חודש: מרץ 2019

השבוע פרשת שמיני שהיא הפרשה השלישית בספר ויקרא. הפרשה מתחילה ב- "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל…" (ויקרא, ט')

הפרשה מתארת את היום השמיני, יום חנוכת המשכן, אירוע משמעותי ומרגש שבו נחנך המשכן ומתחילה עבודת הקורבנות והכוהנים. יש לזכור כי המשכן נבנה בהשקעה, בשיתוף פעולה, ובעבודה רבה על-ידי בני-ישראל במדבר סיני. טקס המילואים של אהרון ובניו מסתיים ביום השמיני, עם הקרבת קורבנות, כשאהרון ומשה מברכים את כל העם, וכבוד ה' נראה אל כולם.

אלא שאז נדב ואביהוא, בני אהרון, מחליטים מסיבות שונות להקריב "אש זרה"- שה' לא ציווה אותם, הם מועלים בתפקידם. ולכן, בתוך השמחה השלמה של חנוכת המזבח נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, נענשים ויוצאת אש מלפני ה' השורפת אותם למוות.

הפרשה מסיימת בסימני הכשרות של החיות השונות- בעלי החיים המותרים והאסורים לאכילה. למשל, בין הבהמות מותר לאכול חיות המפריסות פרסה, שוסעות שסע ומעלות גירה (כמו, פרה). מחיות המים מותר לאכול את בעלי הסנפיר והקשקשת. העופות האסורים באכילה הן העופות הדורסים כגון הנשר, והנץ וישנם גם עופות לא דורסים כמו החסידה שאינם מותרים לאכילה. מוסבר שמשרץ העוף מותר לאכילה רק את אלו שיש להם כרעיים מעל לרגליים לנתר בהן על הארץ.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת שמיני מופיעה בספר שמואל ב' (פרק ו' א – יט).
בפרשת שמיני מופיע סיפורם של נדב ואביהו, בני אהרון, שבמהלך חנוכת המשכן הקריבו אש זרה במשכן וכתוצאה מכך נענשו ומתו. גם בהפטרת פרשת שמיני יש סיפור דומה, כשדוד המלך מבקש להעביר את ארון הקודש לירושלים, אחד מהאחראים על העברת הארון, איש בשם עוזה, שולח את ידו אל הארון ונענש אף הוא במיתה מן השמיים.
מסביר הרב משה ליכטנשטיין–
"הזיקה שבין הפטרת פרשת שמיני לפרשה ברורה למדי; מדובר בשני המקרים במוות טראגי של הקרבים אל הקודש, המקלקל את שמחת החנוכה שבמסגרתה מתרחש האסון. סיפור אחד מגבה את השני ומחזק את המסר על היראה הראויה בגישה אל הקודש… 
ההפטרה מתמודדת עם סוגיית מפגשו של האדם עם הקודש וביטוייו המוחשיים תוך כדי הנגדה למעשה נדב ואביהוא (בפרשה). נדב ואביהוא חוטאים בגלל אהבת ד' מתפרצת, המתעלמת ממידת היראה. דוד חוטא בחוסר איזון בין הששון והגיל על הבאת הארון לירושלים לבין היראה… דוד נכשל בהמעטת היראה, וניתן לראות מן הפסוק בדברי הימים, שדוד נוטל על עצמו את האחריות לטעות שנעשתה ומצביע על עצם שימת הארון על העגלה כשורש הבעיה. כידוע, מקרא מפורש אומר שמשא הארון איננו בעגלות אלא בכתף – "כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ"– וזאת מפאת קדושתו וייחודיותו של הארון.
דוד זוכה לתקן זאת בהעלאת הארון בפעם השניה שבה הוא משלב בין ריקוד לפני ה' לבין זבחים. חטאו של עוזה הוא התייחסות לארון כאל רהיט שיש לשמור על נשיאתו בעגלה ללא היראה הראויה… …מכנה משותף בסיסי עומד מאחרי כולם והוא ההתפרצות שאינה יודעת גבולות. חוויה דתית אקסטית, שיסודה באהבת ד' מתפרצת, המתעלמת ממידת היראה, כשהיא מחפשת פורקן וביטוי עצמי חסר מעצורים…  היחס בין הפרשה להפטרה נראה מובן מאליו – שני מקרים של מוות טראגי המתרחש בשיא שמחת החנוכה אשר בו הוא אירע."
