השבוע הפרשה האחת עשרה והאחרונה בספר שמות, פרשת פקודי שמסכמת את מלאכת המשכן, בנייתו בפועל, ההכנות לחנוכת המשכן ומסתיימת כשהשכינה שורה על המשכן. כמו בפרשה הקודמת, פרשת ויקהל, לכאורה הפרשה חוזרת על העניינים שנאמרו בפרשות תרומה ותצווה אך בפרשת פקודי מופיעים דגשים מיוחדים. הפרשה מפרטת את הכמויות המדויקות שנאספו, בשקיפות מלאה, ומתארת את הכנתם של הפריטים האחרונים במשכן. בהכנת כלי המשכן ובבנייתם מופיע מוטיב חוזר בכל הפרשה והוא הסיומת " …כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה. ", התורה מדגישה כי כל הקמת המשכן הייתה למעשה ע"פ ציווי ה'; כל האומנים ומשה רבנו קיימו בדיוק את מה שה' ציווה. בסופה של המלאכה מובאים כל כלי המשכן אל משה רבנו שמאשר את המלאכה שנעשתה כאמור לפי מצוות ה', והוא מברך את העוסקים בה. המשכן הוקם ב-א' בניסן, ביום הראשון בחודש הראשון, בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים. לאחר שהוקם המשכן מכסה הענן את אוהל מועד, ומסמל בכך את שכינת ה' במשכן. והסימן לבני ישראל- כששורה עמוד הענן על המשכן ביום, או שורה עליו עמוד האש בלילה, חונים בני ישראל במקום. כשעולה הענן מעל המשכן – "יִסעוּ בני ישראל בכל מַסְעֵיהָם".
השיעור מוקדש – לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼
היא ההפטרה האחרונה בשרשרת הפטרות המקדש שבספר מלכים א' פרק ז':נ"א, ופרק ח':כ"א, ולכן היא אינה עוסקת עוד בבנינו אלא בטקס חנוכת המקדש. כלומר, ההפטרה מתייחסת לפסוקי הסיום של פרשת פקודי בספר שמות שמתארים את השראת השכינה במקדש ומבטאים את שיאה של הפרשה. מבהיר הרב משה ליכטנשטיין- " ישנו הבדל גדול בין תהליך השראת השכינה במקדש לבין תהליך השראת השכינה במשכן… במדבר, ישראל הצטופפו בצל השכינה שניהלה את כל חייהם בהשגחה צמודה ונגלית. עמוד הענן ועמוד האש הובילו אותם, לחמם ירד מן השמים וכל הנהגתם היתה בדרך נס ז.א. במעורבות אלקית ישירה. בעולם מעין זה, בו השכינה שורה מאליה ומלווה אותם בכל דרכיהם, אף השראת השכינה במשכן נעשית כדבר המובן מאליו. ברגע שהבנין מוכן והמשכן הוקם, אזי השכינה נכונה לרדת ואין צורך בהכנות נוספות. לכן, בעת שמשה מסיים את הקמתו, ענן ד' יורד על המשכן והכבוד ממלא אותו. בירושלים, לעומת זאת, המציאות הרוחנית וההנהגה האלוקית שונים בתכלית. מרגע כניסתם של ישראל לארץ, התחילה הנהגה בדרך הטבע. המן פסק, עמוד הענן הסתלק והחיים נכנסים למסלול שבו השכינה אינה מלווה את ישראל בניהול חייהם היום-יומיים… בעולם כזה, אין ירידת השכינה ויצירת נוכחות קבועה של כבוד ד' בעולמו של האדם, מעשה האמור לקרות מאליו ועל האדם להזמין את הקב"ה לתוך עולמו. השתדלות אנושית רוחנית, בדמות התקהלות העם, שותפותו בהעלאת הארון, הבאת הקרבנות והפניה לקב"ה שישרה את שכינתו נצרכים בכדי להביא לגילוי כבוד ד' בבית…" ניתן לראות את זה בכך שלטובת המשכן העם נותן ונותן עד שהתבקש לחדול, בני ישראל מתלהבים לתרום למשכן מתוך רגש דתי ורצון טוב, וכל מלאכתם נעשית בהתנדבות בעוד שלבית המקדש שלמה המלך המתואר כבונה המקדש ואחראי עליו, (לעומת משה שאיננו רואה את עצמו בונה את המשכן כבנין) מגייס את העם מכוח הסמכות המלכותית והם עובדים עבורו כמס המוטל עליהם. בנוסף, המשכן היה אינטימי וקטן ואילו