פרשת פנחס- מי הנהג?

השבוע הפרשה חושפת בפנינו מגוון של מנהיגויות. היא פותחת עם מנהיגותו של פנחס. מנהיגות המתעוררת מתוך יוזמה עצמאית לאחר שהעם החל לזנות עם בנות מואב. במקביל ובהמשך, יש ביטוי למנהיגותו של משה כשבני ישראל חוטאים עם בנות מואב, התמודדותו עם בנות צלפחד, וכמנהיג מסור הדואג לעם ישראל, מנהיגותו מתבטאת כשהוא מבקש מה' שימנה מנהיג ראוי שימשיך את דרכו, בעודו חי, ואכן משה מסמיך את יהושע בן נון לעיני העם כולו. כמו כן, מתוארת לנו מנהיגות בנות צלפחד המתבטאת כשהן מערערות על החוק הקיים בפני משה, ודורשות את חלקן בנחלה בארץ. משה רבנו מקשיב להן, ופונה אל ה' שיכריע בבקשתן. ולבסוף, יהושע בן-נון ממשיך דרכו של משה. נראה כי ההנהגה לעיתים מגיבה, לעיתים יוזמת, והשאלה האם זה תלוי באישיותו של המנהיג או בסיטואציה עימה המנהיג מתמודד?

מתאר הרב יעקב מידן-
"יהושע הוא בן דורו של משה, הדור המבוגר והאחראי של עם ישראל. יהושע – "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות ל"ג, יא) – מתחיל את תפקידיו כמו כל רמטכ"ל בימינו: בתחילה טירון שרץ מצד לצד ומציית לפקודות, לאחר מכן הוא כבר סמל, סרן, סגן, מ"פ וכן הלאה, עד שלבסוף מתמנה להיות רמטכ"ל. יהושע מתקדם לאט לאט, בהשקעה ובהתמדה רבה במעלות ההנהגה, עד שלבסוף זוכה להחליף את משה רבנו בהנהגת העם.
לעומתו, פנחס בן הדור הצעיר, רוח ה' מפעמת בכל אחד מאיבריו. פנחס הופך למנהיג מכורח הנסיבות בפתע פתאום, הוא אינו מטפס שלב אחר שלב במדרגות ההנהגה כיהושע, אלא זוכה בתהילה רגעית ומהירה בשל מעשהו המיוחד: פנחס רואה את החרפה והבושה הנעשית במחנה ישראל כאשר אף לא אחד מהמנהיגים נוקף אצבע – משה ואלעזר עומדים בצד ואינם יודעים מה לעשות…
יוספוס פלביוס מתאר דו שיח שהתקיים בין משה לזמרי באותם רגעים.
זמרי הבהיר למשה שתם תפקידו, הנהגתו של משה נצרכה לימי המדבר ואילו עתה ישראל שוכן בארצו וכל איש בנחלתו לעצמו – עכשיו יש חופש הפרט, תפיסות ליברליות, וכל אחד דואג לעצמו. תפקידיו של משה תמו, ולכן אל לו להתערב בנעשה עם בנות מדין כיוון שזה כבר לא חלק מאחריותו.
משה עומד דומם מול טענות אלו ואינו יודע כיצד להגיב. מנהיגותו המסודרת והמאורגנת של משה אינה יכולה להתמודד עם פרץ מעין זה.
פנחס רואה את הכול מהצד ומבין שהתגובה הראויה לא תבוא ממשה ואלעזר זקני העדה. ברגע של קנאה הוא נוקם את נקמת ה' והורג את זמרי והמדיינית…"

בפרשה מתוארת לנו התגובה למעשה פנחס- הקב"ה נותן לו ברית שלום, "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם." (במדבר כה, יב) . מעשה קנאות איננו מעשה פשוט. יש קו דק ועדין שמפריד בין קנאות בריאה ואידיאולוגית, לקנאות המוזנת מרגשות שליליים של נקמה ושנאה. וע"כ השלום איננו מובן מאליו. זו תנועה של השלמה, לא של שלמות. השלום מבטא מאמץ מודע ליצירת שלם מתוך, וגם עם- השונות. זוהי פעולה אקטיבית של ראיית השלם ושל בניית השלם, כך שהשלם שיווצר יהיה גדול מסך חלקיו. השלום הוא פעולה מתמשכת של בנייה ואיחוי. ויש מפרשים המבהירים כי פנחס הרג מתוך קנאות, וע"כ מעתה הוא אחראי על השכנת השלום. "תחת אשר קנא לאלהיו" – לא בזכות הקנאה אלא כתחליף לקנאות, כתיקון עליה.

בפרשה שלנו מתוארת מנהיגות נוספת כאמור המתבטאת בבנות צלופחד שמתאחדות יחד בכדי להגן על הירושה שהן עלולות לאבד, נחלה בארץ ישראל. הן לא מופיעות עם מטה או עם רומח בידיהן אלא באומץ רב ועם בקשה לצדק חברתי בלבד הן פונות אל משה ומבקשות לשנות את החוק הקיים. ואכן, ה' מקשיב לבקשתן, ומורה על כך בחוק – חוק לכל העם – אדם שנפטר בלא בנים נחלתו עוברת כירושה לבנותיו. למעשה, לאחר פניית משה, ה' מבהיר את דיני הקדימה בירושת הנחלות: ראשון היורשים – הבן, ובהעדרו, במשפחה שאין בה בנים – תירש הבת. רק אחריה מגיע תורם של אחי האב ולבסוף קרובי המשפחה מצד האב.

אז מה אנו למדים ממגוון המנהיגויות שבפרשה?
בפוטנציאל שלנו כולנו מנהיגים. כן, כל אחד הוא מנהיג – בראש ובראשונה את עצמו, ואז, משפחתו, ולאחר מכן במעגלי האחריות השונים שלו (חברים, עבודה וכו'). מנהיגות היא אמצעי להגשמת הערכים ואני המאמין שלי. חברה וְעַם מורכבים משרשרת של דורות ומשרשרת של מנהיגים. נראה כי כל אחד מהם יצבע את מנהיגותו בגוונים ייחודים משלו, בדגשים ייחודיים משלו, יחד עם זאת, כולם ישרתו מטרה חברתית לאומית משותפת ומתמשכת. ניתן לבטל הישגי מנהיגות קודמים, וניתן לזלזל בטיבם ובאיכותם אך רק רציפות ועקביות של מנהיגות חיובית, משתפת ותומכת, שמבוססת על כישורים, ולא רק על קשרים. מנהיגות הכרוכה בפרגון בין דורי, ושרואה ומשלבת בין טובת הציבור וטובת הפרט, היא זו שתבטיח את המשך צמיחתם והתקדמותם של העם והחברה.

שבת של שלום💗

מוקדש לעילוי נשמתו של חברנו, אברהם מנחם בן פלורה שושנה, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.