חודש: ספטמבר 2019

השבוע פרשת ניצבים שהיא הפרשה השמינית בספר דברים. והיא תמיד נקראת בשבת שלפני ראש השנה.
הפרשה ממשיכה את נושא חידוש הברית בין בני ישראל לה'. בפרשה זו מדגיש משה רבנו שהברית חלה על העם כולו כיחידה אחת, ובו בזמן גם על כל פרט ומשפחה שבו. משה מבהיר לעם, כי התורה ניתנה לכולם, לדור הנוכחי וגם לדורות הבאים.
אם יפר העם את הברית ויעבוד אלוהים אחרים, אז העם כולו ייענש, הארץ תהפוך לשממה ובני ישראל יגורשו ממנה. אבל כשהעם יתחרט על מעשיו וישוב לקיים את התורה והמצוות, ישוב ה' ויקבצם לארץ, יתקיים קיבוץ גלויות. 
משה ממשיך ומסביר שמצוות התורה הן 'לא בשמים ולא מעבר לים' כי הן קרובות לטבע האדם, ובידו לשמרן- במחשבה, בדיבור ובעשייה.
משה מדגיש את חופש הבחירה בין הטוב והרע שניתן לנו, לעם ישראל, ככתוב- "(טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע." וההמלצה כמובן היא לבחור בטוב – "(יט) .וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ… "(דברים ל')"

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת ניצבים (ולעיתים- הפטרת פרשת ניצבים וילך), הפטרת "שוש אשיש",  היא שיא הנחמה של הפטרות "שבע דנחמתא" ושל כל ספר ישעיהו. זוהי למעשה ההפטרה האחרונה בסדרת הפטרות הנחמה, והיא נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה. ההפטרה היא בספר ישעיהו פרק ס"א, פס' י' – פרק ס"ג, פס' ט'.
ישראל משולים לכלה מלאת אנרגיה וחיוניות, הששה לקראת החתן. הגאולה המתוארת היא תוצר של החיבור המרגש בין ה' לעם ישראל. שואל הרב משה ליכטנשטיין-
"…האם אכן יש כאן עליית מדרגה חיובית והגעה לדרגה העליונה של הגאולה או לא, ואם כן במה זה מתבטא?"
והוא מסביר-" "שוש אשיש" מוגדר כנחמה המשובחת וכסוף הנחמות.. נחמה באה בעקבות אבלות. יצאנו לסדרת הפטרות נחמה בעקבות תשעה באב והאבלות עליה, שהוגדרה בפסוק הפתיחה של מגילת איכה כאלמנות: "העיר רבתי עם היתה כאלמנה". ההפטרות שקראנו עד עתה, הניחו את המציאות של אלמנות וניסו לנחם את ישראל בתקוות והבטחות בדבר ההתגברות על צרות האלמנה. ואולם, ההבקעה הגדולה של שוש אשיש איננה בהבטחה טובה יותר אלא בהתכחשות לעצם המציאות של אלמנות, והגדרת המצב כמצב של כלה צעירה ובתולה רעננה הפותחת את חייה עם בעלה וחתנה ללא עבר כאוב כלל ועיקר."
במילים אחרות, מתוך התקוות ותיאור ירושלים שבעתיד, אנו לומדים למעשה על מצבה בהווה. בהבטחותיו של ישעיהו הנביא הוא מבקש שלא להתכחש לכל ההבטחות כי הן עומדות להתגשם… ההתמודדות של שבי ציון עם הארץ החרבה, עם התושבים שבארץ, עם השלטונות, עם קשיים כלכלים ומיעוט השבים לציון – יצרה פער בין הציפיות למציאות. והאכזבה השתקפה בתחושת הנטישה שהם חוו, ובתחושה זו בא הנביא להילחם. לכן, בהפטרה יש שירה של חלום ותקווה שמעמדה של ירושלים ומצבה בעתיד משקף מציאות חדשה שמשכיחה את הכאב והמצוקה ששבי ציון חווים בהווה. בנוסף, גדולתם מגיעה דווקא מהיכולת שלהם לפעול כשיש קושי, כאב ואפילו יאוש שאז מתגלה היכולת המופלאה לשנות, להשפיע ולצמוח.
מה שמוביל לשאלה של מערכת 929- "אז מי יביא את הגאולה – ה' או בני אדם?
נראה כי לפנינו עמדה, שאלפיים שנה מאוחר יותר הייתה נקוטה בידי מבשרי הציונות הדתיים: 'אין נוקפין אצבע מלמעלה, עד שלא נוקפין מלמטה.' "

בהקשר זה של מציאות תובענית,  נאמר גם בהפטרה, "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים" – פנייה של הנביא ישעיהו אל שבי ציון,  'נוקפין מלמטה', כלומר, כותב ד"ר חגי משגב, המצפים, שבי ציון, מצפים לגאולה בתמימות נאיבית אך המסר מישעיהו ברור- יש מכשולים ואתגרים שיש לעבור בדרך לאושר המבוקש, וזה נכון לתקופה אז, ולגמרי רלוונטי גם היום בחיינו. הפער שיש בין הציפיות למציאות, ואיך יש לפעול כדי לצמצם אותו.

