השבת נקרא את ההפטרה הרביעית מ"שבעה דנחמתא", הפטרת פרשת שופטים שממשיכה את נבואות הנחמה בספר ישעיהו פרקים נ"א – נ"ב. בנבואה הנחמה הזו ישנם ביטויים רבים שמופיעים בפיוט הנפלא לשבת "לכה דודי".
"(א) עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא-בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא: (ב) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלָם (הִתְפַּתְּחִו) [הִתְפַּתְּחִי] מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת-צִיּוֹן:" (ישעיהו נ"ב)
השבוע פרשת שופטים עוסקת ב-מצוות שמוטלות על העם ומעצבות את דרכי התנהלותו במצבי רגיעה, בשוטף ובמצבי חירום, ובהתייחסות למעבר מחיי המדבר למציאות של חיי קבע בארץ המחייבת הדרכה והיערכות מיוחדים. כך גם בהפטרה השבוע, הממשיכה את רצף נבואות הנחמה והגאולה של העם, ממציאות של חירום וחורבן, למציאות של אומה על אדמתה, עוסקת גם היא במעבר מחיי גלות, מקום ארעי, לחיי קבע בארץ ומחייבת הנחייה מיוחדת.
הפטרת פרשת שופטים- למה נחמה מתמשכת?
ההפטרה פותחת בפרק נ"א- "(יב) אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי-אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן-אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן:"
בהפטרת הנחמה הראשונה בפרשת ואתחנן, פותח הנביא ישעיהו "נחמו נחמו עמי…" ואילו בנבואה זו הנחמה כבר מגיעה ישירות מ-ה'. בהפטרה זו, הרביעית, ההפטרה האמצעית מבין השבע, חל המפנה. ה' לוקח על עצמו את משימת הניחומים – "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" (נא, נב).
בנוסף, אומר הרב משה ליכטנשטיין – " …טכניקת החזרה מהווה בהפטרה זו מרכיב מרכזי באופן מודע ובולט. לכן, בהפטרה זו – ההתפתחות שבנבואות הנחמה היא בעצם השימוש המודע בחזרה כגורם מנחם… החזרה הכפולה משמשת אצל ישעיהו כאמצעי סגנוני לחזרה והדגשה… ("נחמו נחמו" "אנכי אנכי" וכו'), ודבר זה בולט מאד בהפטרתנו, ועל כן לא נופתע מן הטענה שלא רק החזרה על המלים הבודדות אלא עצם קיומו של הפרק מהווה חזרה מערכתית לכלל ענין הנחמה. בנקודה זו, מן הראוי להדגיש שהנחמה איננה ענין לוגי שיש להוכיחו נאמנה ולהסביר את ההגיון מאחריה ובכך די לנחם את האבל, אלא מדובר בתהליך נפשי.
לו בעיית הנחמה וההתמודדות עם הגלות היתה רק שכלית, אזי ברגע שישעיהו פרש את טיעוניו בדבר גדלות הבורא ורוממותו בפרקי הנחמה הראשונים, היה די בכך לשכנע את העם שהגאולה אפשרית ושסוף הטובה להגיע. ברם, חווית האבלות ותחושת העזיבה והנטישה אינן רק טענות מטאפיזיות בענין הגמול, אלא בראש ובראשונה תהליכים נפשיים וחווייתיים ועל כן הן טעונות חיזוק. האבל והסובל צריכים עידוד נפשי, הן בהתמודדות עם ההווה והן בחיזוק התחושה ששינוי המצב אפשרי. החדרת המסר על יציאה מן המשבר איננה ענין שכלי אלא נפשי, ולשם כך באה החזרה. תפקיד החזרה היא לשם הדגשה ושכנוע, מתוך סבלנות ואמפטיה."
הצורך ב- 7 נחמות- העלה לי מיד את השבעה! 7 הימים שיושבים שבעה באבל. המטרה של תקופת האבלות באמצעות הניחומים היא לתת כלים לאדם להתגבר על האובדן של אדם קרוב והכאב העצום שבמפגש האישי עם המוות. במקביל, לסייע לו בהמשך בחזרתו לשגרה עם החסר. בדרך כלל, כשפוגשים אנשים בסיטואציות קשות ישנן תגובות של הכחשה והדחקה, ואילו האבלות מטבעה לא מאפשרת הדחקה וחזרה לשגרה, להיפך- היא מאפשרת התנתקות, ופריקת הכאב שבלב. היא מביאה את האדם לעבד את האבל יחד עם אחרים ולהיעזר בתמיכת חברים והמשפחה שמגיעים לניחום האבלים. הישיבה במהלך שבעת הימים עם בני המשפחה וחברים מביאה לשיתוף ושיח על המת, על מעלותיו והזיכרונות שהותיר בנוסף לנושאים אחרים, כמו ההשלכות והצרכים שעולים מהאובדן. זהו זמן מתן חיבוק ומעטפת שנותנת הקלת מה. ישנם הלכות רבות המתייחסות לימי האבל, בתחילתו הינן מחמירות יותר ועם הזמן הינן מקלות.
אומר על כך הרב דב בערל וויין "חכמי ההלכה והתלמוד הבינו היטב את הפסיכולוגיה של האדם. הם דאגו לכך שנוכל לתת פורקן לצער ולחזור לשיווי משקל רגשי בשלבים מדודים – שבעה ימים, 30 יום, שנה, וימי זיכרון שנתיים אחר-כך. כל אחד מהשלבים האלה מביא עמו רק מידה קטנה של נחמה, נחמה הדרגתית בהשוואה למכה האיומה והמזעזעת שקיבלנו באסון עצמו… כל נחמה, גם אם היא נראית לנו בתחילה חסרת משמעות, היא דבר שיש להעריך ולהוקיר. רוב הזמן אנחנו מתקיימים על נחמות קטנות בחיי היומיום: משפחה, חברים, תקוות ושאיפות, אמונה וחברה יהודית."
