חודש: ינואר 2018

שבת שלום ומבורך 

• ולהצלחתו ולפדיונו המהיר של משה בן רבקה.

תקציר-
פרשת בשלח היא הפרשה הרביעית בספר שמות. לאחר עשרת המכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים, הנושאים העיקרים בפרשה הם יציאת בני ישראל ממצרים, המרדף של פרעה, קריעת ים סוף, שירת הים ותחילת המסע במדבר, תלונות, פרשת המן והמלחמה בעמלק.
כשיוצאים בני ישראל ממצרים הם נערכים למסע מפרך דרך מדבר סיני, בכדי להגיע אל הארץ המובטחת – ארץ כנען. הם לא בוחרים בדרך הקצרה ביותר, שהיא דרך ארץ פלשתים, דרך החוף הקצרה, כיוון שהדרך הזו עוברת בשטחי אויב. יש חשש שמא יגיעו מהר מדי למצב מלחמה (המצב אליו הם מגיעים בסוף הפרשה במלחמתם בעמלק) והפחד יגרום להם לרצות לשוב למצריים. בני ישראל, שעד לא מזמן היו עבדים, אינם בשלים עדיין להילחם. המסע עומד להיות קשה ומפרך, ולכן הפרשה פותחת ב- " (יז) וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה–וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". (שמות פרק יג')
מה עוד? משה זוכר לקחת את עצמותיו של יוסף ממצרים כפי שהשביע יוסף את אחיו לפני מותו לא לקבור אותו במצרים.
כידוע הובלת העם במדבר היא ניסית. ביום עמוד הענן מראה להם את הדרך ובלילה הוא מתחלף לעמוד אש.
לאחר קריעת ים סוף, באה השירה הגדולה והנפלאה: שירת הים, שמשה מתחיל וכל בני ישראל עונים אחריו. שירת הים כוללת הודיה לקב"ה על הניסים שחולל מול עיניהם, היא מזכירה את הפחד והאימה של האומות כששמעו על הנס של קריעת ים סוף, ומציינת את הארץ המובטחת ואת בית המקדש שיבנה בה. גם מרים הנביאה והנשים מצטרפות ויוצאות במחול ושירה. משלב זה מתחיל מסע הנדודים במדבר, ומתחילים גם הקשיים והתלונות, תלונות על מים (במרה) ותלונות על המזון במדבר סין. הקב"ה עושה נס ומוריד מן בבוקר ("מן הוא?!" כלומר מהו הדבר הזה. וכך מקבל המזון השמימי את השם 'מן'.) ושלו בערב. הציווי המפורש הוא לאסוף מן ליום אחד בלבד ולא לשמור אותו, המן הוא 'מזון אמונה' ולכן אין לאגור אותו, אלא להאמין בכל בוקר להופעתו המחודשת. מי שאסף יותר מצרכיו ליום אחד גילה שהמן הבאיש והעלה תולעים ביום למחרת. בפרשת בשלח נזכרת השבת לראשונה. רק ביום השישי לקטו עם ישראל כמות כפולה של מן, שלא הבאישה ונשמרה לשבת, מה שנקרא לחם משנה (ע"כ בשבת אנו מברכים על שתי חלות בסעודות…). מי שיצא ללקוט בשבת כמובן שלא מצא כלום שהרי שבת זה יום מנוחה, ככתוב- "ל וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם, בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי." (שמות טז). בנוסף, מוזכר כי בני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה.
בני ישראל ממשיכים בדרכם לרפידים וגם שם אין מים לשתות, ובהתערבות אלוקית משה מכה בסלע ויוצאים ממנו מים. בינתיים ברפידים, עמלק תוקף את ישראל, ומשה ממנה את יהושע לצאת למלחמה בעמלק. המלחמה לא הייתה קלה ורק בערב, בסופו של היום, מצליח עם ישראל לגבור על עמלק. בסיום הפרשה משה רבינו בונה מזבח כאות תודה וזיכרון לנס הניצחון.

