פרשת בשלח היא הפרשה הרביעית בספר שמות. לאחר עשר המכות שהביא ה' על המצרים, מאשר פרעה את יציאת בני ישראל ממצרים. בני ישראל היוצאים ממצרים נערכים למסע מפרך דרך מדבר סיני, בכדי להגיע אל הארץ המובטחת – ארץ כנען. הם לא בוחרים בדרך הקצרה ביותר, שהיא דרך ארץ פלשתים, דרך החוף הקצרה, כיוון שהדרך הזו עוברת בשטחי אויב. יש חשש שמא יגיעו מהר מדי למצב מלחמה (המצב אליו הם מגיעים בסוף הפרשה במלחמתם בעמלק) והפחד יגרום להם לרצות לשוב למצריים. בני ישראל, שעד לא מזמן היו עבדים, עדיין אינם בשלים להילחם.
פרעה שמתחרט רודף אחרי בני-ישראל, ומוצא אותם כשהם חונים על פני הים. בני ישראל חוששים וזועקים אל ה', ומתלוננים למשה. משה מרגיע אותם, וה' מורה למשה להרים את מטהו על הים והים נבקע, ומאפשר לבני-ישראל בדרך נס ללכת בתוך הים ביבשה. המצרים ממהרים לרדוף אחריהם ולהיכנס אל הים; אך כשהם מבקשים לשוב על עקבותיהם, מורה ה' למשה שיטה את ידו על הים והמים שבים ומכסים את כל חיל מצרים עד האחרון שבהם.
בהמשך, ברפידים עמלק תוקף את ישראל, ומשה ממנה את יהושע לצאת למלחמה בעמלק. המלחמה הייתה מאתגרת, ורק בערב, בסופו של היום, מצליח עם ישראל לגבור על עמלק.
הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל עוסק במאמרו "פני הרוע", בהבנה המחודשת של מושג ה"אויב" ובהתמודדות עם רעיון הרוע בהיסטוריה האנושית ובהווה. בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר, הוא מתאר כיצד החברה המערבית, אשר מושתתת על ערכים של רציונליות, דמוקרטיה וליברליזם, התקשתה להבין תופעות של טרור ורוע קיצוני. "האם מה שקרה היה אסון? טרגדיה? פשע? פעולה מלחמתית? או אולי משהו חדש לגמרי, החורג מכל פרדיגמה קיימת? ולמה הוא קרה? או כפי ששאלה זו התנסחה בדרך כלל, לגבי אל-קאעידה: "למה הם שונאים אותנו?""
במערב רגילים לחשוב במונחים של סכסוכים הניתנים ליישוב, של אינטרסים משותפים, ושל פתרונות הדדיים דרך דיאלוג ומשא ומתן. אך גישה זו מתעלמת מהעובדה שישנם אויבים שאינם מונעים מרציונליות אלא ממחויבות אידיאולוגית קיצונית, משנאה טהורה, מרצון למוות עצמי רק לשם הרג אחרים.
הרב זקס מחדד את ההבחנה בין "שחקנים רציונליים", כמו מצרים המקראית, לבין אויבים מסוגו של עמלק. בעוד שפרעה ומצרים פעלו מתוך שיקולים של אינטרסים, עמלק ייצג רוע טהור חסר היגיון רציונלי. עמלק תקף את בני ישראל ללא כל סיבה אסטרטגית, פשוט מתוך שנאה. זו דוגמה לרוע שאינו מבקש תועלת חומרית אלא נובע ממניעים עמוקים של שנאה והשמדה.
וכך הרב זקס מבהיר- "…היהדות מַבחינה בין אויב עתיק שכבר אינו קיים לבין הרוע שאויב זה גילם ואשר יכול לפרוץ שוב בכל זמן ובכל מקום. בעיתות שלום קל לשכוח שהרוע רובץ מתחת לפני השטח של לב האדם. בשלוש המאות האחרונות היה הדבר נכון במיוחד. הולדתם של הנאורות, הסובלנות, האמנציפציה, הליברליזם וזכויות האדם שכנעה רבים, ויהודים ביניהם, שהרוע הקולקטיבי נכחד כמו שעמלק נכחד. הרוע היה קיים פעם, הוא איננו עוד. אך עידן זה הוליד גם את הלאומנות, את הפשיזם, את הקומוניזם, שתי מלחמות עולם, סדרה של משטרים רודניים מן האכזריים בתולדות האדם, ואת הפשע החמור ביותר שעשו בני אדם בבני אדם. כיום, הסכנה הגדולה ביותר היא הטרור".
הרב זקס מחבר את המסר הזה לימינו. בעידן שבו ערכי הנאורות, זכויות האדם והליברליזם דומיננטיים, קל להאמין שהרוע הקולקטיבי הוכחד. אך ההיסטוריה של המאה ה-20 והטרור העולמי במאה ה-21 מוכיחים אחרת. הטרור אינו נובע מהגיון רציונלי אלא מתפיסות אידיאולוגיות קיצוניות ומרצון לשלוט דרך פחד ואלימות. הטרוריסטים אינם "חברים פוטנציאליים" אלא אויבים במובן העמוק ביותר, לראייה ה-7 באוקטובר והמחיר היקר שאנו משלמים בפרט בשנה האחרונה.
