חודש: נובמבר 2019

השבוע בפרשת תולדות מתואר לנו כיצד יעקב ועשו נאבקו זה בזה עוד בהיותם ברחם אמם. ברחמה של רבקה יש תאומים המייצגים שני לאומים שעתידים להתעמת במהלך הדורות. השניים שונים באופי ובחזות, ומהפשט נראה כי הם גם הופלו ע"י הוריהם: "(כז) וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. (כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" (בראשית כה')
מסביר הרב ד"ר יונתן זקס- "מדוע אהבה רבקה את יעקב – אנו יודעים. עוד לפני הולדת התאומים הכאיבה לה כל כך התרוצצותם ברחמה, שהיא הלכה "לִדְרֹשׁ אֶת ה'". וכך נענתה:
שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ,
וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ;
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ,
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.
(בראשית כה, כג)
רבקה הבינה כנראה את הדברים כך: בנה הצעיר יגבר על בנה הבכור וישעבד אותו, ויהיה ממשיכם ההיסטורי שלה ושל יצחק, אבי עַם הברית. לכן, משנולדו, אהבה את הצעיר. אבל אם כך, מדוע אהב יצחק דווקא את עשו? האם לא סיפרה לו רבקה מה שמעה כשדרשה את ה'? ומשגדלו הנערים, האם לא ידע יצחק שעשָׂו פרוע ופזיז? האם אפשר להעלות על הדעת שאכן, כפשוטו של מקרא, יצחק אהב את עשו רק "כִּי צַיִד בְּפִיו", כאילו הקיבה קובעת את האהבה? קשה להאמין. הרי על כפות המאזניים מונחת שאלת ירושת הברית עם ה'…
המגיד מדובנה מוסיף ומסביר שרק יצחק התפתה להאמין לעשו, מפני שרבקה, שגדלה לצד אחיה הרמאי לבן, למדה לזהות הונאה. יצחק, לעומת זאת, גדל באוהל אברהם ושרה. הוא הכיר רק יושר מוחלט, ועל כן לא חשד שמרמים אותו….
יצחק אהב, אם כן, את עשו משום שלא ידע מיהו ומהו באמת. זו התשובה הקלאסית. אבל יש תשובה אפשרית אחרת: יצחק אהב את עשו דווקא מפני שידע היטב מיהו ומה מעשיו.
פעם פנה אדם לראי"ה קוק וביקש עצה בענייני חינוך. הוא סיפר לו שבנו סר מדרך התורה והמצוות, למרות החינוך הדתי המסור שהעניק לו כל השנים. הבן, אמר האב שבור הלב, מסרב אפילו לראות בעצמו יהודי. מה לעשות?
"אהבת את הבן שלך כששמר מצוות?", שאל הרב קוק. "כמובן", השיב האב. "אם כן", אמר הרב, "מעתה והלאה אֱהַב אותו אפילו יותר".
לפעמים גדול כוח האהבה מכוח הנזיפה. ייתכן שכאשר התורה אומרת לנו שיצחק אהב את עשו בגלל הציד שבפיו, כוונתה ללמדנו שהוא לא היה עיוור למעשיו ולטיבו. אם יש לכם שני ילדים, האחד 'ילד טוב ירושלים' והשני משרך דרכיו, למי תקדישו יותר תשומת לב? עם מי חשוב שתבלו זמן רב יותר?"