בסופו של דבר, חטאם בשורה התחתונה שהם עשו דבר שלא צוו גם אם הם עשו זאת ממניעים נעלים. הרב ד"ר יונתן זקס מסביר, "הם היו 'מתלהבים', אנשים שמרוב להט דתי האמינו שהבורא מורה להם לנהוג בניגוד לחוקים ולמוסכמות.
הבאת אש זרה למזבח אולי נראית עבירה קטנה, אך בתחום הקודש גם מעשה לא־מורשה יוצר סדק במעטפת הכללים שעלול להתרחב לכדי שבר. ממש כמו שבכורים גרעיניים נדרשים נוהלי בטיחות מחמירים.
במוחנו פועלות שתי מערכות נפרדות. הפסיכולוג חתן פרס נובל דניאל כהנמן מכנה אותן "חשיבה מהירה וחשיבה אטית". המוח המהיר, המערכת הלימבית, משחרר רגשות, בעיקר בתגובה לפחד. המוח האטי, קליפת המוח הקדם־מצחית, הוא רציונלי, מחושב, ומסוגל לשקול השלכות לטווח ארוך ומהלכי פעולה חלופיים. הכפילות הזו אינה מיותרת ואינה מקרית. בלי תגובות אינסטינקטיביות לסכנה לא היינו שורדים. אבל בלי המוח האטי והמחושב היינו נופלים פעם אחר פעם להתנהגות הרסנית כלפי הסובבים אותנו וכלפינו עצמנו. אושרו של היחיד ושרידותה של התרבות תלויים באיזון העדין שבין שתי המערכות…
אש האמונה יכולה להבעיר – ויכולה להאיר.
להבעיר ולשרוף ולהיות אש־תופת כשמניחים לה להשתולל חופשית – או להאיר את חיינו ואת כבוד ה' כששמים אותה במסגרת ברורה. מן הסיבה הזו כוללת תורת ישראל דינים ופרטים מרובים כל כך. וככל שאנו מתקרבים לה', כך אנו זקוקים להם יותר."
כהורים אנחנו מקבלים אינספור עצות, תיאוריות ותורות איך נכון לגדל את ילדנו. כולנו רוצים להיות הורים טובים, שיכבדו אותנו אבל גם שיהיו חברים שלנו, שיעריכו ויאהבו אותנו ושידעו שאנחנו אוהבים אותם. אנחנו כועסים עליהם, אבל גם חוששים לא פעם שהם יכעסו עלינו. וככל שיש יותר ויותר תיאוריות, אנחנו מוצאים את עצמנו מבולבלים יותר ויותר ולא פעם עם רגשות אשמה. העולם הוא מקום עצום, עם אינסוף אפשרויות, אמיתות לא מובנות ובעיקר יש הרבה חוסר וודאות. והתפקיד שלנו, כהורים, כמחנכים, הוא לתת לילדינו את התחושה של מקום בטוח, לא עוד אתר כאוטי בעולם, אלא מקום עם סדר שניתן להשיגו באמצעות הצבת גבולות ועקביות. העובדה שהם יודעים שיש דברים שמותר ויש דברים שאסור עוזרת להם לחזות ולדעת מראש מה יהיו התגובות של הסביבה למעשים שלהם. חוקים ונורמות הם חלק אינטגרלי מהחיים שלנו; הם מסייעים לנו להסתגל בקלות יותר ולתפקד טוב יותר גם בעולם החיצוני, הפנמת כללים אלו מאפשרת לילדינו לפתח תחושת עצמאות ואחריות על מעשיהם וחייהם, ולבנות מערכות יחסים בריאות. 
מי ייתן ונצליח לעבוד ולתפקד מאהבה ויראה במידה הראויה והמדויקת, ללא הגזמה, במידתיות הראויה כך שאש האמונה תאיר ולא תבעיר את חיינו. אכי"ר.

שבת שלום ומבורך

היום ידוע כי המגמה הבולטת בהורות היא מה שקוראים הפסיכולוגים "הורות הליקופטר", שלא מפסיקים לרחף מעל הילדים, לגונן ולסייע בכל אינטראקציה שלהם עם העולם. ישנם מחקרים טריים ורבים שחושפים כעת את המחיר הכבד שמשלמים הילדים על חיים עם הורה שרק רוצה לעזור ומקבל החלטות עבורם ומסיר מדרכם כל מכשול.
