השבוע אנחנו פוגשים את פרשת שמיני, ויחד איתה מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אלה ימים שבהם הלב היהודי פועם בכאב ובתקווה, בזיכרון ובחובה מוסרית עמוקה. והשנה- התחושות צורבות עוד יותר מתמיד. מדינת ישראל זועקת זה חודשים רבים, ולצד הזיכרון של שישה מיליון יהודים שנספו בשואה, אנחנו נושאים בלבנו את כאבם של השבויים והחטופים שעדיין מוחזקים בעזה, את הקרבות הקשים, ואת השכול הכבד שפקד משפחות רבות כל כך. זעקה אנושית שלא נותנת לנו מנוח.
פרשת שמיני כאמור פותחת באור: חנוכת המשכן, השראת שכינה, חגיגה רוחנית שלמה. ואז – פורצת האש. נדב ואביהוא, בני אהרן, מקריבים "אש זרה אשר לא ציווה ה'", ומתים באחת. ואהרן- אב שכול ברגע שיא- שותק.
“וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.”
זו שתיקה שאין בה כניעה. זו שתיקה של עמידה מול מציאות בלתי נתפסת- שתיקה שאין בה מילים אבל יש בה הכל.
ביום השואה, גם אנחנו משתתקים. עומדים בצפירה, עוצרים את החיים, נושאים את הכאב בלב. אנחנו שותקים על מה שלא ניתן להסביר, על תהומות שהאנושות שקעה בהן. השתיקה היא סוג של זעקה על שבר מוסרי שזועק אל הדורות. זוכרים את מה שאסור לשכוח. את מה שמחייב אותנו לא רק לזכור – אלא לפעול. להיות עם שלא שותק נוכח עוולות. אנו זוכרים וגם נודרים שנגן על עמנו. שלא נפקיר אף אחד. שלא נתרגל לזוועות.
והשנה שמביאה עימה מציאות שבה ילדים, נשים, גברים וזקנים הוחזקו בשבי, ללא ביקור, תרופות, וללא כל ודאות באשר למצבם, ובתוך כך יש עדיין שבויים בעזה, נכון להיום, 57 חטופים שמוחזקים כבר 565 יום- מציאות שקורעת את הלב. זה לא עוד נושא בחדשות- זה שבר מוסרי עמוק. אין לנו את הפריבילגיה לשתוק. לא הפוליטיקאים, לא החברה האזרחית, ולא אנחנו כיחידים.
השואה לימדה אותנו- שתיקה של העולם היא אסון. אבל שתיקה שלנו- היא בגידה בזהותנו.
הכאב, השתיקה, הזיכרון- חייבים להתגלגל לנשיאת אחריות. למעשים. להכרעה מוסרית.
בתוך זה, אנחנו מרכינים ראש גם בפני חיילי צה"ל הגיבורים, שמחרפים נפשם על הגנת עמנו, ועל זכותנו לחיות כאן בביטחון ובשלום. לוחמים שהקריבו את נפשם, לוחמים שנפצעו, והכל- כדי להשיב את האור. ובתוך כל בית שכול – נר דולק. אש פרטית שלא כבתה. משפחות ששילמו את המחיר הכבד מכולם, שמלמדות אותנו מהי גבורה, מהי מסירות נפש, ומהי אהבה אמיתית לעם שלנו.
כמו אהרן, אנחנו עומדים מול אובדן- אבל לא נכנעים.
כי זהו הסיפור היהודי: מהשתיקה ומהכאב – תצמח תקווה. ומהחורבן – תיבנה תחייה.
וכך שורד השואה גד פרטוק, אחד מששת משיאי המשואות הערב בעצרת הפתיחה לאירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם, צעק רגע לפני שהשיא את המשואה "שיחזרו כל 59 החטופים במהרה". פרטוק, יוצא תוניסיה, הוא אחד ממקימי קיבוץ כרמיה בעוטף עזה.
והוא משתף- "אנחנו פחדנו מהגרמנים פחד מוות, שיבואו, ירו עלינו ויהרגו אותנו… התחילה תקופה מאוד מאוד קשה, היינו רעבים עד מוות. חיפשתי אוכל בפחים כי אכלנו אך ורק מרק מבושל עם חתיכות של דברים רקובים.
"יום אחד המלחמה נגמרה, ב-1948 אני עולה ארצה, הרגשה של האושר, הרגשתי כאילו חזרתי הביתה. ואז יצאנו כקבוצת חלוץ להקים את קיבוץ כרמיה. אני הולך לעבוד באדמה, אני הולך לזרוע ולקצור. אז הכרתי את מונה. מונה ואני חיינו יחד 62 שנה. היום אני אדם מאושר, יש לי ארבעה ילדים, 13 נכדים ושמונה נינים. מעולם לא התייאשתי, ככה זה אנחנו. חוזרים לעצמנו. חזק".
ואולי זו התשובה האמיתית לשואה- מדינה שיש בה חיים. חיילים שמגנים. אזרחים שמתפללים. לב יהודי פועם, שלא מפסיק לקוות, ושלא מוותר על בניו ובנותיו- לעולם.
לעולם לא שוב- זה עכשיו! כולנו מתפללים ומקווים לשובם המהיר של כל השבויים והחטופים שנותרו בעזה. אמן כן יהי רצון.
שבת מבורכת
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️
דנה אהובה, כותבת לך כאן מוושינגטון מביתם הנעים והחמים של עדי ואיל, תודה על כל הביטוי החזק שלך לכאב החד של מדינתנו שעדיין פועם בליבנו ומשם אנו חייבים להרים את עצמנו לחיים ולתקומה. מי יתן וכל משאלות ליבנו יתגשמו במהרה. אמן ואמן, שבת שלום וסופ"ש נעים