מסתבר שהעדפה הורית היא תופעה שכיחה שמתרחשת בעיקר כי לכל ילד יש אישיות אחרת, ובאופן טבעי נוצר קשר אחר. לפעמים מדובר בבן בכור או בילד שזקוק לעזרה ולהגנה מיוחדת, התנהגות מסוימת, במקרים אחרים מדובר פשוט בכימיה וכו'. כל אחד מאתנו רוצה שהוריו יאהבו אותו הכי בעולם, ולכן, להעדפה הורית יש השפעה משמעותית על נפשם של הילדים שחווים קיפוח, המתבטאת בהתנהגותם (קנאה, תוקפנות, ריצוי וכו'), עיצוב אישיותם וביטחון העצמי שלהם.
נראה כי מדובר באחד הנושאים הכי מודחקים ולא מדוברים במשפחה. ויחד עם זאת, הוא שכיח הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. עדות לכך מצויה כבר בסיפורי התנ"ך, סיפורים על ילדים שזוכים ליחס מיוחד מהוריהם. החל מקין והבל, השבוע ב'תולדות' -יעקב ועשו, ממשיך עם האחיות רחל ולאה וכמובן, הסיפור על יוסף ואחיו. מדובר ב- יחסי אחים וה-מריבות/קנאה ביניהם, התחרות ביניהם על תשומת לבו של ההורה, ובנוסף תיאור העדפתו של ההורה את אחד הילדים על פני האחרים, כמובן מסיבות שונות.
תחושת קיפוח היא לעיתים קרובות חלק מהיחסים בתוך המשפחה. לכל אח/אחות יש תפקיד שמחייב אותו/ה – ולכן גם נגזל מאחיו. החכם לעיתים אינו יכול להיות גם המתוק. הספורטיבי לא פעם נחשב לא רציני. החרוץ אינו יכול להיות גם היצירתי. בקיצור, אנחנו מכניסים את ילדינו למגירות מוגדרות ומצמצמות כפי שהורנו יש להניח נהגו אתנו. הדרמה המשפחתית הזו עלולה להפוך למכשול שמלווה אותנו לכל אורך חיינו. ככל שהדפוסים ברורים ונוקשים יותר, כך נגזל חופש הבחירה. הבחירה להיות אנחנו עצמנו, ולהתפתח בהתאם לנטיות הטבעיות. "המקופח" – וגם "המוצלח" שחי כל חייו עם תחושת אשם כי המקום שהוא קיבל היה כנראה על חשבון האח… שניהם משלמים את המחיר.

ידוע כי תהליך ההתבגרות, באופן מיטבי, כולל מרד ובדיקה מחדש של הגבולות שאימצנו בילדות. זה יכול לקרות בגילאים שונים, 12, 17, 40, 65 וכו' בשלב כלשהו, אנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו הכולל את הפרשנות שלנו, ומתעמתים איתו. מתבוננים ובוחנים מה ניתן ומה נגזל מאתנו. זהו שלב מהותי, השלב שבו אנו בוחרים מה לקחת ומה אנו משאירים מאחור.
היכולת להבין שהחוויות שלנו יחד עם הפרשנות שלנו מטביעים את חותמם בהתנהלות חיינו. בסוף היום, כולנו בני אדם, וכמו שיש הצלחות יש גם כישלונות, והגישה כי הורנו בד"כ נוהגים באופן הכי טוב שהם מכירים ומאמינים מאפשרת לנו לבחור את סיפור החיים שיקדם אותנו, ויאפשר לנו ליטול אחריות על התפקיד שכל אחד מאתנו ממלא בחייו ובחיי סביבתו, ובכך לעבור תהליך של התבגרות, הבשלה וחכמת חיים, לעומת התבגרות של תחושת קמילה ותבוסה.
מסיים הרב ד"ר יונתן זקס- " לא כל הילדים הולכים בדרכי הוריהם. אם יצחק התכוון שעשו ישנה את אורחותיו ויהיה ממשיך דרכו שלו, הוא נכשל. אבל ישנם כישלונות מעוררי כבוד. אהבתנו לילדינו, גם כאשר הם מאכזבים אותנו, היא כישלון מן הסוג הזה. הרי כך בדיוק גם ה' אוהב אותנו."

מי ייתן ונצליח להשתחרר מכל אותן חוויות ילדות שמעכבות את מימוש ייעודנו, ובמקביל שנצליח לאפשר לילדנו להתפתח ולממש את ייעודם ע"פ נטיותיהם הטבעיות. אמכי"ר.
שבת שלום💞

בפרשות האחרונות התורה מספרת לנו על ייעודו של אברהם אבינו- להיות גוי גדול ועצום. ואכן, אברהם לוקח אחריות לבניית הדורות הבאים- בפרשה מתואר כיצד אברהם בגילו המופלג מוליד בנים נוספים ומתואר בנוסף מעמדו המיוחד של ישמעאל. בעוד ההתפתחות בפרשת חיי שרה, מתארת בנוסף לייעודו האוניברסלי של אברהם את הבעת מחויבותו לזרע המובטח לו מיצחק, ולאמונה שהוא זה שיירש את הארץ; אברהם שולח לחרן את אליעזר, עבדו הנאמן, להביא את הכלה המיועדת, רבקה, לארץ כנען עבור יצחק בנו. אברהם בשלב זה עוסק בבניית התא המשפחתי המוביל לבניית הבניין הלאומי של העם, ושממנה בסופו של דבר נגיע לתכלית כולה כפי שהרב יהודה גלעד מתאר- "תכליתה של הבחירה האישית והלאומית היא הבאת הברכה לכלל האנושות".