זהו סגנון הורות שמתחזק בעשורים האחרונים, אין שום מידתיות. אין מצב שלילד שלהם תהה התמודדות עם קושי. הכוונות של אותם הורים טובות, אבל הם עושים הכל בהגזמה, יותר מדי- מתערבים בריבים שלו בגן, מבקרים את ניהול בית הספר, מתווכחים עם מורה על ציון בתיכון, מתקשרים למפקד בצבא, יושבים על רשימת הקורסים לבחירה באוניברסיטה, מנהלים לו את חשבון הבנק, והכל רק כדי לעזור ולהקל אבל שורה של חוקרים מובילים חושפים כעת כי הרצון הטוב הזה מוביל לנזק גדול.
קרן צוריאל הררי מסבירה-
"…שרבים מהם מאובחנים כחרדתיים ודיכאוניים. הכישורים החברתיים של ילדי ההליקופטר פגומים, כושר ההסתגלות שלהם נמוך מאוד ותחושת הקורבנות מפותחת. הם לא מסוגלים לקבל החלטות בעצמם, לחשוב בצורה יצירתית או לעשות משהו בלי הנחיות מדויקות מההורים, המורים או הבוסים שלהם. ולרובם אין שמץ של מושג שההורים שלהם, שכל כך רוצים לעזור, גם פוגעים בהם לא מעט בדרך." במילים אחרות, אותם ילדים אינם מקבלים את ההזדמנויות של לחוות ולהתמודד עם עימותים וקונפליקטים ומתקשים לעצב את זהותם.
השבוע בפרשת שמיני בניו של אהרון מתים כשהם מקריבים אש זרה. חני וינרוט ז"ל מתארת-
"משה ואהרון, בניגוד לקין והבל, ליעקב ועשיו, ליוסף ואחיו, מסתדרים נהדר. למעשה הם משלימים זה את זה ומנהיגים את העם זה לצד זה במשך עשרות שנים. מה הסוד? נראה שהם הניחו את האגו בצד ובאו "נקיים" לבצע את המלאכה… משה פועל למען אהרון אחיו. זהו סיפור יפה ונוגע ללב של אהבת אחים. בלי אגו, בלי קנאה, רק אהבה טהורה ללא פגם, בין שני אחים…. למרות המסר של התורה לאקטיביות, בפרשה אנחנו מוצאים רמז למשהו שאולי בהתחלה נראה כמו פאסיביות. בניו של אהרון מתים כאשר הם מקריבים אש זרה, ומה תגובתו של האב? " וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן." (ויקרא י', ג). אהרון שותק. למה הוא שותק? אולי כי הוא מקבל את הגזירה, ואולי כי הוא "פאסיבי". אבל לי נראה שהוא שותק, כי אין דבר גבוה מהשתיקה. השתיקה היא בכלל לא דבר פאסיבי. אדרבא, ההפך הוא הנכון!…בשביל לשתוק, צריך הרבה כוח. ולפעמים יש רגעים שאף מילה לא מתאימה, כל מילה רק תגרע, ואז אין דבר נכון מן השתיקה."
יתכן גם כי שתיקתו של אהרון זו קריאה לנו ההורים להבחין שבעשיית טוב לילדינו צריך גם לדעת לשחרר, לא לנהל, או לדבר בשמם של ילדנו, להימנע מגינון אינסופי במעשים ובהתערבות.

שבת מבורכת

ההפטרה היא בספר ירמיהו (פרק ז' פסוק כא ועד פרק ח' פסוק ג' ופסוקים כב וכג בפרק ט')
זוהי אחת מהפטרות התוכחה הקשות ביותר של ירמיהו. דוד נתיב מסביר-
"הנורמות שהיו מקובלות בפולחן האלילי, מסבירות את אחת הסיבות להתנגדות העזה שיש בתורת ישראל לעבודה הזרה. פרשת צו פונה אל הכהנים ומדריכה אותם בעבודת הקרבנות השגרתיים, בצד העבודה המיוחדת שהתבצעה בשבוע הראשון של הפעלת המשכן. ההפטרה, הלקוחה מספר ירמיהו, עוסקת בהבנה הנכונה של עבודת הקרבנות.