במהלך הפרשות האחרונות שקראנו כתוב במספר מקומות, "ואני אקשה את לב פרעה" כלומר, נראה שלפרעה לא היו ממש ברירות כי כתוב בפירוש שהקב"ה הקשה את ליבו. משה ממשיך ודורש מפרעה לשחרר את העם מעבדות לחירות, ופרעה גם כשנענה בחיוב מתחרט ואינו משחרר. הרב סטפן בארס כותב- "הסוציולוגיה טוענת שהאדם הוא תוצר של סביבתו. היהדות אומרת שהאדם הוא תוצר של מעשיו."
ספר החינוך מסביר:
"דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. ובכוח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות… כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעולותיו". (ספר החינוך, מצווה ט"ז)
המשמעות היא שפעולה חיצונית-גופנית מעוררת אצל האדם את מחשבת הלב.
כלומר ההתמודדות הרגשית של פרעה היא נושא מרכזי בפרשה. כאמור רגע אחד הוא רוצה לשחרר את עם ישראל, ורגע אחר הוא מתחרט. חכמים רבים עסקו ועוסקים בשאלה האם לפרעה הייתה בכלל בחירה חופשית? אחד ההסברים מבהיר שהבחירה החופשית מצטמצמת ככל שאנחנו בוחרים ברוע. כלומר, בהתחלה כל אדם חופשי לבחור, אבל אם הוא מתמיד בבחירות רעות – היכולת לבחור אחרת פשוט מתמעטת עם הזמן. מי שבוחר ללכת בנתיב של מעשים רעים מאבד מהרגישות והעדינות שלו, המצפון והיצר כבר לא נאבקים כמו פעם. כך גם פרעה שהמשיך בדרך האכזריות והרשע – הרחמנות הלכה ונעלמה ממנו. סיוון רהב מאיר מטיבה לתאר- "…מקריאת הפסוקים רואים בפירוש את הבדלי התפיסה ביניהם (בין משה לפרעה). "לכו נא הגברים ועבדו את ה'", אומר פרעה. כלומר, הוא מסכים שהגברים בעם ישראל ייצאו ממצרים, רק לכמה ימים, כדי "לעבוד את ה'" ולחזור. משה רבנו מתייצב נגדו בפסוק חשוב, ואומר כך: "ויאמר משה: בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו… כי חג ה' לנו". יש פה ביטוי לחלק מהתפיסה המהפכנית שמשה רבנו מנסה ללמד את פרעה, ואת בני ישראל, וגם אותנו הקוראים: התורה היא של גברים ונשים, ושל צעירים ומבוגרים. יש חלק ומקום לכל חלקי העם, כולם חלק מהסיפור הזה. הפרשנים לאורך הדורות מדגישים בעיקר את הבאת הילדים אל המעמד הזה, ורואים בפסוק הזה תזכורת לכך שהחינוך ביהדות מתחיל כבר מגיל אפס."
אנו מעצבים את האישיות שלנו מהפעולות המעשיות שאנחנו עושים בעבודה, אבל גם ממה שאנו בוחרים לעשות בשוטף- הספרים שאנחנו קוראים, החברים שאנחנו בוחרים, אורח החיים שלנו, התזונה שלנו, כיצד אנו נוהגים, משוחחים… כל פעולה שלנו, משפיעה על מי שאנחנו… ומגדירה אותנו.
הפעולות הללו משנות את המהות שלנו, משפיעות על המחשבות והרגשות שלנו. במילים אחרות, יש לנו בחירה, אבל ככל שאנחנו מתמידים לבחור בדרך שלילית מסוימת, הדרך החיובית מתרחקת בכל פעם מחדש. כי האופי שלנו, מצב הרוח, התכונות, הגישה והרגישויות – מעוצבים על ידי אותן פעולות היומיום שלנו.
אכן מאתגר לעקוב אחר השפעותיהן של רוב הפעולות. אבל בסוף היום אנחנו מדברים על מי אנחנו רוצים להיות, ובאיזו דרך אנו רוצים להלך, ולכן חיוני שנבדוק בזהירות את הערכים השונים וההשפעות השונות של מעשינו כדי שנהפוך לאנשים חושבים יותר, למודעים יותר ולמצפוניים יותר..
מי ייתן ונבחר בנתיב של הטוב כך שידבק בנו, ושנזכה לראות גם את הטוב שבקושי עוד בימינו. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך🌺
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל,
ולהצלחתו ולפדיונו המהיר של משה בן רבקה.

פָּרָשַׁת בֹּא היא פרשת השבוע השלישית בספר שמות. המכות מוסיפות לבוא על מצרַים. הפעם מכה ה' במכת אַרבֶּה, ובחוֹשך על כל הארץ. לקראת המכה הקשה מכולן – מכת בכוֹרוֹת. הקב"ה מצווה את ישראל לשחוט שֶׂה בי"ד בניסן, ולסמן בדמו את משקופֵי הבתים (כדי שניתן יהיה להבדיל בין בתי המצרִים לבתי ישראל). את השֶׂה צולים וצריך לאוכלו, מה שנקרא 'אכילת קורבן הפסח' והוא מִצוָוה לדורות. אליו מצטרפים צוֵוי אכילת מצה ואיסור על החמץ. בהמשך מסופר על יציאת מצרים. ובסוף הפרשה מוזכרות מצווֹת הקשורות לקורבן הפסח, הקדשת הבְּכוֹרים והחובה לסַפֵּר לדורות על יציאת מצרַים – מה שאנו עושים למעשה בכל שנה ושנה בליל הסדר🤓