בית המקדש היה מאופיין בבנייה מלכותית מונומנטלית… ולכן, במקדש היה חשש שהבית מקדש יתפס כמפעלו הפרטי של שלמה המלך, ועל כן היה צורך בהכנות והתפילות המפורטות בהפטרה. במילים אחרות, ישנם שני דגשים, האחד להירתם ולהתנדב כי הם כבר לא מצויים בטבעיות ועלינו להפוך אותם לטבע שני שלנו, ושנית, התודעה שלנו צריכה להשתנות ברצון להיות שותפים וחלק כדי שלא ייווצר החשש שבית המקדש יהפוך לקניינו הפרטי של שלמה המלך ולא של הכלל. השבוע עמותת "שפרה ופועה עזרה ליולדת ברעננה" יזמה גיוס לשותפות השנתית לתמיכה בעוד יולדות שארגון חבד מעורב בו, בקיצור, עשייה מבורכת! הקריאה לציבור הייתה "אמצי יולדת" וחשבתי איך בשתי הפרשות האחרונות, 'ויקהל' –'פקודי' מתואר גיוס התרומות מעם ישראל לטובת בניית המשכן עד לנקודה שבה משה רבנו נאלץ לבקש מהעם לחדול מלתת תרומות למשכן כי כבר יש די והותר… פשוט נפלא! ותהיתי אם אתקשר לעמותה זו או אחרת יש מצב שהמענה שאקבל הוא שכבר אין צורך כי נאספו מספיק תרומות! אין ספק שבמדבר עם ישראל שכן בצל השכינה שניהלה את חייו וליוותה אותו בכל דרכיו, אלא שעתה בכניסתנו לארץ ישראל עלינו לעבוד, להתמיד, להשתדל, ולהשקיע ביצירת שותפות, קהילתיות, השכנת האלוקות בתוכנו כך שנראה לנגד עינינו גם את צרכיו של האחר יותר בטבעיות ומתוך אכפתיות, תקשורת מקדמת ואהבת חינם, רק כך נוכל לייצר חברה מגובשת, מאמינה ושדואגת אחד לרעהו. אמכי"ר. "(ו) וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר, אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ; וַיִּכָּלֵא הָעָם, מֵהָבִיא. (ז) וְהַמְּלָאכָה, הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה–לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ; וְהוֹתֵר." (שמות לו') שבת שלום ומבורך💞 השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
הפרשה שחותמת את ספר שמות, מסיימת את הכנת המשכן ובסופה מתארת את חנוכת המשכן. הרב ד"ר יונתן זקס מסביר את המשמעויות השונות והמשמעותיות של המשכן בחיי עם ישראל- "… למשכן היו שתי משמעויות שונות למדי. הראשונה גלומה במשכן עצמו: סמל נראה לעין של שכינת ה' בקרב העם. העם מקבל אישור מתמיד לנוכחותו של ה', ואין לו סיבה לחשוש שהוא ייעדר או ינטוש. המשמעות השנייה, החשובה לא פחות, גלומה בבניית המשכן. עד לאותו זמן הכול נעשה בשביל העם, וכמעט שום דבר לא נעשה על ידיו. כאמור בדרשתי לפרשה הקודמת, מה שמשנה אותנו הוא מה שאנחנו עושים, לא מה שנעשה בשבילנו. מרגע שבני ישראל הוטענו במשימה קונסטרוקטיבית, כזו שכל אחד מהם יכול לתרום לה, התנהגותם השתנתה להפליא. הם הפגינו רצון רב כל כך לתרום, שהתרומות גדשו את הסאה ומשה נאלץ לומר להם לחדול. בניית המשכן הייתה ההזדמנות הראשונה שניתנה לבני ישראל לפעול כאנשים חופשיים ויצירתיים. היא הייתה חלק מחניכתם אל החירות. המשכן, על שגרת הפולחן שבו, היה השגרה של כריזמה. הוא היה מעין הר סיני נייד."
למעשה, ההתבוננות ובחינת העצמי של האדם הוא שקובע איך הוא רואה את המשכן, את המשכן האישי ואת המשכן הלאומי. הכרה בחולשותינו, הנכונות לעבודת מידות, זיהוי המניעים האמיתיים שלנו והסכסוכים שיש בקרבנו, וכו' הם אלה שיאפשרו לנו לבנות משכן פנימי יציב, ראוי וחזק שבו השכינה שוכנת. אמכי"ר.