נבואה זו נאמרה, כנראה, בימי המלך יהויקים. בימיו נחתמה גזירת החורבן. התנהלותו האנושית הקשה נגד העם, בצד שגשוג מחודש של העבודה הזרה ורדיפת נביאי ה', לא הותירו הרבה אפשרויות. ירמיהו נסה בכל כוחו לשכנע את העם לתקן את דרכו, ושרטט לפניהם לאן מובילה המציאות המעוותת בה חיו.
היעד, בשלב זה, היה למזער את עוצמת החורבן הממשמש ובא. הנבואות הקשות שהשמיע על העתיד המר, בצד הביקורת שמתח על התנהלות המלך יהויקים, הביאו לרדיפת ירמיהו ולהגבלת פעילותו (צווי הגבלת תנועה ומעצר בית, כלא, צינוק, איום בגזר דין מוות). יהויקים הביע בפומבי את זלזולו המוחלט בתוכן דברי הנבואה והאזהרה שהשמיע ירמיהו.
ההפטרה מתארת את תוצאות התנהלות המלך והעם – החורבן המר, תוך הדגשה שקרבנות המובאים למקדש בהשקפת עולם פולחנית-אלילית לא יוכלו לשמש "תעודת ביטוח" נגד החורבן, גם של המקדש.
אז מה בעצם הרעיון?
תופעת קרבנות האדם, שנחשבה לשיא פולחני של מאמיני האלילות, הייתה שיא התיעוב בעיני ה' והפכה לגורם מרכזי בעונש החורבן.
גם קרבנות בעלי חיים לא היו יעד ומטרה בפני עצמם. הם נועדו לעורר ולזעזע את האדם, כדי לגרום לתיקון, תשובה והתקרבות לה'.
העיקר הוא: ההתנהגות הראויה שתצמח מעבודת הקרבנות. הנוהג בדרכים מעוותות ודבק בהם, ומתייצב במקדש עם קרבנות – הוא כ"טובל ושרץ בידו". הוא מוסיף בכך חטא על פשע.
בשני פסוקים של נבואת ירמיהו, שנוהגים לחתום בהם את ההפטרה, מובאת אמירה זו: "(כב) כֹּה אָמַר יְהוָה אַל־יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל־יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל־יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ׃ (כג) כִּי אִם־בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי־בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם־יְהוָה׃" (ירמיהו פרק ט')"
כלומר, הקורבנות אינן המטרה אלא האמצעי וגם אז יש לבחון את ההתנהגות וההתנהלות שלנו- האם הם, אותם מעשים ותפילות, מצמיחים ומקרבים אותנו אחד לרעהו? ירמיהו רואה בעיניו הנבואיות כיצד הקלקולים המוסריים מערערים את יסודות הקיום. דעת ה' היא איננה הידיעה שיש ה', אלא תחושת אלוהות שיש בלבו של המאמין, תחושה פנימית. לפגוש אלוהות משמעותו היא לפגוש טוב ומטיב. האלוהות היא מלאת חסד ורחמים, וחווית פגישה עם האלוהות מביאה בהכרח לתחושת חסד ואהבת הבריות.
הרב אביה הכהן מוסיף, "מהות האלוהות היא חסד, לפיכך, אדם שחווה חווית אלוהות בהכרח יבוא לידי עשיית צדקה וחסד. ירמיהו חי בעולם בו יש מקדש חי ותוסס ובו כוהנים ונביאים, אולם ירמיהו חש שהעיקר חסר מן המקדש – תחושת אלוהות הממלאת את הלב, והמעשים הרעים הם תוצאה של אי ידיעת ה'. הלב חסום ואטום, ואינו פותח עצמו לתחושה של דעת אלוקים. אנשי דורו של ירמיהו ידעו בשכלם שיש אלוהות, והם קיימו מצוות שונות, אולם האלוהות לא חיה בליבם, והם לא ידעו אלוהות, ומכאן שורש לכול הרעות המתוארות…"
מי ייתן ונצליח לכוון בכוונה מלאה וטובה מהשכל ומהלב בתפילתנו ובמעשינו לצמיחה ולהתקרבות. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך 💐השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

תורת החסידות מסבירה, שהמילה "צו" ו"מצווה" הן מלשון 'צוותא', התחברות. המצווה יוצרת קשר וחיבור בין האדם לבין הבורא, ובין האדם לחברו. חומש 'ויקרא' הוא החומש האמצעי, הוא פותח באות ו' שהיא ו' החיבור ועוסק בתורת כהנים שעבודתם, עבודת הקורבנות, היא סוד החיבור השלם.