מסכמת מערכת 929-
"וודאי, ה' הוא הנותן דגן (פס' ח), הוא שישיש (פס' ה); אבל על שבי ציון לא לחשות – גם מולו, וגם אל מול המציאות התובעת עשייה. וכשההרמוניה הזו בין אלוהים לשבי ציון תתממש מציאות לפיה – "וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי ה' וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה עִיר לֹא נֶעֱזָבָה".
מי ייתן ובשנה הבאה עלינו לטובה 'ננקוף מלמטה', ונפעל לעשות את המיטב בכדי לייצר את השינויים הרצויים בחיינו ובחיי הסובבים אותנו, שנחווה חזרה את האור, השפע, ואת התחושה החזקה של דברי רבותינו- "הבא להיטהר מסייעין אותו מן השמים״, ו"פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם." שנצליח להגשים את המציאות אליה אנו שואפים. אמכי"ר.

אז שנהיה לראש ולא לזנב,
שנה של הגשמת חלומות לטובה❤
השיעור מוקדש לרפואת דניאל דב בער בן רבקה זלדה

"תהליך של תשובה יכול להתרחש רק כשאדם מבין ששגה והוא מסוגל להודות בכך בפה מלא, בראש ובראשונה כלפי עצמו… פעולה זו לא רק שאיננה קלה, אלא היא אף עומדת בניגוד למה שאנו בדרך כלל מנסים לעשות: לבנות את עצמנו ולהאדיר את הדימוי העצמי שלנו.
במרוצת היומיום המאפיינת את החיים אנו עושים שימוש במספר מנגנוני הגנה המאפשרים לנו להגן ולשמור על הדימוי העצמי שלנו. מנגנונים אלו מאפשרים לנו להתמודד עם אירועים, מחשבות או אנשים שאנו רואים בהם איום… אך הם אלו שיכולים לעכב את תהליך התשובה.
אחד ממנגנוני ההגנה הנפוצים ביותר היא ההכחשה… כשאין בעיות לא צריכים לעשות שינויים בחיים. לא נדרשים להתעמת עם קשיים. חלק מהגישה הזאת גורסת כי דברים תמיד יסתדרו מעצמם, גם אם אני לא אתאמץ לעשות משהו בנושא. "אל תדאג, יהיה בסדר", לוחש לנו הקול הפנימי המכחיש.  קל להתכחש לקיומה של בעיה, אולם הבעיה היותר גדולה והיותר אמיתית היא שאם לא מתמודדים עם בעיות קטנות בזמן אמת, הן הופכות במהלך הזמן לבעיות גדולות מאוד.
דרך נוספת להכחשה להתמודדות עם בעיות היא גלגול האשם בבעיה אל מקום אחר. כאן אנו כבר מודים בקיומה של בעיה, אבל היא לא בגללי או באשמתי ולכן אני גם פטור מלטפל בנושא. משהו אחר גרם למצב, בטח לא אני… הצורה המשוכללת של מנגנון זה לא רק שלא מוצא את הבעיה בנו אלא אף מזהה אותה אצל אחרים ובכך משליך אותה, כביכול, עליהם…

גישה נוספת שגם מכירה בבעיה, היא זו שבה אנו מוצאים את הדרך להצדיק את קיומה. אחד הדרכים לעשות זאת היא באמצעות השימוש במשפט: "אבל כולם עושים את זה". במילים אחרות: אולי יש כאן בעיה וקלקול, אבל כולם כאלה ולכן לא אני יהיה זה שיתקן את העולם. בצורה שכזאת אנו פוטרים את עצמנו מהצורך להוקיע את ההתנהגות או להימנע ממנה, כי אם כולם עושים את זה…
אנחנו אוהבים להצדיק התנהגויות מסוימות, גם אם הם פסולות, בטענה שאם אף אחד לא נפגע מהן אז גם אף אחד לא צריך לדעת מהן. יש גם כאלו המצדיקים את החטא בכך שהם מסבירים לעצמם מדוע החוק, הכלל או המצווה נגדם הם יוצאים הם בכלל לא צודקים, הגיוניים או מיועדים להם. אנו מסבירים לעצמנו שאין לאף אחד סיבה לצפות מאתנו לשום דבר, ואם מישהו מצפה מאתנו זה בכלל לא מוצדק. אנחנו יכולים בקלות לא רק לפטור את עצמנו מהמחויבות אלא גם מתחושת האשם הנלוות.

במצבים קיצוניים ממש אנשים… גם מעוותים את התפיסה שלהם עצמם על המציאות, הכל בכדי להעלים את הבעיה. כך לדוגמא אנו משכנעים את עצמנו בכל פעם שאנחנו קונים או מוכרים ב"שחור", שהמדינה ממילא לוקחת מספיק כספים מאתנו ומבזבזת אותם במקומות שלתפיסתנו הם אינם ראויים. אנו פועלים כך גם במערכות היחסים שלנו במשפחה כשאנו משלים את עצמנו שהילדות הקשה שהייתה לנו, הופכת את רצונותינו בהווה לחשובים ונכונים יותר משל אחרים במשפחה, או בגלל כל סיבה אחרת שבגללה "ככה זה צריך להיות".

