מפרשה של מעמד שיא, מעמד מתן תורה בהר סיני, איש אחד בלב אחד, עם קולות וברקים, אנחנו עוברים לפרשת משפטים שמבטאת שיגרת חיים ארציים בשוטף. שיגרה העוסקת בכל הפרטים הקטנים, ללא הילה ותחושת התרוממות הרוח, אלא סוג של נפילה לאפרוריות היומיום.
מפרשים רבים, ביניהם רש"י, מסבירים כי גם המצוות בפרשה השבוע ניתנו לעם ישראל בהר סיני יחד עם עשרת הדיברות. מסתבר, שרוב חיינו אינם מתרחשים על פסגת ההר, מציאות החיים היא בפשטותה, בפרטים הקטנים והשוטפים איתם אנו מתמודדים בשגרת חיינו. העולם בו אנו חיים הוא עולם העשייה, החומר, יחד עם זאת חיי הרוח דוחפים אותנו לעבודת מידות, תיקון פרטי, לעלות מעלה ולנשום גם אויר של פסגות. נדמה שהמעבר מפרשת יתרו לפרשת משפטים משקף לנו עולם של ערכים, וחזון (הברקים והקולות), ויחד עם זאת הפרשה שולחת אותנו לעסוק במציאות החיים בפועל ע"י מתן קווים מנחים והוראות של מצוות עשה ומצוות אל תעשה. התורה קוראת לנו להבחין ביניהם, ולשלב אותם בחיינו.
כנראה שזו הסיבה שהפרשה פותחת דווקא בדיני עבד עברי. אחרי הכל, דיני עבד עברי הינם תמצית וכותרת המצוות החברתיות. זוהי רגישות חברתית המצריכה מאתנו כוחות נפש עצומים של עבודת מידות. התורה מבקשת מאתנו – לסלוח לגנב, להכניס אותו לביתנו, להעסיק אותו על חשבון ערך הגניבה שלו, ובנוסף, להעניק לו בסיום עבודתו זכויות סוציאליות. לכן, חז"ל אמרו, "הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" (קידושין כב ע"א). זוהי דרישה שקוראת לנו להתמודד עם רגשות- הנקמנות, כעס והנטייה לנטור שנאה, ובמקביל לפתח מודעות למצוקה של הזולת שפגע בנו. דיני עבד עברי משקפים סוג של סבלנות וסובלנות אישית וציבורית שמביאים לקירוב הלבבות ולא הרחקתם.
פרשת השבוע כאמור מאופיינת בריבוי ציוויים שרובם הגדול עוסק בנושאים משפטיים הנוגעים לבית הדין העברי במצוות שבין אדם לחברו. התורה מעבירה לנו מסר לדורות שמבהיר כי מבחינה מוסרית האדם נמדד יותר במצוות אלו, כיוון שהן מעשיות ודורשות מהאדם פעולות של נתינה ממשית שיש בה הקרבה, וותרנות, רגישות, התעלות ועוד.
בנוסף, התורה מחדדת לנו שהמסלול של חברה מתוקנת בנוי משלבים: תחילה, יחסים בינאישיים תקינים של צדק ומוסר (הן בתחום הממוני והן בתחום הערכי-רגשי) שבין האדם לזולתו בכדי ליצור מערכת משפטית נאותה. ורק בהמשך, מגיע שלב המצוות החברתיות מהפאן הציבורי.
פרשת משפטים קוראת לנו לצמצם את הפערים החברתיים, ולהחזיר את האיזון בין המערכות של משפט וצדקה.
יש רבים שחווים כי הם חיים בעולם מאד משפטי. כל דבר הפך לשאלה משפטית. קשה להתנהל בחיים הציבוריים והעסקיים בלי עורך דין צמוד, ולכן הם מכנים זאת משפטיזציה.
על פי חז"ל, בית המקדש חרב בגלל עודף משפטיזציה. אנו מכירים בחשיבותו של המשפט, אך הוא חייב להכיל בו צדק שיש בו דין וגם צדקה. ערך הצדקה חשוב לא פחות. זוהי גם התכונה המכוננת של עם ישראל. הפרשה שולחת אותנו לבחון מה היחס בין צדקה ומשפט בחיינו? חברה שיודעת לקיים משפט צדק, תדע גם לכונן בה צדקה כי היא כבר מצויה בעומקו של המשפט.
בקיצור, החברה במקרא כמו בימינו מורכבת מיחידים ומקבוצות שונות, המעוניינים לקדם ערכים ואינטרסים שונים. מימוש האינטרסים של אלה גורם לעיתים לפגיעה באינטרסים של הפרטים ושל הקבוצות האחרות. כמו כן, מטבע הדברים העולם הוא דינמי, ואף אחד לא יכול לדעת לכמה זמן הוא מצוי במצב הקיים, אחרי הכל "הגלגל יכול להתהפך" למשל, אדם עשיר עלול לרדת מנכסיו וכו'. לכן, התורה לכאורה, בפרשה מתארת שני קווים מקבילים, קו המשפט, הדין, וקו הצדקה, החסד- שני קווים שבונים חברה מתוקנת, אך למעשה, התורה מבהירה לנו שזהו קו אחד כי אם אנו נוהגים ע"פ משפט צדק הנגזרת שלו כבר תכלול גם צדקה המתוארת בפרשה במצוות שמחייבות את ראיית האחר, ונתינת זכויות גם לצד החלש, הפוגע או הנזקק. במילים אחרות, ביצירת חברה מוסרית, המושתתת על ערכי צדק, כבוד ואכפתיות יש צורך ב- "(א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם…" (שמות כא') הכולל מעורבות חברתית של כל אחת ואחד מאתנו, ובמציאת האיזון העדין שבין דין לצדקה בתהליך.
שבת שלום💞