מכאן החשיבות של זיכרון היסטורי. הציווי לזכור את מעשיו של עמלק איננו קריאה לנקמה, אלא קריאה לערנות מוסרית ולדריכות מתמדת. וכך כתוב בסוף הפרשה-
"(יד) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם…(טז) וַיֹּאמֶר כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר. "
עלינו לזכור שהרוע יכול להתעורר בכל תקופה ובכל מקום, ולפיכך חובה להיות מוכנים להתמודד איתו, לא מתוך שנאה אלא מתוך אחריות לעתיד טוב יותר. חברה החושבת שכל בעיה ניתנת לפתרון בדרכי שלום עלולה להיתפס לא מוכנה מול אויב שאינו משחק לפי כללי הרציונליות. המסר לימינו ברור: גם כאשר אנו שואפים לשלום ומקדמים ערכים של סובלנות ודיאלוג, עלינו להכיר בכך שלא כל גורם בעולם שותף לערכים אלו. בעולם שבו קיימים עדיין כוחות של רוע ושנאה קיצונית, עלינו לזכור, לא כדי לשקוע בעבר, אלא כדי להגן על העתיד.
פרשת בשלח מספרת על רגע מכונן בתולדות עם ישראל – קריעת ים סוף. בני ישראל עומדים מול ים אדיר מאחוריהם צבא רודף, תחושת חוסר האונים כמעט משתקת, אך ברגע קריטי אחד קם נחשון בן עמינדב וקופץ למים באמונה שלמה. דווקא בזכות האמונה והנכונות לפעול למרות הסכנה, הים נבקע והדרך לחירות נפתחת. הסיפור הזה הוא סמל לכוחה של אמונה ולנחיצות המעשה האנושי גם כשנדמה שאין פתרון באופק. המאבק להשבת השבויים דומה במובנים רבים לקריעת ים סוף; הוא דורש מאתנו אומץ לב, נחישות ואמונה ביכולתנו לשנות את המציאות. גם כאשר הדרך נראית חסומה, האמונה והמעשים הקטנים והעקשניים יכולים להביא לפריצת דרך בפרט כאשר האויב שמולנו הוא לא רציונלי.
פרשת בשלח מלמדת אותנו שהים יכול להיבקע בזכות אמונה ומעשה, והמציאות שלנו היום דורשת את שניהם: תקווה שקטה ונחישות אמיצה. בדיוק כפי שבני ישראל לא ויתרו עד שהגיעו לחירותם, גם אנו לא נפסיק להיאבק על הבית שלנו ועד שכל אחינו ואחיותינו ישובו הביתה בשלום.
מסיים הרב ד"ר יונתן זקס,
" התורה שולחת כאן מסר רלבנטי מאין כמוהו לעתידם של המערב ושל החופש עצמו. השלום אפשרי, רומז משה, אפילו עם מצרים ששִעבדה אותנו וניסתה להכחידנו. אבל השלום אינו אפשרי עם אלה התוקפים עַם שנראה להם חלש, ושוללים מעמם שלהם את החופש שהם מתיימרים ללחום למענו. החופש תלוי ביכולת שלנו לזכור את "הכנופיה הנצחית של האכזרים", כלשונו של הריס, את פניו של עמלק המלווים את ההיסטוריה מאז ועד היום, ואם צריך – גם להילחם בה. לפעמים אין ברירה כי אם להילחם ברוע ולמגרו. לפעמים זו הדרך היחידה לשלום."
גם כיום, במאבק להחזרת השבויים, נדרשת לא רק עוצמה צבאית, אלא גם עוצמה רוחנית, סולידריות, ולכידות לאומית. ויותר מזה, הציווי לזכור את מעשיו של עמלק מלמד אותנו שעל אף שזיכרון הרוע חיוני לשמירה על דריכות מוסרית, אין הוא תירוץ להיכנע לשנאה או לייאוש. הזיכרון כאמור אינו נועד לעודד נקמה, אלא להזכיר לנו את חשיבות הבחירה בטוב גם כאשר אנו מתמודדים עם האכזריות הגדולה ביותר. במובן זה, השאיפה להשיב את כל השבויים הביתה היא לא רק פעולה אנושית בסיסית, אלא גם הצהרה מוסרית נחרצת: אנו לא נשבר, לא נוותר, ולא נאבד את האנושיות שלנו—גם מול אויב שאיבד את שלו.
בסופו של דבר, המאבק לשחרור השבויים הוא ביטוי לערכים של עם שבוחר בחיים, בזיכרון ובתקווה, גם מול רוע חסר גבולות. זהו מאבק על דמותנו כחברה, על חוסננו הלאומי ועל המחויבות שלנו לא להשאיר אף אחד מאחור.
שבת מבורכת
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️