התהליך שבו אדם דן את עצמו… דורש תעצומות נפש ומחייב כנות עצמית גם במקומות אינטימיים שאותם מכיר, מלבד האדם עצמו, רק בוחן כליות ולב. אולם אם אנו לא נוכל להגיע לכנות מול עצמנו, הרי שעל אחת כמה וכמה לא נוכל לעשות כן אל מול ה'. אם לא נצליח להתבונן בעצמנו ללא פחד ומורא, הרי שחלק משמעותי מתהליך התשובה שלנו יהיה חסר. אנו נהיה חסרים את הכנות אליה אדם צריך להגיע עם עצמו. ככל שאדם ידע להיות יותר אמיתי עם עצמו וככל שהוא יזדקק פחות למנגנוני ההגנה שחוסמים את הכנות האישית שלו, כך הוא יוכל להגיע לרמות גבוהות יותר של חיבור עם ה' ועם הסובבים אותו לא רק בעשרת ימי התשובה אלא בכל ימות השנה." אמכי"ר.

שנה טובה ומטיבה

החודש, עדיין חודש "אלול"- הוא "עת רצון", זמן לבירור הרצונות שלנו, מה אנו רוצים מהשנה הקרובה, קיבלנו חודש שלם לחשוב ולהחליט איך לדייק ולמקד את הרצונות שלנו. בעוד בראש השנה, חודש תשרי, ממש בפתח הדלת, זה הזמן לתכנן. מרצונות אנחנו כבר עוברים למחשבות. חושבים ומתכננים איך השנה הקרובה תהיה שונה וטובה יותר. ובהמשך, ביום כיפור העיסוק הוא בפה- האכילה באמצעות הסעודות והצום, והדיבור באמצעות התפילה. באיזו שפה אנחנו בוחרים לברוא את המציאות לשנה הבאה עלינו לטובה. ולמעשה, בסוכות אנחנו כבר בונים סוכה, כלומר, מרצון, מחשבה, ודיבור אנחנו כבר עוברים למעשים. המסר הוא ברור- אפשר לשנות וזהו תהליך!

היהדות מציעה לנו את האפשרות של 'חזרה בתשובה', שמתחילה בבירור הרצון שלנו. הפרשה השבוע, פרשת ניצבים, אומר הרב שניאור אשכנזי, זוהי הפרשה של תשובה, "(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (דברים כט'), וממשיך בפרק ל'- (ב) וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. (ג) וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ…"
זהו המפגש האחרון של משה רבנו עם בני ישראל, והוא מגלה להם את סוד מצוות התשובה. במילים אחרות, אם נפלנו או טעינו אפשר לתקן או אפילו לחזור ולהתחיל מחדש. ולכן, הפרשה הזו תמיד נקראת לפני ראש השנה. הרבי מליוובאוויטש קורא לזה 'להיכנס למכבסה', כמו בגד שניתן לנקות אותו מכתמים ולכלוך במים חמים וחומרי ניקוי, ולא זורקים לאשפה. כך, אור התורה, המצוות והתפילות יחד עם המעשים הטובים ביכולתם להסיר את הכתם. במהות שלנו, בני האדם, אנחנו טובים, והחרטה היא עדות להבנה וההפנמה שאותו חטא הינו מעידה ולא באמת מי שאנחנו. כולנו חייבים פתחי מילוט,  שהיאוש לא ידבק בנו אלא להיפך שנדע שבכל רגע נתון יש תקווה וניתן לבחור לשנות את המציאות.

אומר ד"ר דניאל גוטליב- "צו השעה, תהליך התשובה, הינו ביסודו חוויה דתית מהמדרגה הראשונה. אדם קטן עומד מול בוראו ותוך כדי התבוננות באפסיותו אל מול הבריאה, הוא מבין כי עליו לכוון את מחשבותיו ואת מעשיו לאביו שבשמים, ובסופו של דבר לשקול מחדש את מעשיו ביתר תבונה. התשובה היא תהליך דתי ורוחני המבוסס על הבנה שלנו את מקומנו ביקום ומול הבורא, אולם היא נשענת גם על אדנים פסיכולוגיים רבים.
תהליך התשובה הוא במידה רבה תהליך של בחינה עצמית שבו אדם לא בוחן רק את מעשיו אלא גם את עצמו, לטוב ולרע. זהו תהליך המחייב מידה רבה של התבוננות פנימה, באומץ, בכנות ומתוך כך נכונות של האדם להכיר במה שימצא שם. זוהי היכולת של האדם להכיל את מצבו האמיתי ללא כחל וסרק. האדם נדרש להפשיט מעצמו את כל המסכות המסתירות את פניו האמיתיות, להסיר את התפאורה אשר בימים כתיקונם גורמת למעשים מסוימים להיראות יותר טוב ממה שהם באמת. זהו תהליך שעלול להיות מפחיד…" לכן, הפרשה אומרת לנו מצוות התורה הן 'לא בשמים ולא מעבר לים' כי הן קרובות לטבע האדם, ובידו לשמרן- ברצון, במחשבה, בדיבור ובעשייה.