המסע שלנו-

בוא משמעותו שאנו לא לבד, אנו צועדים במסע הזה של החיים- יחד. כך פונה הקב"ה למשה בתחילת הפרשה, אין ציווי של לך או חזור אל פרעה, אלא – " (א) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: (שמות פרק י')
לרוב קל לנו להבחין בדברים הטובים שקורים לנו בחיים, ובטח להרגיש אותם. לעומת זאת, כשאנו חווים מקרים וחוויות קשות, מאתגר לנו להבחין בחיובי שבהם. זה בדיוק מה שקורה לעם ישראל, בתהליך שהקב"ה מעבירם בכדי להוציא אותם מעבדות לחרות. כשמשה ואהרון ניגשים לפרעה ומבקשים ממנו לשחרר את בני ישראל, הם נתקלים בסירוב חוזר ונשנה, יותר מזה נראה שבתחילת הדרך הכל נעשה גרוע יותר, ומצבם של בני ישראל מתדרדר, פרעה מוסיף על עבודתם הקשה, אבל למעשה, כל ההתרחשות הזאת מהווה רק חלק מהמסע שעובר עם ישראל, שבסופו בני ישראל מוצאים ממצרים בעזרת נסים גדולים ואדירים, והלא יאומן הופך לאמין בהחלט. וזו נקודת אור משמעותית עבורנו, גם כשנראה לנו שהחיים שלנו בירידה, עלינו לזכור ולהפנים שדווקא כשנראה שהכי קשה, פעמים רבות דווקא אלו הרגעים שלפני השיפור הגדול. מה שמצריך מאתנו להיות סבלניים ומאמינים בכדי לזכות ולראות את המהלך כולו, בכדי לחוות את הטוב גם בקשיים שבאים עלינו לטובה🍯

אני קוראת את הפרשה ומגיעה לפסוק הבא – " (ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." (שמות פרק ו') משה מדבר אל העם, אך הם עייפים, ומקוצר רוח ועבודה קשה הם לא פנויים להקשיב לו.

מיד נדדתי עם המחשבות כמה מובן ומוכר, אני נוסעת עם ילדי ברכב והם משתפים בחוויות, תכניות, אפילו התלבטויות… ואני לצערי לא פעם לא שם! מחשבותיי נודדות לרשימת הצ'ק ליסט, אילו עוד מחויבויות נותרו לי והאם אני עומדת בזמנים…האם אני אספיק? כל ביפ בטלפון מקפיץ אותי ושולח אותי לבדוק מה העדכון, והאם התווספה משימה נוספת לרשימה? בכלל, המכשיר הקטן הזה שמאחסן למעשה את חיינו בו, הודעות, מיילים, מספרי טלפון, הקלטות, תאריכים ופגישות אבוי לנו כשמתקלקל, נשבר ואו חלילה אבד שלא נדע, נשמע מוכר? ליחידי הסגולה שבינינו שהסיטואציה הזו זרה להם, אשריכם, אבל נראה לי שאתם במיעוט.

כולנו שקועים בשעבוד השוטף שלנו, מי יותר מי פחות, ועם הקידמה לעניות דעתי השעבוד גדל, מערכת הציפיות גדלה, ההתפתחות והשפע מאפשרים לנו לתת מענה מהיר ויעיל יותר אך יחד עם זאת כובל אותנו לעוד משימות, אטרקציות, ורצון להישאר בעניינים-כביכול מחוברים ומעודכנים! לכן, רבים מאתנו מתקשים להיות פנויים פיזית, רגשית, מנטלית ובאמת להיות קשובים לדברי אחרים (משה רבינו, ילדינו, הורינו, חבירנו…וכ'ו) אנו בקושי פנויים להקשיב לעצמנו.

משה מילא את בקשתו של ה' ודיבר לבני ישראל, היה לו עדכון משמח, קץ לעבדות והשיבה לארץ ישראל, אבל העם שהיה מוטרד, ומותש-  לא היה פנוי להקשיב. פירוש אור החיים מאיר היבט אחר בהקשר זה. "בני ישראל לא הוכרעו רק על ידי צער העבודה לבדו, אלא גם בשל העומס הנפשי. ייתכן כי מה שדרוש הוא לפנות לבני ישראל בדברים, אך לא בדברים של שינוי חברתי אלא בדברי תורה שנועדו להרחבת דעת. ייתכן כי הצעד הנכון היה "לשים בצד" את חזון השינוי ולפנות לבני ישראל מהמקום שבו הם נמצאים." על מנת שתהא הקשבה על משה לדחוק הצדה את המטרות שבשמן הוא פועל ולהתפנות להכלה ומתן מענה לצרכים של בני ישראל. הרצון למלא את שליחותו התנגש עם הצורך בהכלה ומתן מענה לצרכים של העם.

טרדות יום כמו, רעב, עייפות, ייאוש, רשימת מטלות, יעדים וכו' גורמים לנו להתרכז בעיקר בהם, ומסיחים את דעתנו ומחשבותינו. הם מצמצמים לנו את היכולת להיות קשובים ומחוברים להווה, להיות כאן ועכשיו. מצד שני, כשאנו נחושים להעביר את המסר לאחרים האם אנו רגישים ומבחינים במצבים הללו ומכילים אותם גם כשאנו ממוקדים במסר שאנו מבקשים להעביר? לעיתים אנו נוטים להיות "נעולים" על מסר או על מטרה, ואיננו פנויים לראות את מי שעומד מולנו: מצוקות, השקפות עולם, צרכים ועוד. מה שנקרא חומר למחשבה!