בפרשה זו אנו מקבלים הצצה אל העולם הפנימי שלנו. כיצד אנו מתמודדים עם מחשבות שליליות והקשר לקורבן העולה שהיו מקריבים הכוהנים בבית המקדש.
נשאלת השאלה כיצד עבודת הקורבנות המתוארת בפרשה רלוונטית לעבודתנו הרוחנית גם כיום?
לצורך העיניין, קורבן חטאת- הוא קורבן על עבירות שבמעשה, דברים שאדם עשה בפועל, ואילו קורבן עולה- הוא קורבן המכפר על הרהורי הלב.
אף אחד מאתנו לא ממש יודע את אשר בלב חברו. לעומת זאת, מעשה, הוא דבר גלוי לכל ואפילו מעשים שנעשים בסתר, סופם להתגלות, ובכל מקרה, הם כבר נמצאים בחיצוניות, בפועל.
חז"ל אמרו, 'העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים'. חז"ל הראו לנו את דרך ההשתלשלות של החטא באדם. הכל מתחיל מהרצון הפנימי שיש לאדם, אחרי הרצון הזה נמשכות העיניים. הן רואות ואז מתעוררים ההרהורים בלב. משם כבר הדרך קצרה אל המעשה. השורש הוא תמיד ברצון שמייצר את המחשבה, המעשה הוא רק ענף הצומח משם. כדי לתקן את הדברים בחיינו צריך להתחיל מהשורש, לברר מה הם הרצונות שלנו, לטפל בעולם המחשבה שלנו, לזכך, ולנקות.
כתוב בפרשה, "וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה."
בכח הפרשה, ברגע עצום של שמחה, אפשר להדליק את האש של הקדושה בתוכנו, האש שתוקד על המזבח הפנימי שלנו, וגם כשיבואו המחשבות והניסיונות היא לא תכבה. הפסוק הזה הוא לא רק הוראה שפרשת השבוע מספרת לנו בהקשר לעבודה סביב המזבח, שם דלקה תמיד אש, אלא עיקרון חיים.
הרבי מלובביץ' מסביר ש"אש תמיד" בוערת בלבו של כל אדם – ניצוץ פנימי של התלהבות, שמחה ואמונה ורצון להיות טוב ולהידבק בטוב.
אבל כשם שיש להוסיף תמיד עצים כדי להדליק אש, כך האדם צריך "להדליק" תמיד את הנפש פנימה, לדאוג לה תמיד לחומרי בעירה חדשים כדי שהיא לא תכבה. זו אמנם אש טבעית שבוערת בו מעצם בריאתו, אבל עליו תמיד לטרוח ולהוסיף "עצים" למדורה ולהגביר אותה על ידי מחשבות ומעשים טובים.
שנצליח להעצים את האש הטובה שבתוכנו, אש שתגרש את כל המחשבות והספקות הלא רצויים. כפי שאומר הרב שליט"א שיינברגר, כל אחד צריך להפוך להיות מגדלור של אור וממילא, כל אותן נשמות שעדין סובבות בחושך, ימשכו ויבואו אל האור.
שבת מבורכת💞

מגילת אסתר היא מגילה שאין בה מאפייני קודש גלויים, והיא משקפת את חשיבותה של 'יהדות רבת פנים'. יהדות שיש בה מקום לזרמים ולקולות השונים בעם ישראל; מקום משמעותי וחשוב בבניין של חברה, של תרבות ושל עם.
מגילת אסתר היא אחד הספרים האחרונים שנוספו לספר התנ״ך. במשך זמן רב התקיים פולמוס רחב לגבי הכנסתה לתנ"ך, ודיון מרתק בתלמוד אם לכלול את מגילת אסתר בין כתבי הקודש.
