ההפטרה שקוראים בשבת פרשת נח היא בספר ישעיהו (פרק נ"ד ותחילת פרק נ"ה), נראה שהקשר בין הפרשה להפטרה ברור: בפרשה מסופר על נח, על שחיתותה של האנושות ועל הברית בין ה' לאנושות כולה, ובהפטרה מדובר ב"מֵי נֹחַ", ב"בְּרִית עוֹלָם" (ישעיהו נה, ג), ו" יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו; (ישעיהו נה, ז)
בהפטרה מזכיר הנביא ישעיהו את השבועה שנשבע ה' "(ט) כִּי-מֵי נֹחַ, זֹאת לִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי-נֹחַ עוֹד, עַל-הָאָרֶץ-…" (ישעיהו נ"ד), הרד"ק הסביר 'מי נח' כמו 'בימי נח'. הסיבה שבגללה המבול נקרא "מי נח" היא כישלונו של נח לנסות להשפיע על דורו. יחד עם זאת, לאחר המבול הביאו מעשיו של נח לכריתת ברית של ה' עם נח וכל הדורות הבאים אחריו, ברית שהבטיחה שלעולם לא יהיה יותר מבול שיחריב את העולם.
העובדה שנח לא ביקש רחמים על דורו ועל עולמו היא שזוקפת את המבול לחובתו. אומנם צדיק תמים היה, אבל נח לא עמד במבחן הנאמנות לדור. מתוך הפרשה נראה כאילו גזירת חורבן שנגזרה על העולם כבר אי אפשר לשנותה. נח לא פעל למניעת המבול הצפוי, כמו הגלות הצפויה שלא נמנעה. וההפטרה רומזת לכך שיש מפתח ביד צדיק הדור לבטל את הגזירה. ותכלס, אם לאחר המבול הביאו מעשיו של נח לכריתת ברית שהבטיחה שלעולם לא יחזור המבול, יש להניח שהיה בכוח תפילתו של נח לעכב, אם לא לבטל, את הגזירה. הנביא מדבר על הגאולה העתידה, שלאחריה כבר כולנו מובטחים ששוב לא תבוא גלות, כפי שהובטחו נח ובניו ששוב לא יבוא מבול לעולם.
המקובלים מסבירים ש"תיבה" היא אומנם ספינתו של נח, אבל תיבה משמעותה גם מילה. כל אחד מאתנו רוצה לבנות תיבה – לבנות את החיים הטובים ביותר שאפשר עבור עצמנו ובני משפחותינו. ובכל זאת, באותה העת אנחנו מחויבים להשתמש בכוח התיבות, כוח המילים, כדי להגיע, להרגיש ולגעת בזולת, במילים אחרות, להשפיע עליהם. נכון שכולנו טרודים, שאובים ועסוקים בשוטף, מה שנקרא בטרדות היום, פרנסה, ילדים, בריאות וכו' אבל לנח ניתנו 120 שנה להקים את התיבה שלו. כך גם לנו ניתנות 120 שנים – משך חיים מלאים – לעשות בדיוק את אותו הדבר.
ההפטרה מדגישה את הכוח שניתן לבני האדם להעביר את רוע הגזירה של הגלות, כמו זו של המבול. כמו כן, היא עוסקת בהתפשטות ישראל לכל קצווי העולם, כמשקל נגד לרצונם של בני דור הפלגה להתאחד בבניית מגדל בבל ולמרוד ב-ה'.
הפטרת פרשת נוח מורכבת למעשה משתי נבואות נחמה של ישעיהו העוסקות בהבטחה לגאולה עתידית הניתנת לעם הנמצא בעומק הגלות ושתיהן גם פותחות במטאפורה המתארת את מצבם של ישראל בגלות.
העולם הרי הושמד בגלל הרוע שהתפשט על פני הארץ—רוע, שמשמעותו כי אין תקומה לחברה שבה נעדרים יחסי אמון וחמלה. הנביא רומז לסכנה מחודשת כשהוא מפציר בעם להתרחק מעושק ודרכים רעות, שאז "וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים" (ישעיהו, נה3). כשנדמה שהכל מתפרק לנו מול העיניים, אנו יכולים לגמרי לבחור שלא להתייאש, ואפילו לקבל ולהכיל את האתגר המחייב אותנו לקום ו"לאסוף את השברים". קשה זה עדיין אומר אפשרי, וזה מה שבחר לעשות נח הצדיק, אך כאמור רק בקרב בני משפחתו הקרובים.
ע"פ תורתו של הר' אשלג, כדי שחברה תהא מאושרת כולנו חייבים להבין שהטוב שלנו תלוי בזה שיהיה טוב לאחרים. כלומר, אם לא יהיה טוב לאחרים, גם לנו בסופו של דבר, לא יהיה טוב. לרוב החשיבה הרווחת היא: מה אכפת לי אם יש לשכנים שלי אוכל או אין להם אוכל, אם פונה אלינו מישהו ברחוב בבקשה כלשהי לרוב אנו חשדנים ומרגישים רווי טרדות. והמחשבה היא- 'אני אדאג לעצמי, שלי יהיה טוב, ושגם האחר ינהג כך,' זו ראייה שמובילה לפירוד ובסופו של דבר לחברה שהבדידות היא מאפיין דומיננטי בה.
הבחירה היא שלנו- לקחת אחריות – למען עצמנו, למען המשפחה שלנו, אבל גם למען החברה שלנו, למען העולם של כולנו.
שנצליח לבנות לנו תיבה מכילה, שלווה, שמאפשרת לנו להיטען בתוכן ובאנרגיות טובות שכשנצא מהתיבה יהיו לנו כוחות מחודשים לעשייה ולהשפעה טובה ומטיבה על הסביבה כולה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, וסיגל בת שרה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
