חודש: פברואר 2020

הפרשה פותחת-
"(ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:… תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. (ג) וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם:…" (שמות כה')
הפסוקים הללו מעוררים את השאלה- תרומה לוקחים או נותנים? היינו מצפים שיגיד לישראל "ויתנו לי תרומה"!
הרי לקחת זו התאווה למלא את עצמי, לכאורה ההיפך הגמור לנתינה. כל אדם הוא מרכז העולם והוא יעדיף שלא להתחייב לתת, ולוותר למען האחר, אבל התורה אומרת 'לתת' זו הלקיחה. אנו נפגשים עם פרשנות זו כבר בספר בראשית עם אברהם אבינו שמארח את 3 המלאכים לאחר טקס ברית המילה, בראשית פרק יח':
"(ד) יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם;…(ה) וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם…" "שפתי דעת [לבעל הכלי יקר] וירא: למה אמר 'ואקחה פת לחם' ולא 'ואתנה'?
בית הלוי ריש תרומה: דקדק הכתוב לומר 'ויקחו לי', דעיקר מה שיש לאדם בממונו הוא מה שנותן לצדקה."
ה' מבקש מעם ישראל לבנות לו מקום של התכנסות שהוא המשכן. לשם כך אומר ה' למשה לגייס תרומות מעם ישראל המתגלה בגדלותו בנתינתו למען בניית המשכן. מסביר הרב שניאור אשכנזי שמשימת החודש, חודש אדר, היא מתנות לאביונים, והפרשה מסבירה לנו שכשאנו נותנים אנחנו בעצם לוקחים יותר ממה שנתנו. כי במקביל לנתינה שלנו אנו למעשה לוקחים זכות, ברכה ואושר, שהרי מעשה טוב תמיד נשאר קניינו הנצחי של האדם.
בסופו של דבר, מה אנשים באמת רוצים ומחפשים? כסף, כוח, שליטה…??? מה באמת מקנה לנו אושר? מסתבר שלהשפיע! הנתינה היא ההזדמנות לחוות שמישהו צריך וזקוק לנו, ולכן יש בנתינה לקיחה היוצרת סיפוק פנימי שממלא את האדם. הרמב"ם אומר כי המתנות לאביונים בפורים זו המצווה הכי חשובה כי היא השמחה הגדולה ביותר. מוסיף הרב אשכנזי, הנתינה היא הלקיחה של טעם החיים, היכולת להשפיע וליצור את ההבדל, והמפתח לקשר ולחיבור. נתינה בחינם בלי לבקש חזרה היא שפותחת ומקרבת לבבות. זוהי תזכורת חשובה שהיופי והייחודיות שלנו כבני אנוש היא היכולת להרגיש את החסר של הזולת, ובמקביל לוותר על משהו משלנו למענו.
במילים אחרות, נתינה היא חתימה על שותפות שיוצרת מעורבות חברתית ומאפשרת פיתוח ערכים, הרגשת שייכות ואחריות לקהילה שמשולבת ברצון לפעול למענה. דבר היוצר תחושת מסוגלות והעלאת הדימוי העצמי.
הסבר נוסף, אומר הרב אשכנזי, זה שאי אפשר לצוות 'לתת' למשכן כי למשכן יש לתת מרצונו הטוב של האדם; ה' רוצה שיבנו את המשכן ע"י מי שרוצה לתת, בית שנבנה מרצוננו הטוב. בעצם הלקיחה שלנו מעצמנו היא הנתינה שיצרה את הקדושה, החיבור והשותפות של בני ישראל בבניית המשכן, דבר שנעשה מתוכנו, מעצמנו, הוא שמשאיר חותם כי כל עניין הנתינה הוא לגלות את נידבת הלב.
אומר על כך הרב נחמיה רענן-
" …ה"שפת אמת" עונה שעיקר התרומה איננה בנתינה לה', אלא בלקיחה שהאדם לוקח מעצמו: ההפרשה שהאדם מפריש מעצמו עבור המשכן מתוך שמחה היא התכלית של התרומה. על ידי הלקיחה וההפרשה שלוקח האדם מעצמו, הוא מרומם ומקדש את הדבר המופרש והופך אותו לתרומה לה'."
לסיום, רעיון נוסף, המילה 'לקח', בסדר שונה של האותיות משמעותה 'חלק', כלומר, עצם ההשתתפות שלנו בפעילות, במעשה, במילה טובה ופרגון הופכים אותנו להיות חלק מהדבר. ניתן לראות גם חיבור להפטרה (שמופיעה במלכים א' פרק ה, כו – פרק ו, יג) שמפרטת את עשרות אלפי הפועלים, יהודים ולא יהודים, שגוייסו לצורך בניית בית המקדש (לא בנייה של עיר שלמה אלא בניית בית ה'), המעלה תהייה מדוע היה צורך במספר כה עצום של פועלים? חברתי רוני הציעה שיתכן והעניין הוא הרצון לחיבור ולשותפות. השתתפותם של רבים הופכת אותם לחלק מהמשכן שנבנה לעם ישראל בנדודיו במדבר, ולחלק מבית המקדש שנבנה כמקום תפילה לעם ישראל ולנוכרים.
בפרשת תרומה מאירים לנו שהנתינה שלנו היא שהופכת אותנו לחלק ובכך מחברת אותנו. שנזכה לנתינת חינם ולגילוי נדבת הלב. אמכי"ר.
שבת שלום❤🤗

