בשבוע שעבר, בפרשת "כי תשא" סיימנו בתיקון חטא העגל; משה יורד כשהלוחות השניים שהכין ארבעים יום ולילה בידו, ועור פניו קורן, עד כדי כך שבני ישראל חוששים לגשת אליו. פניו הקורנות של משה ממשיכות ללוות אותנו גם השבוע לפרשת ויקהל-פקודי, ולאורן מתחילה פרשת בניית המשכן שפותחת במילה 'ויקהל' -"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" פרשת ויקהל מביאה עמה רגע מיוחד בו בני ישראל מתחילים את תהליך הפיכתם מקהל של אינדיבידואלים לקהילה שהינה ישות אחת.
בעת שכזו כשאלפי ישראלים נמצאים בבידוד ביתי, ובכלל עם המלצה כוללת לסגר ביתי, ובנוסף מוקד מד"א שמקבל מדי יום אלפי פניות, של אזרחים הדורשים פראמדיק שיגיע לבדיקת נוכחות הנגיף, אנו מצויים במציאות מורכבת ומאתגרת, ועם כל חוסר ההבנה והאי וודאות, כולנו מחפשים נתיבי שפיות וממלאי מצברים כדי להפוך את הלימונים ללימונדה ככל שניתן.
אומנם יש הוראות ברורות ממשרד הבריאות ומהממשל לשמור על מרחק אחד מרעהו, מרחק פיסי, יחד עם זאת, דווקא הקושי הזה שהוציא אותנו לסוג של חופשה כפויה, סוג של פסק זמן מכל מה שאנחנו מכירים ושלא חשבנו שהוא אפשרי, קיבלנו בעצם תזכורת לאומית ובינלאומית לכך שאנו לא רק אינדיווידואלים אלא קהילה שנבחנת עתה בביטויי הערבות ההדדית שלה למרות ואף על פי האתגרים שהמציאות מציבה לנו.
לאחרונה שיתפה ר', מהיישוב ענב, שנדבקה מבעלה בקורונה, וחשפה בפייסבוק את האיומים על חייהם –
"במהלך 48 השעות האחרונות אני סופגת טלפונים אנונימיים, איומים על חיי וטענות קשות מצד אנשים שאני לא מכירה , ופה ממתקן הבידוד בבית החולים ובשארית כוחותיי אחרי התופת שאנחנו עוברים, אני מבקשת להעביר פה מסר אחד חד וברור לעם ישראל: לא הקורונה תהרוג אותנו. כי אם הלשון הרע.
תנו לי לספר לכם מי זה בעלי. בעלי נהג אמבולנס מזה 10 שנים. כל כולו נתינה ללא הבדלי גזע דת מין. מאז ומעולם פעל למען בריאות הציבור והנחיות משרד הבריאות הינם נר לרגלנו בבית.
עכשיו תראו, אין לי ציפייה מהעיתונות שלא תעשה שימוש באיזה כותרת צהובה מפוצצת כזו שתזכה אותי במטר ברכות מטוקבקיסטים… באמת שלא. אבל כן יש לי ציפייה מכם. עם ישראל. שיפעיל דקה שיקול דעת. שינשום רגע בתוך כל הפניקה חסרת הפרופורציה הזו שנכנסנו אליה מבלי שנבחין בין רע לטוב. מבלי שנלמד זכות.
עם ישראל יקר ואהוב שלי, האם עולה בדעתכם כי אדם שאובחן חולה קורונה ידביק במכוון אנשים?? עזבו אנשים- את דמו ובשרו – משפחתו הקרובה? מה קורה לנו? האם ירדנו מהפסים לגמרי? האם ההיסטריה הופכת אותנו כבר למטומטמים לגמרי?
אז הי כולם, אני אומרת לכם בגאווה: אני אישתו של האיש שיתכן והוביל חולה קורונה ללא כל מיגון כי זה המחיר שהוא משלם מזה שנים, כדי להגן ולשמור על עם ישראל. והיום, הוא ומשפחתו משלמים מחיר כפול בגלל השליחות שבחר.
ואנחנו עדיין שלמים על המחיר הזה, כי ביום שבעלי בחר בשליחות הזו ידענו כי זו השליחות של כולנו. למען עם ישראל. והעיקר, והעיקר. לא לפחד כלל. והאמת והשלום אהבו…"
פרשת ויקהל פקודי היא פרשת ´צו פיוס´ אנו רואים כיצד לאחר המשבר הנורא של חטא העגל הקב"ה משלים עם עם ישראל ובונה את ביתו בקרבם, כך מסביר הרב יובל שרלו, עלינו לפעול ולחפש קשרים שהתנתקו בעקבות משברים, ולגלות בנו את היכולת לחבר ולפייס. במציאות הנוכחית של מתח עצום, תסכול ואי וודאות שכולנו חווים אומרת לנו הפרשה השבוע יש לנו הזדמנות להתפנות ולבנות את המשכן, את ביתנו. כלומר, גם אחרי שבר נורא וגדול, ואחרי כל אותם חילופי דברים קשים בין משה לה' מבהירה לנו הפרשה כי ניתן להתפייס ולזכות בעולם טוב יותר. זהו צו פיוס, ההשלמה מחדש להשראת השלום והאהבה.
הפרשה נותנת לנו מבט מאוד מיוחד ומעורר תקווה שמבהיר לנו כי ההבדל בין קהל לקהילה הינו דק ועדין – בקהל ישנם אנשים העומדים יחד ומקשבים אבל הם עדיין ישויות אינדיבידואליות. לעומת זאת, קהילה כבר הופכת לגוף עצמאי, לכוח מניע בפניי עצמו, לישות אחת. זה נכון כזוג, כיחידה משפחתית, כקהילה, כעם ובכלל. מי ייתן ונצליח לעבור את המשבר הנוכחי מתוך ערבות הדדית, וביטוי היכולת לפייס ולחבר עם כל האתגרים הנלווים בימים אלו. אמכי"ר.
הרבה בריאות ושבת שלום🥰