במגילה ניתן להבחין שאין בה את המאפיינים המוכרים שמצויים בספר התנ"ך-
• שם ה' ? שם ה' או אחד מכינוייו לא מוזכר, לא מופיע ולא מתערב גם בעקיפין.
• תורה ומצוות ? גם כאן, אולי בקטנה בקשתה של אסתר מעם ישראל לצום, העובדה שמרדכי לא כורע ומשתחווה להמן מצוינת בסמוך לחשיפת זהותו היהודית, כלומר, עד לאותה נקודה לא ידעו כלל שמרדכי הוא בעצם יהודי… וגם זה רק השערה שהעובדה שהוא איננו משתחווה להמן מעידה על יהדותו… אך, בפועל אין התייחסות ברורה וישירה, יותר מזה, השם מרדכי הוא שם אל בבלי-מרדוך, כך גם שמה של אסתר שהוא שמה של האלה הבבלית אִשתר, וגם היא מגלה את עמה ומולדתה, זהותה היהודית, רק בהמשך כדי להציל את עם ישראל מאבדון. ואין אזכור של המצוות במגילה.
• ארץ ישראל ? יש אזכור של 'ירושלים' בפרק ב' כשמרדכי מתואר כאיש שהוגלה מירושלים בעת גלות נבוכדנצר, מלך בבל, וזהו! התקופה היא לאחר הצהרת כורש, הייתה עלייה מצומצמת לארץ הקודש, תקופת עזרא ונחמיה, אך רבים בחרו להישאר בפרס. ארץ ישראל לא מוזכרת גם לא כיסופים, או שמץ געגוע, וגם אין אזכור לבניית בית המקדש.
• מה חטאם של היהודים בפרס? במגילה מתחוללת דרמה גדולה המובילה לפור של השמדת כל היהודים אבל אין הסבר מדוע? מה הם עשו? כפי שבד"כ נמצא בתנ"ך.
במילים אחרות, במגילה יש כביכול רק לאומיות יהודית ללא כל סממן דתי. ויחד עם זאת, יש כאן יד מכוונת; הכל מתוזמן ומאורגן ולא מקרי.
מגילת אסתר היא סיפורם של יהודי הגולה, וספר עזרא הוא סיפורם של יהודי ארץ ישראל בתקופה המקבילה. בין שתי הקבוצות כנראה התקיים מאבק דתי ולאומי. מגילת אסתר נכתבה כשבארץ ישראל מתחיל להיבנות יישוב יהודי עצמאי, ונראה שממול יש את היהודים הרבים שחיים בגולה ללא עיסוק או מחשבה בארץ ישראל, והשאלה מי מהן קובע את הטון הלאומי? שאלה שעדיין מעסיקה אותנו גם היום.

מגילת אסתר היא ספר קלאסי של הגלות היהודית. יש במגילה סיפור של המציאות הגלותית על ארעיותה, מצוקותיה וסכנותיה, של המנטליות הגלותית. ויש כאן גם סיפור של שנאת יהודים לדורותיה. בנוסף, התחבולות שננקטות בידי היהודים הן תחבולות גלותיות מודעות- שתדלנות, אוזן קשבת בערכאות הגבוהות וכו'.
דניאל בן נחום מסביר-"הלקח הוא חד משמעי: אין קיום ליהודים בגלותם, בשום גלות, גם לא בצילה של מלכות עשירה ונאורה. כל הפרובלמטיקה הטראגית של מאה דורות גלות יהודית כבר צרורה ומקופלת בסיפור זה, גלות על כל טעמיה וסממניה ועל כל בני ליוויתה."
והסיפור הנסתר במגילה- כלומר, מה העניין של הסתר כפול במגילת אסתר?
פירש רש"י: "למעשה אסתר משמעותה – הסתר אסתיר. בימי אסתר יהיה הסתר פנים, כמו בימנו, הסתר פנים של הקב"ה, והניסים למעשה מתרחשים כל הזמן, אלו ניסים לא גלויים, החיים שלנו למשל הם נס מתמשך. אותם דברים כביכול טריוויאליים בשוטף- הם הניסים המתמשכים. שנאמר- אסתר מן התורה מנין? "ואנכי הסתר אסתיר" (דברים לא, חולין קלט)
הרב חנניה מלכה מסכם- "נמצינו למדים שעניין מגילת אסתר הוא גילוי ההסתר… להראות שגם בסיפורים הפשוטים של החיים, ה' נמצא ומסתתר. יש מבעד לחיים הרגילים שלנו מישהו היושב ומשגיח עלינו ומסובב את הכל בצורה הטובה ביותר. והראייה הזאת היא למעשה גילוי ההסתר שבעולם.