מפרשה של מעמד שיא, מעמד מתן תורה בהר סיני, איש אחד בלב אחד, עם קולות וברקים, אנחנו עוברים לפרשת משפטים שמבטאת שיגרת חיים ארציים בשוטף. שיגרה העוסקת בכל הפרטים הקטנים, ללא הילה ותחושת התרוממות הרוח, אלא סוג של נפילה לאפרוריות היומיום.
מפרשים רבים, ביניהם רש"י, מסבירים כי גם המצוות בפרשה השבוע ניתנו לעם ישראל בהר סיני יחד עם עשרת הדיברות. מסתבר, שרוב חיינו אינם מתרחשים על פסגת ההר, מציאות החיים היא בפשטותה, בפרטים הקטנים והשוטפים איתם אנו מתמודדים בשגרת חיינו. העולם בו אנו חיים הוא עולם העשייה, החומר, יחד עם זאת חיי הרוח דוחפים אותנו לעבודת מידות, תיקון פרטי, לעלות מעלה ולנשום גם אויר של פסגות. נדמה שהמעבר מפרשת יתרו לפרשת משפטים משקף לנו עולם של ערכים, וחזון (הברקים והקולות), ויחד עם זאת הפרשה שולחת אותנו לעסוק במציאות החיים בפועל ע"י מתן קווים מנחים והוראות של מצוות עשה ומצוות אל תעשה. התורה קוראת לנו להבחין ביניהם, ולשלב אותם בחיינו.

כנראה שזו הסיבה שהפרשה פותחת דווקא בדיני עבד עברי. אחרי הכל, דיני עבד עברי הינם תמצית וכותרת המצוות החברתיות. זוהי רגישות חברתית המצריכה מאתנו כוחות נפש עצומים של עבודת מידות. התורה מבקשת מאתנו – לסלוח לגנב, להכניס אותו לביתנו, להעסיק אותו על חשבון ערך הגניבה שלו, ובנוסף, להעניק לו בסיום עבודתו זכויות סוציאליות. לכן, חז"ל אמרו, "הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" (קידושין כב ע"א). זוהי דרישה שקוראת לנו להתמודד עם רגשות- הנקמנות, כעס והנטייה לנטור שנאה, ובמקביל לפתח מודעות למצוקה של הזולת שפגע בנו. דיני עבד עברי משקפים סוג של סבלנות וסובלנות אישית וציבורית שמביאים לקירוב הלבבות ולא הרחקתם.