אני מאחלת לכולנו שנהיה אמיצים השנה להיות כנים ולהתבונן פנימה. שנצליח להתחבר אל עצמנו, לסביבתנו ול-ה' ממקום אמיתי ועמוק. שתהא שנה זו משמעותית וטובה מקודמתה! אמכי"ר.

שבת שלום וחג שמח!

השבוע פרשת כי-תבוא שהיא הפרשה השביעית בספר דברים.
פרשת כי תבוא תמיד נקראת בסמוך לראש השנה והיא מכונה "פרשת התוכחה הגדולה" מכיוון שיש בה תוכחה רבה וממושכת הכוללת רשימה ארוכה של ברכות וקללות. התוכחה אינה ענין של עונש, אלא עניין של טהרה וזיכוך, כמו שמנקים היטב כלי לפני שמגישים בו מאכל או משקה כך אנו לקראת השנה החדשה; התוכחה היא בכדי לעורר אותנו לבחון ולנקות את מעשינו.

הפרשה פותחת בשתי מצוות, הנהוגות רק בארץ ישראל, 'מצוות התלויות בארץ'. המצווה הראשונה היא הבאת הביכורים למקדש; הביכורים הם הפירות הראשונים. כאשר אדם מביא את ביכוריו למקדש עליו גם לומר את 'מקרא ביכורים' שהוא נוסח קבוע המתאר בקצרה את סיפור עם ישראל- הירידה למצרים, השעבוד, ההצלה וההוצאה ממצרים על-ידי ה' והבאת עם ישראל לארץ. פרי הביכורים הוא סמל לתוצאה-ההשתרשות והצמיחה בארץ ישראל. הטקס מסתיים בהנחת פרי הביכורים במקדש, כהודיה והכרה על כל הטוב.
המצווה השנייה, היא תיאור חלוקות בדיני המעשרות הנהוגים בשש השנים שנמנות בין שנת שמיטה אחת לבאה, השנה השביעית. כלומר, מעשר מן היבול המופרש לבני שבט לוי, לגר, ליתום ולאלמנה.

הפרשה ממשיכה בתיאור שני טקסים שיש לקיים מיד לאחר הכניסה לארץ. הראשון הוא כתיבת דברי התורה על אבנים גדולות ומסוידות, ולאחר מכן יש ציווי לבנות שם (לאחר מעבר הירדן, בארץ) מזבח לה'. והשני, הוא 'מעמד הברכה והקללה' שיתקיים על שני ההרים מעל לעיר שכם: הר גריזים, שעליו חצי מהשבטים יאמרו את הברכות לכל עם ישראל, ועל הר עיבל, שעליו החצי הנוסף של השבטים יאמר את הקללות לכל בני ישראל, ובגיא שבין ההרים יעמדו הכוהנים והלויים ואיתם ארון ברית ה'. הלויים פונים אל הר גריזים ואומרים את דברי הברכה, וכל העם עונה אמן. לאחר מכן, הם מסובבים פניהם אל הר עיבל ואומרים את דברי הקללה, וכל העם עונים אמן. הברכות הן השכר על עשיית המצוות והקללות הן העונש על אי-קיומם.

הפרשה מסתיימת בסיכומו של משה רבנו. סיכום המאורעות שעברו על עם ישראל תוך דגש על העזרה שקיבל העם בכל שלב ושלב מה', משה רבנו מבקש מהעם הנכנס לארץ ישראל להשכיל ולהתמיד בקיום התורה והמצוות, " (ח) וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן." (דברים כט')