ולכן, בפורים אחרי שקוראים את המגילה לוגמים לגימה (מגילה – אותיות לגימה), שכן נכנס יין ויוצא סוד. הסוד הוא לגלות ולומר שגם את הדברים הנראים טבעיים לחלוטין, ה' עשה וחולל…
מגילת אסתר נקראת בשם זה בגלל שהיא מלמדת אותנו לגלות את ההסתר שבמציאות, בכך שהיא מחדשת לנו שגם את הסיפורים הפשוטים של החיים שנראים טבעיים לגמרי, מחולל ה'."
חג פורים שמח🤩🤡👑

הפטרת פרשת ויקרא היא בספר ישעיהו (פרק מ"ג פסוק כ"א ועד פרק מ"ד פסוק כ"ג) . השבוע הפרשה עוסקת בהקרבת הקורבנות במשכן. במקביל, בהפטרה הנביא ישעיה מוכיח את עם ישראל על הזנחת עבודת הקורבנות בבית המקדש ופנייתם לעבודת אלילים. הנביא ישעיהו מתאר באריכות את אפסיות העבודה הזרה, ומבקר את סגידתם והעלאת המנחה לכבודם. 
אומר הרב משה ליכטנשטיין- "הפטרת פרשת ויקרא עוסקת בשאלה שאין יסודית ממנה והיא זיקתו של האדם לבורא…"ההפטרה דנה ב-3 נושאים: קרבנות, השגחת הקב"ה על ישראל ועבודה זרה. המכנה המשותף לשלושתם הוא מערכת היחסים שבין האדם ל-ה'.הרמב"ן בקטע מפורסם וחשוב דן בהרחבה בטעם מצות הקרבנות. הוא מסביר ששורש המלה קרבן הוא מלשון קרבה ואחדות. חלקו הראשון של ספר ויקרא עוסק בתורת הקרבנות. וניתן להבחין כי הן פרשיות המשכן, והן פרשיות הקרבנות מאריכות בפרטים "טכניים" רבים. אריכות זו נדרשת כדי להדגיש את ההבדל שבהקרבת הקורבנות לעומת העבודה הזרה.
בימיו של ישעיהו הנביא, מבהיר לנו דוד נתיב, "ניצבה לראשונה האומה הישראלית בארצה, נוכח כיבוש של מעצמה… העימות עם אשור לא היה רק צבאי אלא נוסח בפי שליחי מלך אשור כמאבק בין אלוהויות… במצב בו היתה נתונה האומה באותה עת – חורבן וגלות של מלכות ישראל בצד הצלה פלאית של יהודה מידי המעצמה האשורית – יש צורך גם בנבואת נחמה וחיזוק, וגם באמירה אמונית על אפסות אלילי העמים מול גדלות ה'. ההבנה כי אין לעבוד את ה' בהשקפת עולם אלילית צריכה בירור ותיקון."
ההפטרה מחדדת כי עם ישראל הוא עם ה', ולכן, אין לו מה לחשוש מפסלי עץ ואבן מעשי ידי אדם. והקרבנות, הן בפרשה והן בהפטרה – אינם עיקר, אלא אמצעי. קרבן זו מילה הנתפסת כחולשה, וותרנות, כשלמעשה הכוונה היא התקרבות. ההתקרבות ל-ה' תושג ע"י קיום המצוות שהם האמצעי לתיקון המידות והמעשים, והם שיממשו את יעודנו כעם של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". המצוות הן עבורנו, עבור הצמיחה האישית והסביבתית שלנו, שהרי ה' הוא שלם ולא חסר דבר. המצוות מלמדות אותנו איך להתנהל בעולם גשמי, חומרי וגופני – לקדש אותו ולרומם אותו. אנו חוששים להתקרב כי פעמים רבות נדרש מאתנו להקריב, להתגמש ולוותר. כשהמשמעות היא להקריב משהו מרצונותיי, הרגליי ותאוותיי, להתעלות, ולדעת לדחות סיפוקים. כולנו מוכנים להקריב ולתת אבל בתנאים שלנו ולא של האחר. הקושי הוא התגברות על הטבע שלנו.
