ה'שירה' קרויה שירת האזינו, משום שדברי משה צריכים הקשבה מתחילתם ועד סופם, הואיל והם מרקם אחד הצופה את מהלך ההיסטוריה של עם ישראל… ידוע מה שאומרים בעלי המוסר ומהם למד אבי תורת היחסות אלברט אינשטיין שהקב"ה לא ברא לאדם שני פיות ואוזן אחת, אלא שתי אוזניים ופה אחד, ללמדנו שעלינו להקשיב יותר מאשר לדבר או בלשונו של אורחות צדיקים בשער השתיקה "לכך נבראו באדם שתי עינים ושתי אוזניים ושתי נחירים ופה אחד, לומר שימעט בדבורו.."… במסרים החזקים שאנו קוראים בדברי השירה הזו, מתבקשת קריאתו העוצמתית של משה "האזינו"!!
בשירה זו כאמור כלולים העבר של עם-ישראל ועתידו, שירת התוכחה ושירת הגאולה… שירת האזינו מעבירה לנו בנוסף את המסר של 'הכרת-הטוב' של עם ישראל, שעוברת כחוט-השני בפסוקי הפרשה, ערך יסודי שחייב להיות שזור בתוך לימוד עברנו ובתכנון עתידנו.
שירה זו, על כל מכמניה, צריכה להישאר בתוכנו ולהתנגן בלבנו תדיר, תוך הפנמה שהדברים הגדולים בחיינו תלויים בדברים הקטנים שהאוזן צריכה להיות רגישה אליהם."

יהי רצון שנצליח יחד עם השגת האיזון הרוחני לעשות גם מאזן של המעשים שלנו לשימור, לשיפור ולשדרוג, וכשם שזכינו להאזין לקול השופר בימים הנוראים ולהפנים דרך תשובה, כך נזכה להאזין לקולנו ולקול הזולת שסביבנו, ועם כל האתגרים נזכור להכיר טובה ולחוות את חיינו מתוך ראיית הטוב. אמכי"ר.