ככל שהטכנולוגיה מתפתחת וחיינו כביכול הופכים להיות נוחים יותר, רבים מאתנו מרגישים במסע הישרדות אינסופי ומתיש. הצורך לתמרן כל הזמן במרחב הייעודים השונים שאנו ממלאים בחיינו גובה מחירים לא פשוטים, ובסופו של דבר, הרצון לתת מענה אידיאלי בכל המרחבים שומט את הסיכוי להצליח בדברים שבאמת חשובים לנו.

לכולנו יש יותר מייעוד אחד, וכך אנו מוצאים את עצמנו בזירת מתח כמעט מתמדת של "ג'אגלינג אינסופי" המתבטאים במערכת היחסים המשפחתית שלנו, למשל כשאנו לא מתפנים גם כשאנו נוכחים- יוצר תסכולים, האשמות הדדיות, ציפיות, אכזבות, היעדר זמן איכות, ריחוק ופגיעה באינטימיות, כך גם במרחב ההורות, הילדים מושפעים מהמצב, המתח של ההורה העובד ניכר, העומס שמביא עימו התפרצויות, חוסר סבלנות וכו'. נוסיף לזה את הזירות של מקום העבודה, חברים וכו'. רובנו משתדלים ומתאמצים לרצות את כולם, וגם לרצות את עצמנו ועדיין לא פעם אנו חווים אכזבה, תסכול שהגענו באיחור, שפספסנו אירוע או טקס, שהמעורבות שלנו לא מספקת ועוד. המתח, והמרדף האינסופי שמלווה אותנו בנקיפות מצפון וברגשות אשמה על בחירותינו אינם מקדמים אותנו במציאת איזון בחיינו ומימוש ייעודנו.

בפרשה השבוע אברהם אבינו מלמד אותנו שעלינו לבחור לאזן ולמתן את המתח הקיים בין משפחה, הורות, קריירה, קהילה וכו' בכדי שנצליח למצוא אי של שפיות בעומס השוטף של חיינו. פרשת חיי שרה מזמינה אותנו לבחון מה הערכים, העוגנים והדברים שהכי חשוב לנו כרגע בחיינו, מה הכי-הכי חשוב לנו. ומשם לבחון מה אנו רוצים שיהיה ואיך אנו רוצים שאותה בחירה תבוא לידי ביטוי. עצם הבחירה היא עדות לכך שאם אני בחרתי התנהלות מסוג מסוים, אני גם יכולה להחליט לבחור התנהלות אחרת או לשנות בכל רגע נתון את סדרי העדיפויות שלי. זהו לימוד מיומנות בהצבת גבולות בחיינו המשלבת עשייה פעילה ונמרצת שמתמודדת- בבית, ביחסים השונים, בניהול הקריירה, העבודה והמעורבות שלי בקהילה. תזכורת שבאמת אי אפשר הכל, וחשוב שנהיה מחוברים למה חשוב לנו באמת בחיינו ומה הם סדרי העדיפויות שלנו.