פרשת השבוע כאמור מאופיינת בריבוי ציוויים שרובם הגדול עוסק בנושאים משפטיים הנוגעים לבית הדין העברי במצוות שבין אדם לחברו. התורה מעבירה לנו מסר לדורות שמבהיר כי מבחינה מוסרית האדם נמדד יותר במצוות אלו, כיוון שהן מעשיות ודורשות מהאדם פעולות של נתינה ממשית שיש בה הקרבה, וותרנות, רגישות, התעלות ועוד.
בנוסף, התורה מחדדת לנו שהמסלול של חברה מתוקנת בנוי משלבים: תחילה, יחסים בינאישיים תקינים של צדק ומוסר (הן בתחום הממוני והן בתחום הערכי-רגשי) שבין האדם לזולתו בכדי ליצור מערכת משפטית נאותה. ורק בהמשך, מגיע שלב המצוות החברתיות מהפאן הציבורי.
פרשת משפטים קוראת לנו לצמצם את הפערים החברתיים, ולהחזיר את האיזון בין המערכות של משפט וצדקה.

יש רבים שחווים כי הם חיים בעולם מאד משפטי. כל דבר הפך לשאלה משפטית. קשה להתנהל בחיים הציבוריים והעסקיים בלי עורך דין צמוד, ולכן הם מכנים זאת משפטיזציה.
על פי חז"ל, בית המקדש חרב בגלל עודף משפטיזציה. אנו מכירים בחשיבותו של המשפט, אך הוא חייב להכיל בו צדק שיש בו דין וגם צדקה. ערך הצדקה חשוב לא פחות. זוהי גם התכונה המכוננת של עם ישראל. הפרשה שולחת אותנו לבחון מה היחס בין צדקה ומשפט בחיינו? חברה שיודעת לקיים משפט צדק, תדע גם לכונן בה צדקה כי היא כבר מצויה בעומקו של המשפט.

בקיצור, החברה במקרא כמו בימינו מורכבת מיחידים ומקבוצות שונות, המעוניינים לקדם ערכים ואינטרסים שונים. מימוש האינטרסים של אלה גורם לעיתים לפגיעה באינטרסים של הפרטים ושל הקבוצות האחרות. כמו כן, מטבע הדברים העולם הוא דינמי, ואף אחד לא יכול לדעת לכמה זמן הוא מצוי במצב הקיים, אחרי הכל "הגלגל יכול להתהפך" למשל, אדם עשיר עלול לרדת מנכסיו וכו'. לכן, התורה לכאורה, בפרשה מתארת שני קווים מקבילים, קו המשפט, הדין, וקו הצדקה, החסד- שני קווים שבונים חברה מתוקנת, אך למעשה, התורה מבהירה לנו שזהו קו אחד כי אם אנו נוהגים ע"פ משפט צדק הנגזרת שלו כבר תכלול גם צדקה המתוארת בפרשה במצוות שמחייבות את ראיית האחר, ונתינת זכויות גם לצד החלש, הפוגע או הנזקק. במילים אחרות, ביצירת חברה מוסרית, המושתתת על ערכי צדק, כבוד ואכפתיות יש צורך ב-  "(א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם…" (שמות כא') הכולל מעורבות חברתית של כל אחת ואחד מאתנו, ובמציאת האיזון העדין שבין דין לצדקה בתהליך.

שבת שלום💞

השבוע בפרשת יתרו, אנו מגיעים למעמד מתן תורה. ה' מתגלה לעם ישראל על הר סיני, ויחד עם התגלות זו אנו לומדים על עשרת הדברות. לו היו שואלים אותנו מה הדיבר הכי קשה – באיזה דיבר היינו בוחרים? באלו העוסקים באמונה ב-ה'? אולי, "כבד את אביך ואת אמך", או הדיבר שעוסק בשמירת השבת, ואולי בכלל הדיבר שבין אדם לחברו- 'לא תענה ברעך עד שקר' שאוסר על מתן עדות שקר כנגד אדם אחר?
הדיבר שאני הייתי בוחרת כמאתגר ביותר הוא הדיבר העשירי- 'לא תחמוד'.