שבת מבורכת🌷

הכל מהתחלה? קוהלת כתב ש-"מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קוהלת א, ט), זוהי החזרה הנצחית שמחייבת את שני הקצוות- ההתחלה והסוף. השאלה היא האם למדנו כבר מהניסיון? האדם בקוהלת חי ללא אשליות ועם ההבנה שאנו חיים בעולם של אי וודאות יחד עם כל החזרתיות, כלומר, האדם פוגש אינסוף של קונפליקטים בחייו. בחודשים האחרונים כשהוירוס הנודע ממשיך להתפשט לכל עבר וממאן לעזוב, כולנו חווים את האי וודאות בכל עוצמתה. רבים מוטרדים מעתידתם הכלכלי, הבריאותי, הנפשי וכו', והתקופה מבלבלת ומאתגרת, מה יהיה בשנה החדשה שקרבה ובאה? אומר הרב דניאל יוסף אפשטיין שקוהלת מבהיר לנו שבעולם של אי וודאות אנו יכולים לבחור ב-
יאוש, כי לא ניתן להשיג אמת מוחלטת אחת, וזוהי מציאות שבה החזק מנצח ומוביל. מציאות שיכולה להביא לאיבוד אמונה כללי. או לחילופין-
אפשר לבחור להאמין שאין אמת מוחלטת וחד משמעית, והעוגן היחיד שמצוי הוא הזולת. זוהי אמת אמפירית מתוך הניסיון שלנו ושל אחרים, ההבנה שיש אמיתות פרגמטית שנלמדת מתוך ניסיון החיים שלנו.
מהי נקודת-המבט האנושית בתוך העולם? בימים אלו אנו מקבלים תזכורת שבתוך הנפש של כל אחד ואחת מאתנו מתחולל קרב פנימי- מצד אחד היאוש, הציניות, העדר ואובדן ערכים, מצד שני ההבנה שאנו לא באמת זקוקים לאמת המוחלטת כדי לעשות טוב בעולם. ניסיון החיים שלנו יחד עם הכוחות שקיבלנו הם שיסייעו בידנו להטות את הכף. אחרי הכל, לא מתפקידנו לפתור את הבעיות של העולם ולגלם דמויות של גיבורי על, כפי שכבר נאמר במשנה- "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר…" לגמרי תזכורת לשיעור בגבולות היכולת האנושית וכח השפעתה. ועם זאת, למרות כל האתגרים המצויים מסתבר שאנו עדיין יכולים לפעול ולהשפיע הרבה טוב. נראה שקוהלת וויתר על האוטופיה והמילים הגבוהות, והמסר שלו אלינו שאסור לנו להיכנע לייאוש, אדרבא, עלינו להיאבק בו ולא ליפול לאדישות ולשיתוק רגשי. עלינו להיפגש עם הזולת וגם לאפשר לאנשים לגעת בנו, ועם כל ההגבלות כמו הסגר שקרב ובא, המפגש עם הסביבה הוא תמיד אפשרי. קוהלת קורא לנו לייחס חשיבות עליונה למה שנדמה לנו פחות ערך כי כל מחווה קטנה היא משמעותית. זהו שיעור בענווה, ללמוד לשחרר את עצמנו מהאמונה הכוזבת של אמת מוחלטת וקשוחה, ולראות ולהרגיש גם את הניצוצות של אמת.
קוהלת בהחלט יכול לסייע לנו בתקופה זו שבה אנו שואלים מה עם כל ההבטחות שהבטחנו לעצמנו בשנים שעברו, שיתכן שרק את חלקן קיימנו, וגם לא בהכרח במלואן? האם להמשיך ולהשלים משימות בהן התחלנו? להתחיל משימות חדשות? חברה שיתפה אותי שאי הסדר בביתה מוציא אותה משלוותה אבל היא לא מצליחה לגייס כוחות למיין ולהוציא מהבית את כל אותם פריטים מיותרים שמשרים תחושה של עומס ומחנק…
מה לגבי ההחמצות שלנו, והחסרונות שלנו, והבעיות המציקות לנו – איך להתבונן ולהתמודד? איך נזקק את הרצונות שלנו בתהליך התשובה בימים אלו?
ע"פ תורתו של בעל התניא- בידו של כל אדם לבחור את דרכו, את מעשיו, את הדברים שהוא משמיע והמחשבות שהוא חושב. זוהי בחירה שעולה מתוך מאבק בין ניגודים פנימיים וצריכה להתבצע כל רגע מחדש. כשבני האדם מנצחים את המאבק הנפשי, מכריעים את הנטיות בנפש, ומצליחים לחיות את הרגע, להיות נוכחים הם למעשה מתעלים מעל הטבע, מנווטים את המסע שלהם, ובכוח עבודת המידות מאפשרים את תהליך התשובה שיביא את השינוי.
הרב קוק מסביר ש- "התשובה ביסודה היא תנועה לשוב אל המקוריות, אל מקור החיים וההוויה העליונה בשלמותם… כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוהים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה."
במילים אחרות, התשובה היא השיבה חזרה אל עצמנו. השגרה, המטלות, המחויבויות וכו' גורמים לנו לשכוח את עצמנו, במישור אישי, לאומי ואנושי, והקריאה היא לחזור למקוריות, לעצמיות שלנו. זוהי מהותה של התשובה. התשובה היא דחף פנימי שיש ביקום כולו שקורא לנו בימים אלו באמצעות השופר לשיפור ולתיקון, וכמו שיש חזרה בתשובה פרטית יש תשובה כללית. לעולם כולו.
העולם כולו, החברה האנושית, המוסר, הערכים והתרבות- כולם עוברים תהליך של תשובה, של תיקון ושל עילוי ממצב אחד למצב גבוה ושלם יותר.
שנתברך בשנה של בריאות, ברור וזיכוך הרצונות שלנו, שנצליח לחיות בנחת ואמונה בטוב גם בעולם של אי וודאות, שנהיה פתוחים לתגליות, לאפשרויות, ושנדע לממש אותם עם כל היכולות והמתנות שכבר מזמן גילינו שיש בנו. אמכי"ר
שנה טובה ושבת מבורכת🍎🍯🍏

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

הפרשה השבוע נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה, וביום שני הקרוב, כ"ה באלול, הוא יום בריאת העולם. בימיו האחרונים, משה רבנו עסוק בלהתוות דרך לעם ישראל ולהזהירו: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע"(דברים ל', ט"ו). רבים כתבו על החיבור שבין הפרשה לימי תשרי, וביטוי לכך מצוי בפסוק י"ט בספר דברים פרק ל׳:

"הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ."