מי ייתן ונצליח בעבודת המידות שלנו להתקרב אחד לרעהו. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

לרבים מאתנו- הקורבנות מזוהים מיידית עם עבודת אלילים ו"פולחנים פרימיטיביים".רעיון הקורבנות אומר הרמב"ן הוא המחשה מזעזעת שמערערת את כוחות הנפש שבנו כדי לחנך את עצמנו. כלומר חיי הבהמה שהוקרבה עבורנו בכדי שנוכל לחיות ולכפר על חטאינו הוא מעשה שמרעיד את הנפש, זהו ביטוי לגודל ההקרבה שעלינו לעשות מתוכנו, עלינו להקריב משהו ממנהגינו, הרגלינו, ורצוננו. גודל ההקרבה הוא עצום, השימוש רק במילים ודבר שפתיים לא מספק, עלינו לערער את הנפשות ואת הלב למה שעלינו להקריב בתוכנו בכדי לתקן. ובכל זאת, עדיין קשה לעיכול. כשאני קוראת את מצוות הקורבנות המזעזעות את הנפש לכל הדעות, אני מתקשה לדמות כיצד נהגו כך בעבר, סוג של טקס פגאני, אכזריות בלתי נתפסת, אבל אז אני רואה את הפרסומת להמבורגרים ולמסעדת הסטייקים החדשה שנפתחה… שלא לדבר על מעיל העור, ומגפי עור אופנתיים על לוח מודעות ענקי… בלתי נמנע אלא לשאול-  האם קורבנות הינם שונים משחיטה? הרי בשני המקרים אוכלים ומשתמשים בבשר הבהמה, כל ההבדל הוא שאיננו רואים את הבהמות נשחטות. הקרבת קורבן היא שחיטה כשרה של בהמה, רק שיש בה תכלית של כפרה, ואו הודיה.
לכן, עלינו להבדיל בין עולם המיתולוגיה היוונית למשל לבין הדת היהודית. מטרתם של הקורבנות הפגאניים בעולם המיתולוגי הייתה לפייס את האלילים הגשמיים. מדובר באלילים, שהייתה להם כביכול שליטה מאד מוגבלת על תחום מאד מסוים של המציאות. כל אל היה "זקוק" למשהו אחר ובני האדם היו יכולים להימנע מזעמם של האלילים, על ידי מתנות שהעניקו להם.
הרב שרגא סימונס הטיב לתאר, "כל אדם מורכב משני חלקים – מהגוף הפיזי שלו ומהנשמה הרוחנית שלו. כל אחד מהחלקים הללו שואף להתקיים ולקבל את ה'מזון' הראוי לו, אך כל אחד מהם משיג את 'מזונו' בדרכים שונות לגמרי. הגוף מחפש אחר נוחות פיזית וסיפוקים מיידיים: מזון, שינה, עושר וכבוד. הנשמה מחפשת אחר תענוגות נצחיים ובעלי טווח ארוך יותר, כגון משמעות, אהבה, מעשים טובים וקרבה ל-ה'. מטרתן של כל המצוות שבתורה, היא לכוון אותנו אל עבר "ההנאות הרוחניות" של הנשמה שלנו…"  כי כשהגוף מצליח להשתלט ולנהל אותנו, התוצאה היא התרחקות משמעותית מנפשנו וממי שהיינו רוצים להיות.
מאז חורבן בית המקדש, התפילות מחליפות את הקורבנות, כי הן הדבר שהכי מאפשר לחוות קרבה, לכפר ולתקשר את מה שבליבנו.  התפילה בימינו מקרבת את האדם לבוראו כמו הקורבן. התפילות וההקרבה שלנו- של תאוות, רגשות ורצונות למען האחר הם שמנתבים את כוחות הנפש שבנו למקום של צמיחה, וכפרה על החטא.מי ייתן ונצליח להתפלל, לעורר את הנפשות שלנו, לייצר את האיזון הנכון בין הגוף לנפש בכדי שנרגיש ונחווה קרבה ואהבת חינם כאיש אחד בלב אחד.  אמכי"ר. 
שבת מבורכת!