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת כי-תבוא היא בפרק ס' בספר ישעיהו. הפטרה זו מסמנת שלב חדש, למעשה מעין הוראה ישירה של ה' לציון ולירושלים להתנחם. אם בהפטרות הקודמות הוזכרו עוונותיה שהביאו לגלות ולצרות, וציון גם סירבה להתנחם, הרי שהפטרה זו כולה נחמה. בעבר, הרבה מפסוקים אלו נראו רחוקים מהמציאות, דמיון מוחלט, היום, לעומת זאת, ירושלים גדלה ומושכת אליה המוני מבקרים יותר מתמיד, ולא רק מסיבות דתיות, לירושלים יש כבוד רב בעולם.
"(א) קוּמִי אוֹרִי כִּי-בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: ב כִּי-הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה-אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: ג וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ:" (ישעיהו ס')
הנחמה והגאולה נמשלות לאור גדול. האור לא יהיה רק על עם ישראל אלא יופץ מירושלים החוצה לכל העמים ולכל הארצות. קיבוץ הגלויות של בני ישראל הוא שלב חשוב בגאולה אולם לירושלים יבואו בני כל העמים. בנוסף, שגשוג כלכלי מובטח וכך גם המצב הבטחוני.
"(כא) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר (מַטָּעַו) [מַטָּעַי] מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר: (כב) הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה:"
רבות נאמר על שני פסוקי סיום אלו והאם באמת ייתכן מצב בו כולם צדיקים?! לגאולה זמן קבוע ויש לה עת, כי כל דבר בזמנו, ולכאורה לא ניתן לזרז אותו, לכל דבר יש את הזמן והקצב שלו. יש מהלך רגיל בעולם, מהלך גלוי וכפוף למעגלי הטבע והשמים; זריחת השמש היא תופעה טבעית והכרחית, כך גם הגאולה היא טבעית והכרחית. – וזה 'בעיתה'. אולם אם עם ישראל יתנהג כמצופה ממנו (כולם צדיקים) הרי שאפשר לקרב ולהחיש את הגאולה. לא עוד זריחה (שאחריה שקיעה) אלא אור יקרות קבוע, שלא מתמעט ולא מסתלק. מהלך מעורר, מהלך המביא את העולם לחידוש גדול וגאולה שלמה.- וזה 'אחישנה'.
929 -שלומית פישר, מורה לתנך, כותבת-
"שתי המילים האחרונות שבפרק מפענחות את היחס בין שתי הישועות: "אני ה' בעתה אחישנה". לכאורה סתירה פנימית. "בעתה" כאמור זו גאולה על פי סדרי הטבע. "אחישנה" – זו שבירת החוקים.
את הסתירה הזו פותר רבי יהושע בן לוי:
כתוב 'בעתה', וכתוב, 'אחישנה'!
זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין).
המציאות הפלאית תגיע לעולם רק אם יהיו ישראל ראויים למדרגת הנס הגלוי, "אחישנה". כשישראל מתנהלים כדרך הטבע, ללא מאמץ יתר להיגאל, תגיע הגאולה בזמנה המתוכנן, "בעתה".
למעשה, מסביר הרב משה ליכטנשטיין, "הנחמה המובטחת בהפטרה איננה נחמה של מנוחה מצרות הגלות והפסקת היסורין, וגם איננה הבטחה על הצלחה מדינית-רוחנית במסגרת ההיסטורית המוכרת לנו, אלא חזון אחרית הימים של הגאולה, כאשר טבעו של עולם משתנה והחיבור שבין עולם החומר והרוח חוזר למציאות מוניסטית שבה הרוח שליט בחומר ומכתיב את המציאות."