איך אפשר לצוות מישהו שכבר חי- לחיות? המשנה אומרת "שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, (וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד), וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי," אז היכן הבחירה פה? כלומר יש חיים שכביכול נכפו עלינו אבל בשביל לחיות אותם באמת, מסביר הפסוק, צריך לבחור בהם. אז מה המשמעות של "ובחרת בחיים"?  נראה כמו ציווי לבחור בחיים, וההסבר לכאורה- כדי שנחיה שאחרת למה התוספת: "למען תחיה"?

רבי מנדלי מקוצק אומר: שיהיו חיים בשביל הטוב, ולא להיפך: לא שתהיה עושה מעשים טובים כדי שתחיה אלא שתחיה כדי לעשות מעשים טובים! ההבנה שאנו חיים למען מטרה מסוימת, בשאיפה תמידית, ולא חיים ללא תוכן וללא ייעוד. אם כך, הציווי לחיות הוא לא כדי שנחיה, אלא טמון כאן רמז לכיוון עמוק יותר לחיים.

אומנם נכפה עלינו להיות מי שאנחנו- גנטיקה, מנת משכל, נטיות, תכונות וכו' אך התורה באה ואומרת לנו שעצם הבחירה המודעת שלנו בחיים ובמה שיש לנו מעצימה ומעניקה להם חיות שמבטאה את הרצונות שלנו. הבחירה היא שמרחיבה לנו את האפשרויות הקיימות. כשאנו בוחרים אנו כבר לא עומדים חסרי אונים ומצומצמים, אלא אנו לוקחים בעלות, ויוצקים לתוכה חיות שמניעה אותנו. יש הרבה אנשים "חיים" שהם "מתים"- כי הם מתנהלים על אוטומט, "מה שיוצא אני מרוצה" ונוטים לעיתים גם להימנע מלבחור. בנוסף, כמה פעמים בחיינו אנו חושבים על רעיונות גדולים, על תוכניות גדולות בחיים, אידאולוגיות שישדרגו את חיינו, קובעים חוקים והלכות שיתקנו את חיינו אך מתוך העיסוק בדברים אנו שוכחים את החיים מסביבנו.

המסר המרכזי הוא הציווי המוסרי שעל אדם לחיות על פי תפיסת עולמו שבו הוא הקברניט של חייו, אדון לגורלו, הוא שמכריע הכרעות מרכזיות ונושא באחריות להן בעצם בחירת דרכו. נראה כי הפסוקים מחזקים שהתנאי לדרך הטובה הוא בעצם- לעשות את מה שאנו בוחרים ולעשות מכל הלב. זה ציווי נפלא וחשוב – לעשות את הטוב במסירות מתוך הנעה פנימית, כפי שכתוב "בפינו ובלבבנו".

שמעון פרס ז"ל נהג לומר כי "אופטימיים ופסימיים מתים אותו הדבר – הם רק חיים בצורה שונה."  לצירוף – "ובחרת בחיים" יש שתי משמעויות עיקריות:
1) התייחסות לקדושת החיים בעצם הבחירה שלנו בהם.
2) בחירה בחיים ראויים ומשמעותיים – החיים שאותם נרצה לחיות, החיים שלנו, המבוססים על ערכים, מוסר, אמונות, התבוננות, מחויבות ואחריות שיכוונו את חיינו הפרטים ויהוו מפתח להתעוררות ולצמיחה שעל פיהם תתנהל החברה, המדינה והעולם כולו.

לחלקנו נראה שהבחירה ב"חיים" היא בחירה טבעית, כמעט אינטואיטיבית. אבל הבחירה בחיים היא בחירה שעלינו לעשות, כלומר להכריע בה, ולתת לה ביטוי בעשייה. הבחירה מחנכת אותנו לקחת אחריות.  חווית החיים שניתנו לי ולא בחרתי בהם יוצרת התנהלות חיים הישרדותית. בעוד שבחירה בחיים שניתנו לי נחשבת ביהדות- "חיים". הבחירות שלנו כאמור הם ביטוי לרצונות שלנו בין במודע או לא במודע.