"(יג) לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ;{ס}לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ." (שמות כ'). בשפה פשוטה: אסור לנו לקנא בבית המדהים של חברנו, בבני הזוג של אחרים, בעבודה המושלמת שלהם, ברכב היוקרתי או בכל דבר אחר של האחר. תכל'ס הדיבר הזה ממש מאתגר, כי עוד לפני שהזכרנו אותו, או הטמענו אותו אנו עלולים כבר במחשבותינו ובהרהורנו לחטוא בו. האם ה' לא הגזים קצת עם הציווי הזה? האם זהו ציווי ריאלי? עוד מפרטים ומוודאים אתנו שההתייחסות היא להכל-"וכל אשר לרעך".
כיצד אפשר היה לצוות מצווה כזו? הרי האדם מסוגל לשלוט על מעשיו, אך אין הוא ממש שולט על הרהורי ליבו. רוב המצוות מתמקדות במה עלינו לעשות או לא לעשות: יש לשמור את השבת, אסור לגנוב, יש לכבד את ההורים, ואסור לעבוד אלילים. אך לא תחמוד היא מצווה שאומרת לנו כיצד להרגיש. האם אנו יכולים לשלוט על הרגשות? כשחבר עובר לבית גדול, חדש ומרווח, באופן טבעי כנראה שתתעורר בנו קנאה מסויימת. איך ניתן לשלוט בזה?

הסבר אחד של פרשני המקרא אומר שהתורה באה ללמד אותנו לקח חשוב לחיים – אם נציץ בקנאה אל ביתו של החבר/השכן, עלינו לזכור שישנם פרטים נוספים, לרוב הם לא יהיו גלויים לעין, ולכן, איננו רואים את התמונה כולה. מסתבר שלרוב כנראה הדשא של השכן לא באמת ירוק יותר. ולא נדע באמת האם אותו חבר/שכן אכן מאושר, האם יש לו נחת? האם יש מישהו בעולם הזה בכלל שיש לא את הכל?
אבא של חברה אמר לנו פעם שאם כולנו היינו מתבקשים לשים את כל האתגרים שאנו נושאים בחיינו בשקית שקופה, ואז מניחים בשורה על המדרכה, יש להניח שהיינו ממהרים לחטוף חזרה את השקית שלנו. החכמה היא תמיד להסתכל על התמונה כולה כי החיים, אחרי הכל, הם עיסקת חבילה.

אבן עזרא בפירושו למילה "תחמוד" נותן שני פירושים: האחד – ה ש ת ל ט ו ת על חפץ מסוים בכוח, והשני – ח ש ק ורצון כלפי מושא מסוים הנחשב למושך על ידי זה שחומדו. שואל רב משה טרגין – " מהי הגדרתו ההלכתית של איסור לא תחמוד? האם זו מצווה שבלב?"
לדעת אבן עזרא מוטבעות בלב כל אדם תפיסות ברורות של גבולות, וכל אדם יכול לחנך את תודעתו להתמקד במה שהוא יכול וצריך להשיג, ולהסיר מדעתו את מה שאינו יכול או רשאי להשיג…
הרמב"ן אומר כי המקבילה לאיסור "לא תחמוד" היא מצוות "ואהבת לרעך כמוך". מהקבלה זו ניתן להסיק כי גם המדרש סבור שאיסור לא תחמוד הוא ציווי על הרגש. ייתכן שהתורה דורשת מאתנו לבחון עד כמה מחשבה או רגש מסוימים מושרשים בנו.

'לא לחמוד' זהו כנראה שריר שקיים אצלנו אבל עדיין עלינו לאמן ולהכשיר אותו. מסביר ד"ר צחי לב-רן –
"…אולי צריך להסביר שהציווי לא לחמוד אינו ציווי קונקרטי שניתן לאכוף בעזרת בית הדין או משטרה כלשהי. זהו צו מוסרי, המורה לאדם להסתפק במה שיש לו, ולא לפזול למה שאין לו. סיבת האיסור היא פשוט כדי לחנך את האדם לערכים שבהם התורה מאמינה… עשרת הדיברות, אם כן, אינם עוד קובץ חוקים, אלא מסמך מכונן של הנחיות חינוכיות שאמורות לשמור על עם ישראל לאורך הדורות."