"(א) קוּמִי אוֹרִי…" (ישעיהו ס') כך מתחילה ההפטרה, שתי מילות ציווי של פעולה, לקום ולהיות אור! ישעיהו קורא לנו לקום, להתעורר ולהבין שאנחנו, כל אחד ואחת מאתנו הוא אור. לא לחכות לחילוץ, למישהו אחר שיושיע, שיעשה עבורי, אלא אני, עצמי, מקור האור, טמונים בי הכוחות הנדרשים, ואז ממילא האור יופץ סביב, כפי שמתאר ישעיהו בהפטרה- לא עוד זריחה (שאחריה שקיעה) אלא אור יקרות קבוע, שלא מתמעט ולא מסתלק. לכולנו הזכות והיכולת להגיע לשלווה ולאושר פנימי. לכולנו יש בחירה חופשית והאחריות על חיינו ועל יצירת מציאותנו. הבחירה נותנת לנו את תחושת השליטה, את הביטחון והאמונה.
השבוע היו בחירות, קיבלנו הזדמנות להשפיע. ואכן, תוצאות הבחירות שהיו לפני 5 חודשים ב-9 לאפריל 2019 היו שונות מתוצאות הבחירות השבוע, (ב-17 לספטמבר 2019), ביטוי ממשי לכוח הבחירה שבידנו והיכולת להשפיע.
במקומות שיש לנו אפשרות לבחור ולהשפיע עלינו לזכור שזו ממש מתנה, וממש לא מובן מאליו. לעיתים, המחשבה כבר מבטלת את העשייה כי 'מי אני, ואיך בכלל בכוחי לייצר מציאות אחרת', לא פעם, הנטייה שלנו לחרוץ את הדין לפני שעשינו או ניסינו בפועל. יש לנו נטייה להקשיב לכל הקולות האלו אצלנו פנימה ולקולות מבחוץ שאומרים לנו 'אין טעם' 'חסר סיכוי', 'חבל על הזמן והכוחות'. בעוד עצם הבחירה נותנת לנו את ההזדמנות של לפחות לנסות ולייצר מציאות אחרת.
ברגעים אלו חלק ממשפחתנו היקרה נמצא בפולין, בטיול שורשים, ואנחנו זוכים לקבל תיעוד. הם היו באושוויץ והמשיכו לבית קברות בטרנוב שם הם ראו אלפים של מצבות בחלקן שבורות ומוזנחות… אחרי שעות של חיפוש הקבר של הסבא רבא, הקבר שלו נמצא ושל עוד שניים מהמשפחה, אין לתאר את ההתרגשות. התפילה המשותפת שלנו (דורות ההמשך), בסמוך לקברי המשפחה, שחיו בתקופה שבה ליהודים רבים נלקחה הבחירה, היא תזכורת- שלהם לא הייתה הזכות לבחור ממשלה יהודית ועוד במדינת ישראל.
מעניין לראות שב-1949 שיעור ההצבעה היה 86.9, לגמרי 'קומי אורי', ובבחירות האחרונות, השבוע, שיעור ההצבעה עמד רק על 69.4 – מה השתנה? מה גורם לנו לוותר על זכות הבחירה? ולמה אנשים לא הולכים להצביע?
אלו חלק מהשאלות שחוקרים במדעי המדינה מנסים לפצח. אחת הסיבות זו מידת המודעות, השכלה וכמה אתה לומד בתהליך הסוציאליזציה שלך במהלך חייך שמדובר בדבר חשוב. אם הסבירו לך שזה חשוב בילדותך, אז סביר להניח שתלך להצביע כבוגר. אפילו נתנו לנו יום שבתון שבו המשק מושבת, כדי להמריץ אותנו לקום ולבחור. ויש כמובן שיקולים שקשורים בתודעה, כלומר במידת האמון שאנו רוכשים כלפי המערכת. לעיתים, שיעורי הצבעה נמוכים מבטאים חוסר אמון במערכת. ואם נקדיש לזה רגע, כשיש פחות מ-50 אחוז של מצביעים (נכון להיום, שכיח יותר בהצבעות לרשויות מקומיות) יש בעצם פגיעה בקווים של הדמוקרטיה האידיאלית, כי למעשה המיעוט קובע בשביל הרוב".
אני מאמינה שמלבד הנכסים שנשאיר אולי מאחורינו מה שיוותר זה איך התנהגנו לאחרים לאורך הדרך, כמה טוב הצלחנו להפיץ בעולם, ומה שווה המילה שלנו. 'אלול' זהו חודש שבמהלכו עורכים "חשבון נפש" ומסכמים את אירועי השנה החולפת כדי להשתפר לקראת בוא הימים הנוראים. אנו מקבלים הזדמנות לבחון את הבחירות שעשינו השנה, גם הפאסיביות שבהן…
ויקטור פראנקל, רופא נוירולוג ופסיכולוג יהודי שהיה אסיר במשך שלוש שנים באושוויץ, בספרו “האדם מחפש משמעות” מסביר שהנאצים לקחו מהאסירים הכול: את הרכוש, את הכבוד, הרעיבו והשפילו אותם. אבל דבר אחד לא יכלו לקחת מהם: וזה את חופש הבחירה. הם לא יכלו לשלוט בנפשו של האדם. כלומר, אומר פראנקל, גם במצבי קיצון האדם יכול לבחור. יכול לבחור לדמיין שהוא במקום אחר, יכול לבחור לאהוב, יכול לחפש משמעות וכו'.
במילים אחרות, זו תמיד הבחירה שלנו. “אכלו לי שתו לי”, להיעלב, לכעוס, לראות את החצי המלא…וכו' כל אלו בחירות שלנו.. נכון שאנחנו לא יכולים לבחור בכל רגע נתון את האירועים שבחיינו, אבל אנחנו בהחלט יכולים לבחור איך להתייחס ולהתמודד איתם. מי ייתן ונטיב לבחור, ונצליח לממש את 'קומי אורי'. אמכי"ר.
שבת מבורכת💞

השבוע פרשת "כי תצא" שהיא הפרשה השישית בספר דברים. הפרשה ממשיכה בפירוט החוקים והכללים שניתנו לעם ישראל לפני כניסתו לארץ. למעשה היא כוללת בתוכה כ-72 מצוות מתוך 613 המצוות בתורה. מצוות אלו עוסקות בחיי היום יום, במוסר ובסדר חברתי; "הלכות מלחמה" ודיני ירושה ממשיך עם ניתוח היחסים בין אדם לחברו ובין אדם אל החי, והפרשה מסיימת ביחסים שבין איש ואשתו.
חלק מן החוקים המופיעים בפרשה, כולל:
1.) כיצד יש לנהוג במקרה של אישה שנשבתה במלחמה; ההחלטה והבחירה ביציאה למלחמות השונות של עם ישראל כפרט וככלל צריכה לבוא מתוך שיקול דעת, מוסר ובירור ולא מתוך הסתנוורות.
2.) מצוות השבת אבידה; באופן כללי יש להכריז על כל מציאה ולאף אחד אין רשות לקחתה. רק כשאין סימנים על החפץ, בצורת הנחתו או מקומו – אז חז"ל התירו לקחת אותו.
3.) מצוות שילוח הקן- אין לקחת אפרוחים או ביצים מהקן, בעוד אמם נמצאת עמם.
4.) אדם שבביתו יש גג שאפשר לשהות בו חובה עליו להתקין מעקה בגג. אסור לסכן את אלו השוהים בגג.
5.) איסור הסגרת עבד גוי שברח מאדוניו;
6.) איסור חרישה בשור ובחמור יחדיו; למנוע את הסבל שנגרם לבעלי חיים שבעליהם החליטו לחסוך בזמן, ורתמו את החמור ואת השור שכוחותיהם שונים לאותה המחרשה.
7.) הרואה את חמור חברו או את שורו קורסים תחת מסעם, עליו לסייע בהקמה, בפריקה ובטעינה, ע"פ הצורך. גם כאן אסור להתעלם ולהמשיך כמי שאינו מבחין.
8.) "לא תחסום שור בדישו" – בשעה שהבהמה עוסקת בעבודתה יש להתיר את פיה ולאפשר לה לאכול מן התבואה כאוות נפשה.
9.) אדם רעב, ההולך בדרך, ונכנס לכרם שאיננו שלו, יכול לאכול מהענבים עד לשובע, אך אסור לו לשים בכליו ולקחת מן הכרם
10.) בין איש לאישה- דיני גרושים ונשואים
11.) יבום וחליצה – במקרה שאחד האחים מת והשאיר את אשתו בלא ילדים מוטלת החובה על אחד מאחיו ליבם את אלמנתו ולקחתה לאשה. במידה והאח אינו רוצה להינשא לאשת הנפטר, יש תיאור של טקס החליצה הפוטר אותו מהנישואין לאלמנת אחיו.
12.) חובת קיום נדרים
13.) נתינת יחס הוגן לחלשים בחברה, כמו- מתנות עניים – "פאה" – השארת קומץ תבואה שגדלה בקצה השדה, "לקט" – אסור ללקט את אותן שיבולים הנושרות מן היד בזמן הקצירה, אסור להלוות בריבית, אסור להשהות שכר שכיר, אזכור דיני לקיחת משכון, דיוק במידות ומשקלות ועוד.
14.) בסיום הפרשה מוזכרת גם המצווה למחות את זכר עמלק.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