 אז למה אתם מתחברים?

• "יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו – בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים – הוא עבד"- הרב קוק
• "מעולם לא פגשתי אדם שהיה רוצה להיות עבד." ~ אברהם לינקולן
• "כשם שאינני רוצה להיות עבד, כך אינני רוצה להיות אדון" ~ אברהם לינקולן
• "מוטב חירות דלת בשר מאשר עבדות שמנה" ~ תומאס פולר
• "הכסף מייצג צורה חדשה של עבדות במקומה של העבדות העתיקה." ~ לב טולסטוי
• "בתקופתנו העבדות הגיעה לשיאה בצורת שכר עבודה." ~ ג'ורג' ברנרד שו
• "ההרגל הוא הסיבה הראשונה לעבדות מרצון." ~ אטיין דה לה בואטי
• "כאשר אני מתבונן בהיסטוריה, אני רואה שעות של חירות ומאות שנים של עבדות." ~ מיוחס לז'וזף ז'ובר
• "אין בנמצא צרה גדולה יותר מאשר העבדות." ~ סופוקלס"מי שמחפש עריץ, הופך לעבד." ~ סופוקלס
• "עבד בגופו, חופשי ברוחו." ~ סופוקלס
• "אלה הכופרים בזכותם של אחרים לחירות אינם ראויים לה בעצמם." ~ אברהם לינקולן
• "ברגע שבו העבד מחליט שלא ימשיך להיות עבד, הוא משתחרר מכבליו." ~ מהטמה גנדי
• "העבדות איננה מחזיקה אלא במעטים, אך רבים מחזיקים בה." ~ סנקה
• מי לעולם לא יוכל להקרא בן-חורין? זה המשמש כעבד לתשוקותיו. – אפיקטטוס
• "כל מקצוע שאיננו גורם לשכוח את העבודה, הוא עבדות." ~ אנרי ז'נסון

תקציר-  השבוע פרשת וארא, הפרשה השנייה בספר שמות ועיקרה עוסק בשבע מתוך עשר המכות. הפרשה נפתחת-

"(ג) וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. (ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן–אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ." (שמות פרק ו')

כלומר, הקב"ה מתגלה אל משה ומבטיח לו לקיים את ההבטחה שניתנה לאבותינו, אברהם, יצחק ויעקב; ההבטחה להוציא את בני ישראל ממצרים, ולהשיבם לארץ כנען. הקב"ה פונה אל משה, ומבקש ממנו לדבר עם בני ישראל, ולומר להם כי הוא עומד לשחרר אותם ממצרים. משה מדבר עם העם, אך הם עייפים, ומקוצר רוח ועבודה קשה הם לא פנויים להקשיב לו.

בהמשך, מבקש הקב"ה ממשה לדבר עם פרעה ולדרוש ממנו לשחרר את בני ישראל, כדי שיוכלו לשוב לארץ כנען. משה חושש כי לא יצליח במשימה ובשליחות שהטיל עליו ה', ולכן הוא שוב מסרב. משה אומר לקב"ה כי הוא כבד לשון וכבד פה, הוא מגמגם, ואיננו יודע לדבר. הקב"ה אומר למשה כי ייקח איתו את אהרון, ואהרון ידבר במקומו.

משה בן 80 ואהרון בן 83 כשהם באים לפני פרעה והחרְטוּמים. הם משתמשים באות שנתן להם הקב"ה – המטֶה שלהם הופך לתנין ובולע את מטוֹת החרטומים שהפכו גם הם לתנינים.
פרעה עומד בסירובו, ואז באות על מצרַים עשר המכות כדי לגרום לפרעה לשחרר את עם ישראל. כאמור בפרשת וָאֵרָא מוזכרות שבע מתוך 10 המכות- דצ"ך עדש"ב, שהם- דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר(בעלי חיים מזיקים), שחין(מחלת עור), וברד.

אחרי כל מכה ומכה חוזר בו פרעה, וממָאֵן לשחרר את בני ישראל. "(לה) וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, בְּיַד-מֹשֶׁה." (שמות פרק ט')

האם יש לנו בחירה בהתמודדות עם לקות/חסר/חולשה?