מוסיף הרב אלחנן סמט, "איסור התורה 'לא תחמד' מלמדנו שאדם יכול לפגוע בחברו ולהסיג את גבולו גם בלבו ובמחשבותיו. עצם השתוקקותו ל'כל אשר לרעהו' מהווה 'הסגת גבול רוחנית', שאף שנזקה אינו ניכר לעין (ואף אינו מוּדע לרעהו זה), הוא חמור וקשה אף יותר מהיזק ראייה סתמי. לא ניתן לאמוד אותו במונחים כספיים ולא ניתן לתבוע את החומד את אשר לרעהו בבית דין, אך ניתן לאסור זאת בצו אחרון זה שבעשרת הדיברות. אופיו המופנם של איסור 'לא תחמד' – המגבלה שהוא מטיל על עולם הרגש הפנימי של האדם – מעלה על הדעת טעם אחר: איסור זה נועד לחנך את האדם עצמו ולהביאו לטהרת הנפש – לזיכוכה מתשוקות פסולות המעכירות אותה. לא על הזולת באה המצווה להגן בעיקר, אלא על החומד עצמו, שהרי "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות פ"ד מכ"א)."

שנצליח לשמוח בחלקנו ולהוקיר את הטוב שבחיינו ובחיי חברנו, ושנצליח לפרגן ולתמוך גם בלבנו. אמכי"ר.
שבת שלום❤

נאומו של דוד בן גוריון בפני האו"ם, בחג הפסח של שנת 1947 בעדותו אל מול ועדת החקירה של האומות המאוחדות, וכך אמר:

"לפני כ- 300 שנה הפליגה לעולם החדש אניה ושמה "מייפלאואר", ובה אנגלים שקצו בחברה ובמשטר האנגלי, וחיפשו חוף שומם לחלוטין להתנחל בו ולהקים עולם חדש, הם נחתו ב…אמריקה. והיו ראשוני המיסדים והבונים של ארץ ואומה זו, היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה (ועל כן כל ילד אמריקאי יודע שם זה מבית אביו, בית ספרו ועוד). אבל תאב אני לדעת אם יש אנגלי אחד היודע בדיוק יום ושעת הפלגת אניה זו, וכמה אמריקאים יודעים זאת, מה יודע ילד אמריקאי- ואף- מבוגר- כמה אנשים היו באניה זו, שמות משפחותיהם, מה לבשו, מה אכלו, מה מסלול הפלגתם ומה אירע להם כל הדרך, ממה נזונו וכיצד שתו מים, היכן הנקודה בה עלו על חוף הארץ שייסדו אבותיו אלה, ובה הוא גר היום בזכותם?

והנה- לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה קודם הפלגת "מייפלאואר", יצאו היהודים ממצרים, כל ילד יהודי בעולם- באמריקה, רוסיה הסובייטית, בתימן ובגרמניה- יודע בדיוק; אבות-אבותיו יצאו ממצרים בעלות השחר של החמישה עשר בניסן, מה לבשו?- מתניהם חגורים ומקלם בידם, הם אכלו מצות והגיעו אחרי 7 ימים לים סוף, הוא גם מכיר את מסלול המסעות וקורותיהם במשך 40 שנה; אכלו מן ושליו ושתו מים מבאר מרים, הגיעו לארץ דרך הירדן מול יריחו, ואף שמות משפחותם לבית אבותם יצטט מן החומש, עד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו שבעה ימים מחמישה עשר בניסן, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה ואילך, והם מסיימים בשני מאמרים; השתא- עבדי (השנה אנו עבדים) לשנה הבאה בני חורין, השתא- הכא (השנה אנו עדיין בגולה) לשנה הבאה בירושלים, בארץ-ישראל, כך טיבם של יהודים…"

כמה חודשים לאחר מכן הוקמה מדינת ישראל.