השבוע הפטרת "כי תצא" שממשיכה את נבואות הנחמה לישראל, והיא החמישית מ"שבעה דנחמתא". גם היא, ככל 7 ההפטרות של "שבעה דנחמתא", לקוחה מספר ישעיהו, והפעם- פרק נ"ד פס א'-י'. הפטרה זו הינה מן ההפטרות הקצרות ביותר שישנן, אך היא נחשבת כיחידה שלמה ומשמעותית של נחמה.
הדימוי המרכזי של ההפטרה הוא דימוי העקרה. מסביר הרב משה ליכטנשטיין, "שני גורמים שונים מונחים ביסוד צרת הגלות – הסבל בהווה וחוסר התקווה לעתיד."
הרב מדגיש שמדובר בשני עניינים שונים; כי יתכן שתהא מציאות של סבל נורא בהווה, אך יחד עם זאת יש תקווה לעתיד כי השיפור במצב הנוכחי מובטח. אבל ייתכן גם מצב הפוך, שההווה כשלעצמו איננו קשה, ואין כרגע סבל אקוטי, אך העתיד נראה כחסר תוחלת, ללא שום אור בקצה המנהרה, וזה אומר הרב ליכטנשטיין גורם ליאוש קשה.במילים אחרות, "עיקרה של נבואת "רני עקרה" באה להתמודד עם היאוש וחוסר התקווה לעתיד הנולדים במציאות של גלות ובזה היא מתמקדת.
הכלי לכך הוא המטאפורה של העקרות. שורש בעייתה של העקרה הוא בחוסר התקווה לעתיד. כמובן שיש רגעים קשים מנשוא בהווה, אותם חווים כל זוג הסובל מבעיות של פוריות; ברם, שורש הענין הוא בכך שאין להם תקוה לעתיד… העם בגלות משול לעקרה.
קיימים מצבים רבים בהיסטוריה היהודית לדורותיה, בהם ישראל בגולה אינם סובלים מייסורים או מדיכוי ואין הגויים חפצים להרגם… מציאות היסטורית המכונה בימינו "גלות בארצות הרווחה", וזאת הן מן הזווית הכלכלית והן מן הזווית המדינית. וכבר היו דברים מעולם. ואולם, ייאושה של העקרה הרואה עתיד לשכנותיה בעוד היא במצב של "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", לעולם מבטאת את הקיום היהודי של אורך הגלות. גם בתוך הרווחה, ישראל חשים שאין להם עתיד כעם וכ-לאום… לא הקושי בהווה, אלא הידע שאין עתיד הוא המעיק על העקרה שלא ילדה ועל ישראל בגלותם.
ממשיך הרב ליכטנשטיין, "…הסבל של העקרה בהווה כאמור נגרם מכך שאין לה עתיד. לכן, ברגע שהעתיד הופך להיות מוחשי, עוד בטרם הוא מגיע, כבר ההווה הופך להיות נעים ובכך הנחמה. פניית הנביא לעם להרחיב את האהל ולחזק את מיתריו, יוצרת כבר עכשיו נחמה לעם הנמצא בגלות, עוד בטרם ישוב לארץ. משל למה הדבר דומה, לזוג עם בעיית פוריות שהרופא אומר להם לקנות רהיטים לחדר ילדים כי בעייתם פתירה; כבר מעכשיו, עולמם השתנה מבלי היכר, עוד הרבה לפני שהילד ייוולד, היות והעתיד כבר התהפך אף אם טרם התממש."
הנביא ישעיהו מבין שההבטחה על "מהפך גאולה" זקוקה לגיבוי של הבטחה נבואית בדבר התמדתה וקביעותה. לכן, הנביא וה' מבטיחים לגולים השבים ארצה שזוהי ברית עולם אמיתית. הפטרה זו היא ממש מופת לנחמה ועידוד. יש תאור התרבותם, התרחבותם ושמחתם של בני ציון, תאור רחמיו של ה' על עמו, ואת ברית העולם הכרותה ביניהם. העיר ירושלים שהייתה בשפלותה תיבנה בפאר, והיא תכונן בצדקה ואויביה לא יוכלו לה.
בהקשר הזה של הצורך העז בתקווה, מספר הכתב רונן טל, "פרופ' בן קורן, אונקולוג, שהגה ומוביל תוכנית מיוחדת שמטרתה לתת תקווה גם לחולים הקשים ביותר, אלה שזמנם קצוב. והוא עושה זאת תוך שימוש באמצעים הכי פשוטים: הקשבה, דיבור בגובה העיניים, כבוד אנושי בסיסי וחמלה" ממש כמו בנחמות של הנביא ישעיהו. מסביר פרופסור בן קורן- "…הרבה אנשים לא מבינים באמת מה זאת תקווה. אבל זה הערך הכי אנושי שקיים. תקווה היא צורך אנושי גדול יותר אפילו מאהבה. אנשים יכולים לחיות בלי אהבה, אבל לא יכולים לחיות בלי תקווה. אצל בעלי חיים יש מודלים של אהבה, אבל אין אצלם מודל של תקווה. והסיבה לכך שתקווה לא קיימת אצל בעלי חיים היא שתקווה קשורה לעתיד, להסתכלות קדימה. ובמילים אחרות, לסימון מטרות בנות יישום".
התקווה היא שתעורר אצלנו מוטיבציה, אופטימיות ואמונה למימוש אותו חלום וחזון.
מאחלת לכולנו בפתיחת שנת הלימודים ורגע לפני הבחירות שתהא בליבנו תקווה מעוררת השראה, אמונה ואופטימיות לעתיד טוב ומטיב. אמכי"ר.
שבת שלום❤