השבוע אחרי הפצרות רבות של ילדי ראיתי את הסרט "בחזית הכיתה". סרט מרגש, מדהים ומעורר השראה. מי שלא ראה אל תתמהמהו קחו את המשפחה וצפו כולם יחד בבית, בילוי ביתי עם ערך מוסף

אכן, אף אחד לא מושלם! לכולנו יש חסרים שהיינו רוצים למלא, השאלה מה אנחנו עושים ואיך אנו מתמודדים? למשל כשאנו נקלעים למצב בו החולשות שלנו נחשפות בפני הסובבים אותנו? 'בחזית הכיתה' מבוסס על סיפור אמיתי שנכתב על ילד בשם בראד כהן, הסובל מתסמונת טורט שגורמת לו להשמיע קולות של נביחה ללא שליטה ולהיראות מוזר וחריג. בראד בבגרותו בוחר באומץ רב להיות מורה, ונתקל בסירובים וקשיים רבים, אבל הוא לא מוותר… בקיצור, הנה הקישור, אז אין תירוצים, https://www.youtube.com/watch?v=p12AiVU2dEA

איך הסיפור של בראד כהן קשור לפרשה שלנו?

בפרשת השבוע שלנו, הקב"ה מתגלה בפני משה רבנו ומבקש ממנו ללכת ולדבר אל פרעה. משה בתגובה- מסרב כי אם בני ישראל, עמו, לא הקשיבו לו מדוע שישמע אותו פרעה, הרי הוא, משה, כבד פה, עם קושי בדיבור, כאמור-

(יא) בֹּא דַבֵּר, אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאַרְצוֹ. (יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר:  הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם." (שמות פרק ו')

הקב"ה ממשיך להפציר במשה, ומשה מסרב פעם אחר פעם. אך ה' לא מוותר ומתעקש כי הוא, משה, האדם המתאים ביותר לתפקיד. בסופו של דבר, הקב"ה שולח את אהרון, אחיו של משה לעזור לו, אך עדיין נדרש ממשה לדבר בפני ציבור גדול ולמרות הלקות בדיבור, הוא מצליח לעשות זאת בהצלחה ובמשך תקופה ארוכה וכה משמעותית. משה רבינו מוציא את עם ישראל ממצרים ומנהיג אותו 40 שנה במדבר. במימוש שליחותו הוא מגלה אכפתיות נדירה לעניות דעתי, ומקדיש את חייו לטובת עם ישראל במסירות נפש מעוררת השראה ללא כל אינטרס אישי.

בראד כהן, הילד עם הלקות של תסמונת טורט התמודד עם קשיים וביקורת נוקבת של הסביבה, לקות גלויה ובוטה שלא ניתנת להסתרה. בראד השמיע ללא שליטה קולות של נביחות כלב במהלך שיעורים, קונצרטים, דייטים, וכו'. למרות זאת, הוא בחר לראות ולחוות את תסמונת הטורט כמורה ומלווה שלו שהפך אותו לטוב, רגיש, אכפתי ויצירתי יותר. בזכות אימו, מנהל בית הספר בחטיבה שלו, אחיו, ובעיקר בזכות עצמו, הוא התגבר והפך את מוגבלות תסמונת הטורט להזדמנות לצמיחה והשפעה. בראד כהן שמר על גישה חיובית, התנהל בפתיחות ואמונה שהוא יגשים את מימוש שליחותו ויעודו דווקא בזכות המגבלה עימה נולד.

משה רבינו, והילד בראד כהן שרצו להתרחק מאור הזרקורים ובטח לא להיות נואמים ומנהיגים, מחזקים וממחישים לנו שאנו מסוגלים להשיג הרבה יותר ממה שהיינו חושבים שמצוי בתחום היכולת שלנו.

מה הקשר בין צפרדע לכעס?

לאחר שמכת הדם לא שכנעה את פרעה לשלוח את עם ישראל, המשיך משה למכת צפרדע. נשאלת השאלה כיצד התפשטה הצפרדע על כל ארץ מצרים?

רבי עקיבא מביא לכך הסבר: "צפרדע אחת הייתה, והיו המצרים מכין אותה במקל, והיו מנשרין ממנה צפרדעים עד שנתמלאה כל ארץ מצרים צפרדעים". כלומר, מי שהפיץ את הצפרדע למעשה היו המצרים. הם הכו את הצפרדע וכך היא התפשטה על כל הארץ.

הסטייפלר (הרב יעקב קנייבסקי זצ"ל) בספרו "ברכת פרץ" שאל על כך שאלה מבריקה. המצרים ראו שכשהם מכים את הצפרדע היא מתחלקת לצפרדעים נוספים – אז למה הם המשיכו להכות אותה?

התשובה של הסטייפלר לשאלה חשובה מאוד. התשובה משלבת פסיכולוגיה עמוקה ומוסר ישר:

הוא מסביר שכזו היא מידת הכעס – אנשים ממשיכים לכעוס, וחמתם בוערת, והם מנסים להתנקם, אבל זה רק מוסיף רוע ומירמור בעולם. העיקר להוציא את הכעס, להכות ולהעניש. אם המצרים היו שומרים על קור רוח, מכת הצפרדע לא הייתה הופכת לאסון גדול כל כך. מי שהפך אותה למכה כל כך נוראית היו דווקא המצרים!