לדעתי, אם ננסה לחשוב על תפקידנו בתא המשפחתי רובנו מצפים מבני הזוג או המשפחה ליותר משאנו מצפים מאנשים אחרים. למשל, הציפייה שבן הזוג/אחות/ילד/הורה ידעו מה אנו רוצים מבלי שנגיד זאת מפורשות, או הציפייה שבני משפחתנו יעדיפו את האינטרסים שלנו על פני שלהם, ובמידת הצורך אפילו יוותרו על צרכיהם למעננו. כשהם לא עומדים בציפיות בד"כ הנטייה היא להאשים ולכעוס עליהם במקום לבחון את הציפיות מחדש. ולכן, לעיתים ריבוי הקונפליקטים מרחיק אותנו, אבל כדאי לזכור שהגדולה בעימות (מלשון 'עמית'), היא להשכיל לראות בעין טובה שמסייעת לנו לבנות יסודות חזקים ומצמיחים. כלומר, העבודה בתא המשפחתי מזמנת לנו יותר קונפליקטים ובכך הזדמנות לעבודה עצמית, ולבחינה מחודשת של המציאות. ולמעשה, אלו היסודות שלנו, הגרעין המשפחתי ממנו באנו, הכל מתחיל מהמשפחה כך מלמד אותנו אברהם אבינו את הסוד לאיזון, ועליהם כמו אברהם אבינו אנו בונים את שאר המרחבים- בני זוג, חברים, קולגות, קהילה וכו'.

מסביר הרב יהודה גלעד- "המתח הפנימי בין לאומיות ואוניברסליות מלווה את כל תולדותינו כעם; מיני קדם בגלות, ועד לחיים בארצנו בימים הללו בזמן הזה. בחסדי ה' זכינו שחזון לאומיות ישראל הפך למציאות בדמותה של מדינת ישראל; ודווקא בתקופה זו חשוב שנזכור שעם כל חשיבותה ומרכזיותה של לאומיות ישראל, מגמתה האחרונה היא כלפי האנושות כולה, "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

מי ייתן ונצליח לאזן את אורח חיינו מתוך שמחה וצמיחה, ולהוות "אור לגויים", דוגמא אישית עבורנו ועבור הסביבה כולה. אמכי"ר.
שבת שלום💐

האתגרים והקשיים שכל אחד ואחת מאתנו חווים שואבים אותנו לעיתים לקושי האישי שלנו, מסמאים את עיננו ובעצם מעצימים את הכאב והצער שאנו חשים. פרשת וירא היא הזדמנות נפלאה לראות את היכולת האנושית של אברהם אבינו להתעלות, בגילו המופלג, אדם זקן לכל הדעות, בן 100, יושב בפתח האוהל לאחר ניתוח כואב של ברית מילה, בחום היום, ולפתע במהלך שיחת ביקור החולים של ה׳ עימו הוא מבחין ב-3 עוברי אורח, עוזב הכל, ורץ לקראתם… בהמשך, אברהם אבינו מנהל מו"מ עם ה' בניסיון להציל את סדום ועוד מעשי חסד אחרים מתוארים בפרשה. כל התודעה שלו ממוקדת על האחר, על נתינה, על עזרה, ומאותו מקום של חסד, נפלא לראות כיצד אברהם אבינו שואב את כוחותיו. שמעתי הסבר מאת הרב יוסף בן בסן על מה ההבדל בין צער לעצב- יש מקום לצער בימי חייו של אדם, אך צער איננו עצב. צער הוא ממוקד, אפשר להגדירו והוא איננו מתמשך בעוד עצב הוא יצר הרע בתחפושת, שמשכנע אותנו שיש לנו סיבה מספיק טובה לשהות ולהישאב אל תוכו. לכן, חכמנו אומרים שיש להימנע מהעצב, לא לתת לעצב להכנס:-)

האתגר בעצב שהוא מתמשך, מתפשט ולא מאפשר פניות, כל העיסוק והמהות שלנו מצטמצמת לאותה מועקה, אנחנו לא ממש פנויים לראות, להבחין ולהתבונן סביבנו. ר' נחמן, ניסה לחנך וללמד אותנו, שעל האדם לא להתייאש למרות כל התלאות הפרטיות והלאומיות שאנו עוברים, כשהשמחה היא ביטוי לכך שישנה תקוה למרות הכל. השמחה הזאת היא הבסיס לאופטימיות שבאדם, והאופטימיות יונקת את כוחה מהידיעה שיש יד מכוונת המובילה את כל המציאות לתכלית הטוב.