השבוע פרשת שופטים שהיא הפרשה החמישית בספר דברים. בפרשת שופטים אנו מוצאים מצוות וחוקים נוספים שבני ישראל מקבלים ממשה רבנו לפני כניסתם לארץ; חוקים שידריכו את חייהם בארץ.

יש להקים מערכת משפטית מסודרת הכוללת שופטים הממונים על החוק ופסיקתו, ולצידם, השוטרים הממונים על שמירת החוק. מערכת משפט זו מחייבת לערוך משפט צדק ואוסרת על לקיחת שוחד. ככתוב- "(כ) צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף–לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ." (דברים טז)

עובדי האלילים היושבים בארץ כנען היו נוהגים במנהגים אליליים שונים, לכן, משה רבנו חוזר ומזכיר בפירוט את איסור העבודה הזרה.

בנוסף, מוזכרים הכללים החלים על מלך מישראל. כשבני ישראל יגיעו לארץ, ויבקשו להמליך על עצמם מלך, על המלך להיות מתוכם, ולא מישהו זר, עליו להיות אדם צנוע, ש"לא ירבה סוסים, לא ירבה נשים, ולא ירבה כסף וזהב", שיסנוורו את עיניו. המלך מצווה גם לכתוב לו ספר תורה שילך עמו תמיד, ככתוב- "(יט) וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו–לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם (כ) לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול–לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל " (דברים יז')

שבט לוי והכוהנים כאמור לא מקבלים נחלה בארץ המובטחת, לכן, על בני-ישראל להעניק להם חלקים מן הקורבנות שיעלו בבית המקדש וכן את ראשית היבול והגז. בנוסף, בשלושת הרגלים מותר לכל כהן להצטרף לעבודה ולהקריב את קורבנו.

הפרשה עוסקת גם במעמדו ובתפקידו של הנביא;  רק ה' יקבע מי הוא נביא, וישים בפיו דברים. כלומר, יש איסור מפורש לעסוק בכישוף; יש להתייעץ רק בנביאי האמת שיבחר בהם ה'.

בפרשה יש הוראה מפורשת להקים את ערי המקלט לאדם שהרג אדם אחר בלי כוונה, בשגגה.

בהמשך הפרשה מוצגים כללי ההתנהגות ביציאה למלחמה, בשעת מלחמה ובסיומה. חשיבות הביטחון בה' שיהיה עם בני ישראל ויסייע בידם להצליח, מוזכרים הכללים הקובעים מי לא יצטרף למלחמה, וכללי התנהגות לאחר ניצחון.

כמו כן, ישנה הנחייה מפורשת להציע לעיר שלום לפני שתוקפים אותה, והוראה שלא לכרות עץ מאכל על מנת להשתמש בו לחומת מצור על העיר.

לבסוף, בפרשה מתואר גם טקס מיוחד שיש לקיים במקרה בו מוצאים אדם שמת בשדה אך לא ידוע מי הרג אותו; ביטוי לחשיבות ערך חיי האדם.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