"כך הוא בכל מקום שכועסים", הוא כותב, "כי אם ישמעו חרפתם – ולא ישיבו, אז ישתקע (יישקע) הדבר לאט לאט. אבל כשמגיבים למי שכנגדו – הרי הוא מוסיף להשיב לעומתו כהנה וכהנה". הוא מוסיף ומסביר שמידת הכעס מנסה לשכנע אותנו להשיב מנה כפולה, אבל אם נחשוב לרגע בשיקול ובישוב הדעת הרי שטוב ועדיף לעבור בשתיקה על העניין, לפחות עד יעבור זעם. ראית צפרדע? ראית מריבה? קח נשימה עמוקה אל תתלהם ותוסיף על הקיים.

הסטייפלר מסביר עיקרון חשוב בדבר ההרס העצום שגורמת מידת הכעס לאדם. כשאדם נפגע ממישהו, יש לו צורך לנקום ולהשיב לעצמו את כבודו האבוד – לכן יחפש להגיב בצורה פוגענית. הפוגע המקורי – ישיב בעלבון נוסף, ושוב חש האדם צורך לנקום במי שפגע בו, וכך נוצר מעגל קסמים חסר תכלית של ניסיונות נקמה המוביל בסופו של דבר למחלוקת קשה, ופירוד שהשלכותיה מזיקות לכל הקשורים בה. לכן, נדרש מהאדם להתאמץ רבות ולהשקיע בעבודה עצמית על מנת להשתחרר מדפוס התנהגות שכזה.

ממכת הצפרדע אנו לומדים לימוד חשוב ביותר לגבי אופייה הקשה של מידת הכעס, וההרס הרב הנגרם מהתמקדות בתוצאות קצרות טווח מועד. בהקשר הזה אני ממליצה בחום על קריאת איגרת הרמב"ן. http://www.tfilah.org/brachot/igeret_haramban/

מי ייתן ונזכה להפנים את דברי הסטייפלר, ולקנות בנפשנו את היכולת למשול ברוחנו, לשלוט על תגובותינו ושנצליח לנתב את כעסינו למקום מקדם, מרגיע השומר על יישוב הדעת. ושנצליח לבחור לראות ולחוות את החסרים שבחיינו כהזדמנות לצמיחה והשפעה. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך!

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל

בהשראתו של נתנאל אלינסון, ראש מכינת חצבה, מכינה קדם צבאית מעוררת השראה שביתי לקחה בה חלק בשנה שעברה, ובהשראתו של מיכה גוטמן, ראש מדרשת עין פרת, ודוקטור למחשבת ישראל כתבתי את חלקי בפרשת השבוע, פרשת שמות.

המושג ’מנהיגות‘ שב בשנים האחרונות בעוצמה רבה לשיח הציבורי שלנו. בכל מקום קמות מדרשות/מכינות למנהיגות, באינטרנט יש אינסוף תכניות של מנהיגות שמוצעות: פיתוח תכניות מנהיגות טכנולוגית, לימוד מנהיגות ומשאבי אנוש, תכנית מנהיגות של הסוכנות היהודית, חוגים לילדים בנושאים שונים, כמו ספורט, יצירה, טבע וכד' המשלבים תכנית מנהיגות, בקיצור שפע ומגוון עצום ללימוד מנהיגות מהי?! במקביל ניתן למצוא שפע של מאמרים וספרים בנושא המנהיגות.

נראה שלרוב המכנה המשותף לתפיסתנו מהי מנהיגות מושפע ממודל המנהיגות הכריזמטית, הכוח להשפיע, למגנט, להניע לפעולה, עשייה ולאמונה וכד'. כשאנו מדברים על מנהיגות אנו מדמיינים את דמויותיהם של בן-גוריון, מרתין לותר קינג, בגין ועוד. בעוד דמותו של משה משקפת מנהיגות של האנטי-כריזמטי שלא הניע את דורו, אך ממשיך להניע את הדורות כולם, מסתבר ואין חידוש בכך שיש סגנונות שונים של מנהיגות.

אז איפה החידוש  בכל מה שקשור למנהיגות?

בימינו מנהיגות הפכה בעצם לערך, וכבר לא בהכרח לאמצעי, לכלי עזר בכדי לממש את הערכים שאנו מאמינים בהם. לכן נראה לי חשוב שנקדיש לנושא מזמננו בפרט שבפרשה זו מקבל משה רבינו, גדול המנהיגים, את המשימה החשובה של להנהיג את עמנו ולהוציאו ממצרים ולהביאו לארץ ישראל. מנהיגות שנראה שמשה נקרא אליה בלית ברירה, למרות ניסיונותיו להתחמק מהמינוי הוא מקדיש את חייו לשליחותו כמנהיג.