לכן, ישעיהו הנביא מנבא נבואות של נחמה, ולא נבואה אחת. הוא מבין את הצורך בנחמה הדרגתית ומתמשכת, בנחמה שמתייחסת לתהליך הנפשי של עם ישראל היושב בגולה… תפקידו אחרי הכל- לרומם ולהטמיע בעם אמונה מחודשת ליכולת ולאפשרות של השיבה חזרה לארץ.
שבת שלום❤
השבוע פרשת שופטים- מנהיגות ראויה עם נחמה!
"(טו) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ… (טז) רַק, לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; …(יז) וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. (יח) וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ–וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר… (יט) וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו–לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם. (כ) לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו…" (דברים יז')
בתקופות הקדומות היה מותר למלכים לעשות כל מה שעולה על רוחם ולקחת מנתיניהם כל מה שליבם חפץ. בפרשת השבוע, התורה מלמדת אותנו על ההתנהגות המצופה מהמלך היהודי האידיאלי, שלמרות כוחו הרב, עליו להתנהג במתינות ובאחריות, לא לצבור לעצמו אוצרות רבים מדי, רק בכדי לספק את תאוותו העצמית.
השפע קיים בכדי שנהנה ממנו, אבל לא בכדי שניסחף אחריו ובטח לא בשביל שנטה את ליבנו ושכלנו אליו. הרב דוקטור יונתן זקס מטיב להסביר, "…אבל כדי להבין מדוע חשובה הענווה אין צורך להיות דתי. בכתב העת למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד פורסמו בשנת 2014 תוצאות סקר שהראה כי "המנהיגים הטובים ביותר הם מנהיגים ענווים". אלה הם מנהיגים הלומדים מביקורת. ביטחונם העצמי איתן, והוא מאפשר להם להאציל סמכויות ולשבח אחרים על תרומתם. הם מסַכנים את עצמם למען טובת הכלל. הם משרים על סביבתם נאמנות ורוח צוות. ומה שנכון לגבי מנהיגים נכון גם לכל אחד מאתנו כבן־זוג, כהורה, כעמית־לעבודה, כבן־קהילה, כחבר.
אחד האנשים הענווים ביותר שפגשתי בחיי היה הרבי מלובביץ', זכר צדיק לברכה. לא היה בו שמץ של שפלות רוח. הוא התנהל מתוך גאון חרישי. הוא בטח בעצמו, והוד מלכות שרה עליו. אבל כאשר נמצאת איתו ביחידות, הוא גרם לך להרגיש שהאדם החשוב בחדר הוא אתה. זה היה כישרון יוצא דופן. מלכות בלי כתר. גדוּלה בבגדי חול. מהליכותיו למדתי שהעניו אינו זה החושב שהוא עצמו קטן – אלא זה היודע כי באנשים אחרים שוכנת גדוּלה.
עזרא טאפט בנסון, איש דת ושר בממשלת ארצות הברית, אמר כי "הגאווה שואלת מי צודק; לענווה אכפת מה צודק."… ככל שהעצמי שלנו קטן כן רחבים אופקי עולמנו."
מנהיגות משמעותה שליחות גדולה שתפקידה לפעול למען המדינה, למען העם, למען הארץ שלנו. לנגד עיני המנהיג עומדת טובת הציבור ולא טובתו האישית.
אומר הרב דב בערל וויין- "המדינה איננה מושלמת מבחינה חברתית, כלכלית, פוליטית או רוחנית. לא פעם שמעתי אנשים בישראל אומרים בבדיחות דעת מסוימת, בזמן שהם מחכים בתור במשרדי הממשלה הרבים שלנו, "לזה חיכינו אלפיים שנה?!"
החלומות הגדולים והאדירים שרבים מייחסים לימות המשיח טרם התגשמו. אנחנו עדיין רחוקים מהשגת שלום וביטחון, ועוד לא בנינו חברה שוויונית ורוחנית במהותה. החברה שלנו מפולגת ממחלוקות פנימיות, שנאות נטולות היגיון וטרוניות קולניות.
הגענו לארץ המובטחת, אבל רבים מרגישים שההבטחה לא התקיימה, ולכן הנחמה הלא כל כך קטנה, האפשרות לחיות בארץ ישראל, במדינה יהודית עצמאית, לא זוכה להערכה ראויה, ואצל יהודים רבים גם בישראל וגם בתפוצות היא לא זוכה אפילו להכרה. נדמה שהם רואים בגאולת העם היהודי ובניית הארץ עניין של "הכל או לא כלום", ואם אין לנו הכל, לרבים נדמה שאין לנו כלום… יש שבע שבתות של נחמה שבאות אחרי תשעה באב. הנחמה, כך נראה, מגיעה במנות קטנות שצריכות לחזור על עצמן. גם נחמה קטנה ראויה להערכה ועל כל נחמה קטנה צריך להתענג כפי שהיא. אין נחמה מלאה כשלעצמה. הנחמות תמיד קטנות בהשוואה לאסון הלאומי הגדול שניחת עלינו, אך ביחד הן מאפשרות לנו להינחם ולחזור למשימה האישית והלאומית שלנו."
שבת מבורכת ובשורות טובות❤