סיפור יציאת מצרים נחשב לסיפור המכונן של בני ישראל. ה' הוציא את אבותינו הקדומים מעבדות לחירות, ובמסעם במדבר בני ישראל הפכו לעם. בהמשך מתקיים מעמד הר סיני, אירוע עוצמתי נוסף שבו נתן ה' את תורתו לעם ישראל. מצד אחד, יש המפקפקים ושואלים האם מדובר בסיפור? באמיתותו של הסיפור? קרה או לא קרה?
מצד שני, האם אחרי מאות שנים של מחקר, הסיפור התנ"כי של יציאת בני ישראל ממצרים סוף כל סוף זכה להוכחה מדעית? לפני כשנה, בינואר 2019, מחקר חדש שבוצע בידי אוניברסיטת אריזונה מצא שההתפרצות ההרסנית של הר הגעש ת'רה שבאי היווני סנטוריני אירעה מאה שנה לפני התאריך בו האמינו עד היום שהתרחשה, כלומר מסביר המאמר, במקביל לתקופה בה משערים כי משה הוליך את בני ישראל דרך ים סוף לכיוון הארץ המובטחת. כעת החוקרים מאמינים שיש קשר ישיר בין התפרצות הר הגעש לקריעת ים סוף, והפתרון המדעי שלהם הוא – צונאמי. הממצאים החדשים מאשרים את התיאוריה של האגיפטולוג הנס גודיק, שטען בעבר כי מאורעות שהתרחשו ביציאת מצרים, כמו קריעת ים סוף ועשרת המכות, ניתנים להסבר בידי התפרצות הר געש. התיאוריות של הנס, שנפטר לפני כ-5 שנים, נתמכו מאוחר יותר ע"י הגיאולוגית ברברה ג'יי.סיברטסן.
במהלך אלפי השנים שחלפו, סיפור יציאת מצרים אף קיבל משמעות אוניברסלית, כלל עולמית. למשל, המילים "שלח את עמי" שמשה הפנה לפרעה, הפכו לסיסמא של עמים המבקשים לצאת לחופשי, לדוגמא- נלסון מנדלה, לוחם החירות מדרום אפריקה השתמש בסיסמא זו. גם ברוסיה בתקופת "מסך הברזל", הביטוי 'שלח את עמי' היה הסמל של מסורבי העלייה, כמו אנטולי שירנסקי ויולי אדלשטיין ועוד רבים אחרים שנאבקו על זכותם לעלות ארצה.
כמו כל מאורע או תופעה משמעותית בהיסטוריה נמצא חוקרים ומחקרים שיחפשו הוכחה כלשהיא לקיומם. הנטייה היא שאנשים דתיים מאמינים במעשי הניסים והאירועים בתנ"ך כאמת מוחלטת וביטוי לכוחו האין סופי של ה'. לעומתם, ישנם חילוניים ואתאיסטים שמוכנים לקבל כאמת רק מה שמתרחש ע"פ הבנתם, או ע"פ גילויים שנמצאו בשטח. אבל תכלס לשלול תופעה או אירוע על בסיס העדר מציאת הוכחות, במילים אחרות, על מה שלא מצאו זו טעות בסיסית. אחרי הכל, חוקר מסיק מסקנות רק על בסיס מה שכן מצא. בטח כשמדובר בארכיאולוגים שחלק גדול מהממצאים עדיין קבור באדמה (והרבה מהממצאים היו ועדיין בתהליך גילוי וחשיפה במהלך ההיסטוריה) – או לחילופין הושמד ברבות השנים. יותר מזה, לא ברור אילו ממצאים יכלו להיוותר אחרי בני ישראל שהלכו במדבר, בחולות של סיני, לפני יותר מ-3000 שנים. קחו למשל את המסתננים מסודן, אם בעוד 3000 שנה ייצאו ארכיאולוגים למדבר סיני במטרה למצוא שריד למסעם לישראל, הם כנראה לא ימצאו דבר. לכן, משתמע שאולי כדאי להניח לדיון הטכני ולעבור למהות ולמסר.