השיח הציבורי השכיח הוא לחנך את כולנו להיות מנהיגים. ומשום מה מנהיגות חוברת כיום, יותר מתמיד, לפרסום, ראליטי, להיות כוכב מוכר וידוע, להיות חזק ובעל השפעה… ואלו לכאורה הופכים אותנו בהכרח למשמעותיים. לעניות דעתי, רבים מאתנו עברו תכניות מנהיגות כאלו ואחרות, כך שנותרו ממש מעטים שיצטרכו ויאלצו להיות מונהגים. המעניין שדווקא בעידן הנוכחי שלנו יש משבר מנהיגות חמור וכאוב, הכיצד? יש לזכור שהמילה מנהיג מצריכה שיהיו גם מונהגים שיילכו אחריו, והלכה למעשה רוב המנהיגים שאנו מכירים מההיסטוריה הגיעו מהעם, עם אמונה וכח פנימי והכי חשוב עם רצון לשנות, ולא מבתי ספר למנהיגות.

כיום, כשאנו רוצים להנחיל ערכים כמו מעורבות חברתית, משפחתיות, אהבת חינם, סובלנות, וכו' אנו נוהגים להצמיד אותם למילה מנהיגות כי לבד זה לא מוכר, זה לא מספיק.

יתכן שמאחר ומושג המנהיגות שהתפצל לשניים, מנהיגות ברמת הפרט, אני עצמי, וברמת הכלל, הנהגת הציבור, נוצר בלבול, ואותה מגפה של קורסים/תכניות/הכשרות למנהיגות מדגישה את ההבחנה הזו-

להנהיג את עצמי בשוטף, שיש בידי את הבחירה בכל רגע נתון להחליט, לפעול, לעשות ולעצב את חיי ואת הסביבה בה אני חי חשוב ביותר אבל האם לשם מכוונת התרבות שלנו בתקשורת, ובמסרים שאנו שומעים וחווים בהקשר למנהיגות, ובטח בהתייחס למנהיגים שלנו כיום?

בואו ניזכר לרגע למה בעצם אנו שואפים לחנך? והתשובה לדעתי פשוטה, חינוך לערכים! כמובן שהשיח יהיה מגוון, וראוי שכך יהיה לגבי אלו ערכים אבל מה שברור ומשתמע שמנהיגות היא איננה ערך אלא אמצעי להטמיע ערכים שאנו מאמינים בהם. לשם מה אנו רוצים ומחפשים להיות מנהיגים ולהוביל אחרים? מה המטרה והמגמה? רק כדי שאהיה בהובלה? החינוך הכמעט אובססיבי למנהיגות יוצר מצב שקודם כל אנו מחפשים להנהיג ולהוביל ורק לאחר מכן אנו מחפשים את הערכים שייתנו מענה למנהיגות שלנו.

מדוע שלא נחנך ישירות לאחריות, אכפתיות וראיית האחר, מתוך אמונה ורצון ליישם זאת גם ואולי בפרט כשקשה והסביבה לא תומכת ואו אפילו מקשה. המנהיגים מהתנ"ך שזכורים לנו גם אחרי אלפי שנים הוכיחו את המנהיגות שלהם דווקא בפשטותם, בצניעותם, ולא מתוך נאומים והצהרות אלא כפי שחז"ל הטיבו לתאר, "…ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש."

כשנחנך לערכים שאנו מאמינים בהם מתוך הזדהות וחיבור פנימי ועם התלהבות ובערה פנימית שתתבטא בעיקר במעשינו והתנהגותנו, אז יצוצו המנהיגים מאליהם.

אחרי הכל, האומדן למנהיגות טובה זה העוצמה של אותו ערך בליבו ובמעשיו של אותו מנהיג שהחליט וידע בעיתוי הנכון לקחת אחריות ולהיות איש במקום בו לא היה איש אחר. כלומר, בפשטות בואו נלמד את ילדינו ונהווה דוגמא אישית ללקיחת אחריות, לא לעמוד מנגד אדישים כשפוגעים בערכים שאנו מאמינים בהם וליישם ולממש בעשייה, לא להותיר את הערכים בתיאוריה, ובמקביל לא לפגוע ולייצר עוולות אחרות. "כך, אולי יש סיכוי שנגדל בסופו של דבר מנהיגים ראויים שצומחים מעולם ערכי, ולא מנהיגים שקודם רוצים להנהיג ואחר כך בוחרים ערך בשמו יעלו לגדולה."    (נתנאל אלינסון)

נסיים בדבריו של מיכה גוטמן-

" הבחירה של אלוהים במשה למנהיג האומה העברית המתחדשת במצרים מעוררת שאלות לא פתורות, שהרי משה חורג מדפוסי האישיות הקלאסית של המנהיג; למנהיגים גדולים, דוגמת צ‘רצ‘יל ובן-גוריון, יש סדרה של מאפיינים משותפים… באופן מפתיע, המנהיג [בה“א הידיעה] של ההיסטוריה היהודית אינו עומד באף אחד מן הקריטריונים הללו. בין כל תכונותיו של משה, התכונה הראשונה שהקורא פוגש היא דימויו העצמי הנמוך: (שמות ג, יא). הרושם הראשוני של משה על הקורא הוא שמשה תופס את עצמו כאדם שאינו מסוגל לבצע את השליחות שאלוהים מטיל עליו. הדימוי העצמי הנמוך של משה משתקף גם במהלך השליחות עצמה. ..

