הגענו ליום השמיני, היום של אהרן ובניו. שבעת ימי ההכנה נגמרו והגענו ליום הגדול, יום ההכתרה, ראש חודש ניסן. בניית המשכן הושלמה, והכוהנים ובראשם אהרון מוכנים לעבודתם. אלא שאז בני אהרון, נדב ואביהוא, שוברים את כללי הטקס ומגישים למזבח אש זרה "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם". " והתגובה מיידית- "(ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה" (ויקרא י), אש יצאה מִלִּפְנֵי ה' והם מתו. מהי אותה אש זרה? במה ואם בכלל חטאו נדב ואביהוא?
מסביר הרב ד"ר יונתן זקס- "… מתוארות שתי שיחות בין משה לאהרן, הראשונה, מיד עם האסון, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". וַיִּדֹּם אַהֲרֹן (ויקרא י, ג).
משה אמר, ואהרן שתק. ככלות השיחה החד-צדדית הזאת ציווה משה לפנות את גופות המתים, ולאחר מכן הורה לאהרן ולבניו הנותרים את דיני האבלות. על כך הוסיף הנחיות למניעת הישנות מקרים כאלה, ומשם עבר לבדיקה אם קורבנות היום הוקרבו. הוא גילה שאהרן ובניו שרפו את שעיר החטאת במקום לאכול אותו כפי שנצטוו…
הצד הפסיכולוגי בשיחות הללו מרתק. בראשונה ביניהן, משה מנסה לנחם את אחיו שאך זה עתה איבד שניים מבניו. הוא אומר לו שה' אמר "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ", כלומר בקרב הקרובים אליי אַראה את קדושתי. רש"י מפרש, על פי המדרש: "אמר לו משה לאהרן, 'אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום [אנשים הקרובים לקב"ה] והייתי סבור או בי או בך; עכשיו רואה אני שהם [נדב ואביהוא] גדולים ממני וממך'". ככל שאדם קדוש יותר, כך גבוהות דרישות של ה' ממנו.
לו האריך משה בדבריו אל אהרן, דומה שהיה אומר לו כך: "אחי, אל תוותר עכשיו. הלכנו כברת דרך ארוכה. העפלנו לפסגות. אני יודע שליבך שבור. גם ליבי. הרי שנינו חשבנו, אתה ואני, שהצרות מאחורינו; שאחרי כל מה שעברנו במצרים ובים סוף ובמלחמה בעמלק ובחטא העגל, הגענו סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה. והנה קרה הדבר הנורא הזה. אהרן, אל תוותר. אל תאבד אמונה. אל תתייאש. בניך מתו לא מפני שהיו רשעים אלא מפני שהיו קדושים. הם עשו מעשה פסול, אבל כוונתם הייתה טהורה. הם פשוט התאמצו יתר על המידה". אבל למרות מילות התנחומים הללו, "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". אהרן שתק. ביגונו הנורא לא מצא מילים.
בשיחה השנייה, משה דואג לדבר-מה אחר: לעם, ששעיר החטאת אמור היה לכפר על חטאותיו. כאן, אם יורשה לנו שוב לפתח בדמיוננו את הנוסח התמציתי שבתורה, הוא כמו אמר לאהרן: "אחי, אני יודע שאתה נתון ליגון כבד. אבל אינך רק אדם פרטי. אתה גם הכוהן הגדול. העם זקוק לך שתבצע את חובותיך, יהיו רגשותיך אשר יהיו". ואהרן השיב, אם לחזור על דבריו בפסוק במילים שלנו, "הרי רק היום קרה לי האסון, ובניי שהקריבו חטאת ועולה לה' מתו. האומנם היה טוב בעיני ה' לו אכלתי היום, במצבי, את קרבן החטאת?". את משמעותה המדויקת של אמירה זו אנו יכולים רק לשער. אולי זה פשר הדברים: "אני יודע שבדרך כלל אסור לכוהן הגדול להתאבל כאילו היה אדם רגיל. זו ההלכה, ואני מקבל אותה. אבל לו התנהגתי ביום זה של חנוכת המשכן כאילו לא קרה דבר, כאילו לא מתו עליי בניי, האם לא הייתי נראה בעיני העם כאדם חסר לב, כמי שחיים ומוות הם כקליפת השום בעיניו? האם העם לא היה מסיק שעבודת ה' כרוכה בוויתור על האנושיות?" הפעם, משה הוא ששתק. אהרן צדק, ומשה ידע זאת.