מסביר פרופ' נתן אביעזר- "המסורת היהודית רצופה באירועים היסטוריים דרמטיים. אולם מבחינת התורה, האירוע ההיסטורי החשוב ביותר בתולדות עם ישראל הוא יציאת מצרים. לנושא זה הוקדשו ארבע פרשות שלמות בתורה: שמות, וירא, בא, ובשלח. זאת ועוד. יש חובה מהתורה לזכור כל יום את יציאת מצרים, כמו שכתוב: "תזכֹּר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דב' טז:ג). אנו מקיימים מצווה זו על-ידי קריאת שמע בכל יום, שכן הפסוק האחרון בה מזכיר את יציאת מצרים. יתר על כן ישנן כמה וכמה מצוות שטעמן המפורש בתורה הוא זכר ליציאת מצרים, ביניהן שבת (דב' ה:טו), שלשת הרגלים (ויק' כג ועוד), פדיון הבן (שמ' יג:יד), תפילין (שמ' יג:טז), והרשימה ארוכה.
חג הפסח – כל כולו מיוחד לנושא יציאת מצרים, והמצווה לספר ביציאת מצרים היא אחת מתרי"ג המצוות, ומחייבת את כולנו פעם בשנה, בליל הסדר, לדבר באריכות על יציאת מצרים לכל פרטיה ודקדוקיה ("והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", שמ' יג:ח). מצוות "סיפור יציאת מצרים" נוספת על מצוות "זכר יציאת מצרים", וחלה על נשים וגברים כאחד…
מה נשתנה האירוע של יציאת מצרים מכל האירועים החשובים האחרים בהיסטוריה שדווקא אותו קבעה התורה כאירוע מרכזי בזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל עד ימינו אלה?
לראשונה נוצר עם שלם שבניו מוכנים ללכת אחרי הקב"ה, לשמוע לציוויו, ולעבדו כבני חורין. וזו גם משמעותה של ההכרזה בהגדה שכל אחד חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: אנו, בניו של אותו העם שנוצר אז, עם חופשי שאינו מפחד מהמצרים או מגויים אחרים, ומוכן לעבוד את הקב"ה בגלוי כבני חורין. כך אנו מהווים עוד חוליה בשרשרת של עם ישראל שנוצר ביציאת מצרים.
יציאת מצרים היא אפוא האירוע המכונן בהיווצרות עם ישראל; המסר הנוקב של התורה הוא שתהליך זה של יצירת עם של בני חורין מתוך אוסף של עבדים הוא הוא האירוע המרכזי בהיסטוריה שלנו, וכל מה שאנו עושים ומקיימים היום, כעם, הוא תוצאה ישירה או עקיפה של אירועי יציאת מצרים. כך גם מתן תורה והכניסה לארץ-ישראל. רק עם של בני חורין זקוק לחוקים, דהיינו, לתורה, ורק עם של בני חורין זקוק לארץ, לארץ-ישראל. לאור זאת, אין פלא שחשיבות יציאת מצרים מודגשת בדרכים רבות ומגוונות בתורה ובמסורת ישראל." סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של משפחה שהפכה לעם ומועבר אלפי שנים מאב לבנו.
יציאת מצרים איננה ארוע הסטורי שחלף ועבר. יציאת מצרים התחילה אז, במצרים, ונמשכת כל הזמן עד אחרית הימים. כל התקדמות מוסרית ותיקון המידות של עם ישראל, כמו כל קיום מצוה של אדם מישראל הינם למעשה יציאה מסוימת ממצרים. שנזכה לצאת מהמיצרים ולשחרר את אותם חלקי הנפש (תאוות, יצרים וכו') שאנחנו עדיין משועבדים אליהם. אמכי"ר.
שבת שלום❤🌊

לעילוי נשמתה של הילי בת יעל, תהא נשמתה צרורה בצרור החיים, יהי זכרה ברוך