במסורת היהודית נחשבים הימים שבין ראש חודש אלול לבין יום הכיפורים כימים של חשבון נפש אישי וציבורי. מסביר הרב יאיר שטראוס- "הרצון הוא הדבר המשפיע החזק והעוצמתי ביותר שפועל בעולם… לכן עיקר התיקון והקלקול נמצא בתחום הרצון, כח הבחירה אנושי נמצא ברצונות שאותם בוחר האדם לחוות באישיותו. הצד הטכני של מעשי האדם הוא בעל חשיבות שולית וזניחה ביחס לרצונות האדם, שם נמצא עיקר הפעולה שלו על החיים והמציאות ושם עיקר התהליכים הפסיכולוגים שפועלים לטווח ארוך ויציב באמת."

זה הזמן לבחון האם הבחירות שעשיתי משקפות את הרצונות האמיתיים שלי. מטרת ברור הרצונות היא להביא לקיומו של אדם טוב יותר, ועולם טוב יותר.

שנצליח לבחור ולהחיות את חיינו תוך ברור הרצונות שלנו. שנשכיל לכוון ולזכך את הרצונות שבנו כי ככל שאדם בונה בתוכו רצון חיובי והרמוני הוא משפיע על החברה שסביבו ובעקבות כך על כל האנושות ועל כל המציאות כולה. אמכי"ר.

שבת שלום ❤️

הפרשה פותחת בציווי משה את העם לאחר כניסתם לארץ לקיים את מצוות הביכורים, המצווה הראשונה. נשאלת השאלה מדוע נבחרה דווקא מצוות הביכורים להיות המצווה הראשונה?

אחרי פרשת "כי-תצא" בשבוע שעבר, וההבנה של חשיבותו והשפעתו של הגרעין המשפחתי אנו כבר מוכנים ל"כי-תבוא" להגיע ולהכנס "אל הארץ", אל הבית, היעד הנכסף. והתורה דואגת להדגיש ולהזכיר לנו שלא ניפול חלילה ל'כוחי ועוצם ידי', אלא נזכור- "אֲשֶׁר֙ ה’ אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖"; אנחנו נכנסים לארץ ישראל עם השילוב של ההשתדלות והעבודה שלנו כפרטים וכעם יחד עם ההודיה והכרת הטוב.

מסביר המחנך אלכס גליקסברג- "במצוות ביכורים מגולמת כל ההוויה היהודית של עמנו, הן ביחסי הגומלין ביננו לבין הקב"ה והן ביחסי הגומלין ביננו לבין זולתנו. ערש ההוויה היהודית הזו מוכרחת היא להיות בארץ ישראל. ביסודותיה של מצוות הביכורים טמונים ערכים משמעותיים לקיומו של העם. מידת הוותרנות, מידת הכרת תודה ומידת החסד: נותן הביכורים מוותר על פירות 7 המינים הראשונים שאותם הוא ממש להוט לאכול ו/או למכור, כששמחת הוויתור מלווה באמירה ממש של תודה לא-ל על עניינו האישי-חקלאי, ועל כל הטוב ההיסטורי של העם מגלות מצרים ועד הכניסה לארץ. לבסוף הוא גם משמח את האחרים באכילת פירות ראשונים אלו…

מצוות הביכורים מאפיינת היטב את המציאות הרוחנית והנפשית שבה אנו נמצאים בחודש אלול. אכן, פרשתנו לעולם תיקרא שתי שבתות או שבת לפני ראש השנה. בחודש אלול, כשאנו עומדים כל כולנו מול מראת-הקב"ה ועושים "ספירת מלאי" מה יש לנו או בנו עכשיו ומה עדיין חסר לנו או בנו, אנו עומדים נכוחה אל מול עשייתנו מן העבר וההווה וחולמים את חלומותינו לעתיד. איפיונה של "מצוות ביכורים" הוא מעין חשבון נפש אישי וציבורי. בשעת הבאת הביכורים בירושלים, האדם סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל, מיציאת מצרים ועד עתה, ואיך הוא באופן אישי כיחיד משתלב בכל העוצמה הציבורית הזו. "ספירת המלאי" בשעת הבאת הביכורים נעשית מתוך שמחה וציפיה לעתיד טוב וראוי יותר, למרות שכל הפירות הרבים חסרים לנו עדיין, והם טרם באו לעולם, כפי שנחתמת המצווה: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך" (פרק כ"ו, י"א).