בחילופי דברים אלה בין האחים מתבטא אומץ מרשים, בשני כיוונים. האומץ של אהרן להתמסר לאבלו ולא לשעות לתנחומים קלים, והאומץ של משה להמשיך הלאה למרות האבל. כפילות זו היא תצורה רגשית חדשה שעתידה לאפיין את עם ישראל לאורך הדורות. עם ישראל הוא עַם שסאת סבלו נגדשה מעל ומעבר. אך כמו אהרן, העם הזה לא איבד את האנושיות שלו. הוא לא ניסה להרדים את יגונו, לנוון אותו, להקהות אותו. הוא חי אותו במלוא חריפותו. ועם זאת, הוא גם לא איבד את היכולת להמשיך, להביט קדימה, לקוות. כמו משה, עם ישראל לא איבד את אמונתו. אך כמו אהרן, הוא לא נתן לאמונה לאלחש את רגשותיו, את פגיעותו האנושית… "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". ככלות כל ההסברים והתנחומים הכאב נותר נורא כשהיה. אלמלא כן, לא היינו אנושיים.
ועם זאת, כמו משה, העם היהודי מצא את הכוחות לקום על הרגליים, לתַקֵּף את התקווה לנוכח הייאוש, לאשר את החיים אל מול פני המוות. שלוש שנים בלבד לאחר שניתן בכפו של מלאך המוות הצליח העם הזה להקים את מדינת ישראל – האישור המובהק ביותר, זה אלפיים שנה, לכך שעם ישראל חי.
משה ואהרן הם כשתי המיספֵרות במוח היהודי: הרגש האנושי מצד אחד, והאמונה באל, הברית והעתיד בצד האחר. אלמלא האחרון, היינו מאבדים את תקוותנו. אלמלא הראשון, היינו מאבדים את אנושיותנו. לא קל לשמור על האיזון הזה, על המתח בין הקטבים. אך הדבר חיוני. האמונה אינה מחסנת אותנו מפני אסון, אך נותנת לנו את הכוח להתאבל ואז, למרות הכול, לקום ולהמשיך ללכת."
אז מה מסתתר מאחורי דומייתו של אהרן? האם יש בה ביטוי של צער עמוק ורצון להבין ולהכיל? האם יש בה סוג של קבלת הדין והשלמה, או אולי הלם וחוסר אונים? כנראה, שלעולם לא נדע בוודאות את פשר שתיקתו של אהרון. וכנראה גם לא כל דבר נבין בשכלנו. ניכר כי הביטוי לרגשות והתחושות שלנו גם באמצעות שתיקה הינם ביטוי אנושי להיותנו במקום מוחלש ומתאבל. יחד עם זאת, מסבירה לנו הפרשה כי האמונה בדרך ובמסע שלנו מחזקת ומעניקה לנו את התקווה במציאת מקורות נחמה וכוח להמשך חיים משפיעים ומשמעותיים.
שבת שלום ❤️
לעליית נשמת יהודית בת משה, אישה יקרה שהייתה מנהיגה ומקור השראה. יהיה זכרה ברוך.
המילה וידום הבאה מהמילה דממה ששורשה ד מ ם, מבטאת את השקט המוחלט. לא סתם שקט אלא היעדר מוחלט.
אכן דנה, בצירוף המילים ״וידום אהרון״ שאנו מתקשים להבין מה מסתתר מאחריהן, גלום הרבה כאב וחוסר אונים ואולי השלמה. אך נראה לי כי מעבר לכל, גלום בהם סוג של ״היעדר״
היעדרם של בניו ממציאות חייו היעדר שלא ניתן להבינו ולקבלו.
נוכח המציאות הכואבת בעולמנו, לעיתים אנו חייבים לקום ולצעוק… ולעיתים פשוט לדמום…