בכל הדורות קראו לו ”משה רבנו“. משמעות הביטוי הזה היא: ”משה מנהיגנו“. משה לא היה המנהיג של דורו, אך הוא היה ועודנו המנהיג של הדורות, כמו גיבורים מקראיים רבים, דוגמת הנביאים, שבני דורם לא שמעו אותם ועם זאת דבריהם מהדהדים לאורך ההיסטוריה כולה. אפשר לומר שהגיבורים המקראיים אינם פונים אל בני דורם – הם פונים דרך בני דורם. באמצעות הפנייה אל בני דורם, שאינם שומעים אותם, הם פונים אל דורות של קוראים ששואבים מהם השראה.

מנהיגות כריזמטית, כתב הסוציולוג הגדול מקס ובר, מניעה את ההמונים לפעולה מכוח אישיותו רבת הקסם של המנהיג. זו גם חולשתה של מנהיגות כריזמטית – טווח השפעתה מוגבל לטווח הנוכחות של אישיות המנהיג. עם היעלמותו של מנהיג כריזמטי גם השפעתו נעלמת. המלכוד של הכריזמה הוא שמשך השפעתה תלוי במשך נוכחותה. דווקא מנהיגות שאינה תלויית כריזמה, דוגמת זו של משה, מאפשרת להשפעתו לחרוג מגבולות נוכחותו."

מי ייתן ונצליח להוות דוגמא אישית וללמד את ילדינו את הערכים שאנו מאמינים בהם הלכה למעשה תוך ראיית האחר ונצליח להצמיח מנהיגים ראויים מתוך העולם הערכי. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤

תקציר- השבוע אנחנו מתחילים את ספר שמות, והפרשה הראשונה היא פרשת שמות.

ספר שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדת, של  יחיד, לסיפורו של עַם ישראל, של הכלל. כשיעקב ירד למצרימה יחד עם משפחתו הם היו שבעים נפש. כעת, לאחר פטירת יעקב ויוסף, בני ישראל שהתגוררו בארץ גושן מתרַבִּים ומתעצמים במצרַים. עם ישראל למעשה לא נולד בארצו, וראשית הוויתו היא למעשה במצריים.

מסופר לנו על מֶלֶך פרעה חדש, שלא מכיר ויש אומרים שלא זכר את יוסף, ושחושש מפני היווצרותו והתעצמותו של עם ישראל, ולכן, מעביד אותם בפרך ומטיל גזֵרות קשות על ישראל. אחת הגזֵרות – להמית את הבנים הנולדים להם "(טז) וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם:  אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה.  (יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים. " (שמות פרק א') המיילדות האמיצות, שפרה ופועה, למרות הגזירה ממשיכות להחיות גם את הזכרים.

כאשר נולד משה מחביאה אותו משפחתו בתיבה, ומניחה את התיבה על מֵי היאור, בתקווה שמישהו יראה את הילד בתיבה ויציל אותו. בת פרעה מבחִינה בתינוק שבתיבה, ומְאַמֶּצֶת אותו.

בבגרותו, משה רואה איש מצרי מכה איש עברי וכתגובה הורג משה את המצרי. בהמשך בורח משה אל מדיָן, שם הוא מתחתן עם ציפורה, בת יתרוֹ. במקביל מסופר כי מלך מצרים מת ובני ישראל נאנחים וזועקים לקב"ה ששומע את נאקתם וזוכר את בריתו, הברית שנכרתה עם אברהם, יצחק ויעקב.

יום אחד בעוד משה רועה את צאנו של חותנו, יתרו, מתגלה ה' אל משה מתוך הסְנֶה הבוער, ושולח אותו להושיע את ישראל. כלומר, במעמד זה הקב"ה מטיל על משה את השליחות של הוצאת בני ישראל ממצרים והבאתם אל ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש. "(י) וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. (יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם." (שמות פרק ג') משה שלא מאמין ביכולתו להנהיג מנסה להתחמק מהשליחות אך ללא הצלחה.

משה חוזר למצרַים, ויחד עם אהרון אחיו מגיע לפרעה בבקשה לשחרר את בני ישראל ולהוציאם ממצרַים. אך פרעה – מסרב! פרעה בתגובה מקשה את הגזרות שלו וגורם למירמור רב בקרב בני ישראל כלפי משה ואהרון. הפרשה מסתיימת ונראה שהמצב רק נהייה גרוע יותר, אך הקב"ה מרגיע את משה ואומר לו שהתכנית רק החלה ובסופו של דבר פרעה לא רק שישלח את בני ישראל אלא יגרש אותם מארצו. "(א) וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה:  כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ." (שמות פרק ו')