בהשלכה לתהליך חשבון הנפש שלנו בחודש אלול, עלינו לשמוח מאד במה שיש בידינו מן העבר וההווה, ולהכיר עליה תודה. דווקא על רקע זה, אנחנו מייחלים ומתפללים לעתיד טוב יותר שבו כל פירות העונה יהיו בידינו. כולנו יודעים שכדי להגיע לקטיף הפירות עלינו לעמול עמל רב בהתמדה ובמסירות. אכן, מצוות התשובה ומצוות הביכורים דומות מאד זו לזו: בשתיהן יש חשבון נפש אישי וציבורי של "ספירת מלאי", בשתיהן יש מבט מן העבר וההווה אל עתיד טוב, נכון וראוי מתוך עמל רב על המידות ועל המעשים."

נראה לי שבפרט בימים אלו נכון לשאול מה המשמעות של “כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ”? ומהן השלכותיו בעידן הנוכחי, שבו אנו חיים במדינת ישראל בתוך מציאות עכשווית ויומיומית? ומה הייתה המשמעות והשלכותיו לאורך דורות רבים שלא חיינו בארצנו, או שחיינו בה ללא הקיום הריבוני?

פרשת "כי תבוא" עוסקת במצוות הביכורים, והתוכחה שכוללת את-הברכה והקללה. מה הקשר ביניהם? בפרשת הברכות והקללות הן מכוונות לאדם הפרטי: "בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר, וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה" (דב' כז:ג); "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ" (דב' כז:ח) , וכך גם בקללות- "אָרוּר אַתָּה בָּעִיר, וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה" (דב' כח:טז) "וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶךָ" (דב' כח:לד).

שואל עו"ד אלישי בן-יצחק- " מדוע כל הצרות מיוחסות ליחיד, הרי לא הכול תלוי בו? האם לא היה נכון יותר לכתוב את "פרשת ביכורים" בלשון יחיד ואת "פרשת הקללות והברכות" בלשון רבים? דומה בעיניי כי סמיכות הפרשיות אינה מקרית, אלא באה ללמד על הקשר שבין היחיד לבין הציבור. רוצה לומר לעתים חולפות בראש האדם המחשבות: 'מה אני צריך את הציבור?'; 'לשם מה עליי להיות חלק מן הקהילה? הרי יש לי מעמד, פרנסה מכובדת, רכוש, בית, כלים נאים ועוד'. ברגעים אלו, שבהם לכאורה הכול טוב ומסתדר, קורא קול פנימי לאדם לנתק את עצמו מן הציבור, בחשבו שחבל להשחית זמן יקר לטובת הציבור כשאינו זקוק לציבור. חז"ל היו ערים לתחושות ולמחשבות אלו, וביקשו להטמיע בפרט עד כמה גדול כוח הציבור, ועד כמה חייב אדם להיות מעורב בין הבריות." והוא מוסיף מדבריו של הרב סולובייצ'יק, "המבקש לפרוש מן הציבור צריך לראות את עצמו כאילו הוא על כף אחת של המאזניים והציבור על הכף השנייה, שפרישתו היא בגדר הפרת האיזון והפגיעה בציבור, גם אם הדבר אינו ניכר, אלא אם הפרט חי בחברה מקולקלת, אז מותר לו לפרוש מן הציבור."

הרב קוק מוסיף על כך כי יש תלות של היחיד בציבור ושל הציבור ביחיד. תלות זו מפרה את שניהם. וכפי שאין לוותר על הציבור כך אסור לוותר על היחיד. אומר עו"ד בן יצחק- "דומה בעיניי שהמסר שבפרשתנו מורכב משני עניינים המקפלים בתוכם יסוד חשוב, ולפיו הגשמת ייעודו של עם ישראל, להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", יוכל להתממש רק אם נבין ששלמות הפרט אינה שלמה בלא השקעה בחברה ובציבור. לעולם, היחיד הוא חלק מן הציבור וזכאי לסיוע ממנו כשם שהוא חייב לתרום לציבור."

במילים אחרות, האתגר שלנו הוא מציאת האיזון הבריא והמפרה שבין היחיד לציבור, ובין הציבור ליחיד. והטמעת מידת החסד, הכרת תודה והכרת הטוב בכדי שנהיה מונעים ממקום נקי ומקדם. אמכי"ר.

שבת שלום❤️