בפרשה השבוע, אברהם אבינו מלמד אותנו שיעור חשוב, העיסוק בחסד, בנתינה, באחר, מעצימה אותנו, ומצמצמת את העיסוק בצער שאנו חווים, וכך מונעת מהעצב להיכנס ולהשתקע בנו. יש מצבים ונתונים בשלבים שונים של חיינו שהם לא ניתנים לשינוי לפחות לא שינוי מיידי. ואז, השאלה היא לא רק מה עושים אלא בעיקר איך עושים? ממקום חזק, שלוקח בעלות ושליטה על המצב או ממקום של חוסר אונים ותחושת אבדון וחסר. עבורי, זהו שיעור שלמרות הקושי עדיין יש לנו בחירה. והבחירה שנעשה תשפיע גם על הדפוסים והגישה שנטמיע בנו להמשך- אופטימיות ואמון בטוב -או- פסימיות, תסכול ותחושת חוסר אונים.

מי ייתן ונצליח בהשראתו של אברהם אבינו לצאת מהקונכיה שלנו עם כל המשתמע, לראות, להרגיש, ולסייע לזולת, ולזכות להיות בשמחה תמיד. אמכי"ר.

שבת שלום💞

השבוע הפרשה אומרת לנו שאם אנו רוצים ליצור לעצמנו עולם טוב יותר, עולם אחר, אנחנו צריכים לעשות "לך לך". לעזוב ולהשאיר מאחור את מה שאנחנו מכירים ורגילים בכדי להתנסות ולאמץ דברים חדשים. 

אברהם אבינו עזב את העולם האלילי לטובת המונותאיזם. האמונה באל אחד, האחדות. אברהם אבינו לקח אחריות, מרד במורשת ממושכת של משפחתו ושל סביבתו שהאמינו באלילים, באל השמש והירח וכו'.

אברהם אבינו לא חיפש אצבע מאשימה, אלא לקחת אחריות על אמונתו, דרכו, התנהלותו, על חייו וחיי משפחתו. גם אם המשמעות היא להתחיל משהו חדש לגמרי. אברהם אבינו חי שנים רבות כאדם עם זהות אוניברסלית ללא כל ייחוד לאומי או דתי. אבל כשהוא מקבל את הציווי "לך לך" מסביר השפת אמת- אברהם מצווה ללכת אל עצמו, כלומר אל הייעוד והשליחות שלו, אל המטרה שלשמה הגיע לעולם. בסופו של דבר האדם צריך להיות כל חייו במסע מתמיד כלפי מעלה, כי עצירה משמעותה תחילתה של נפילה רוחנית.

הרב אייל ורד מסביר את דבריו של השפת אמת-

 "הליכה- היא בעצם כל תכליתו של אברהם אבינו…. הליכה היא פעולה של אמונה. האדם ההולך נדרש לשחרר את הארציות שלו, את האחיזה בארץ, את המשקל היציב והבטוח, ולתת אמון בצעד הבא. בעצם מדובר בשבירת ההרגל, שמושך אותנו לעמוד במקום ולהסתגל למוכר הבטוח והידוע. "לך לך מארצך – כי אדם נקרא מהלך, השפת אמת מבין שבמילים הראשונות שבהם פונה הקב"ה לאברהם, יש משמעות שבעצם מגדירה את ייחודו כאדם. אומר השפת אמת- "וצריך לעולם לילך ממדרגה למדרגה." פעולת ההליכה היא לא רק כדי להגיע למקום מסוים, היא מיועדת גם להתקדמות פנימית.

האויב הכי גדול של ההתקדמות הזאת הוא ההרגל. כל דבר טוב, מרגש, משמעותי, עלול להפוך להרגל, אם הוא נעשה פעמים רבות מדי. ולכן, מופיעה כאן קריאה רדיקלית להתחדשות, לשינוי, לחיפוש מתמיד אחר דרכים חדשות.

הגנב הכי גדול של היום הוא המחר. אך מי שמכיר את סוד ההליכה מתקדם בכל יום, אמנם מעט, אך מתקדם, מחדש בכל פעם משהו. לא מהפכה, אבל חידוש. והחידושים הללו מצטרפים אחד לאחר, ובסופו של דבר יוצרים את מה שאנחנו מבקשים למצוא: אדם. אדם מהלך. אדם מהלך חדש. אדם מהלך מחדש, מאמין."

מי ייתן ונצליח לחדש, להתקדם, לצמוח ולממש את שליחותנו נאמנה. אמכי"ר.

שבת מבורכת 🚶 💞