השבוע אנו קוראים את פרשת תזריע יחד עם הפרשה שאחריה, פרשת מצורע מאחר ואנו בשנה שאיננה מעוברת. הפרשות עוסקות בדינים של טומאה וטהרה, דיני הצרעת, המחלה המקראית העתיקה, ומה צריך לעשות אדם שלקה במחלה זו כדי להיטהר. חז"ל מלמדים כי צרעת נגרמה לא בשל בעיה בריאותית רגילה, אלא בעקבות כשל רוחני, ובעיקרו- חטא לשון הרע. האדם שחטא בדיבורו, שהפיץ שמועות, שפגע באחר במילותיו, נדרש לעבור מסע של בידוד ותיקון לפני שהורשה לחזור לחיי הקהילה.
המסר הטמון בפרשות אלו חד וברור: הדיבור הוא הכלי המרכזי לבניית קשרים אנושיים. מילה טובה יכולה לקרב, לחזק, להפרות את הרוח. אך דיבור פוגעני- רכילות, שיפוטיות, לשון הרע- מפריד, מרחיק ויוצר ניכור. מי שבדיבורו יוצר חיץ בין אדם לחברו, סופו שהוא עצמו ייוותר מבודד- כפי שהמצורע נדרש לצאת אל מחוץ למחנה.
הדיבור בימינו — אתגר מתעצם
בימינו, גם ללא נגעים גלויים, כוח המילה רק התחזק. עידן הרשתות החברתיות הפך כל אדם לשדרן ולמפיץ, וכל מילה יכולה להגיע למרחבים עצומים תוך שניות. הגבולות בין אמירה אישית לבין פומביות היטשטשו- ולכן, גם האחריות גברה.
כל אחד ואחת מאיתנו נדרשים לשאול את עצמנו:
האם דיבורינו מקרבים או מרחיקים?
האם אנו בונים אמון ושייכות, או תורמים להעמקת קרעים?
האם אנו מנסחים ביקורת מתוך כבוד, או מתוך זלזול והקטנה?
והאם הדיבור שלנו יוצר תנועה והתפתחות- או נסיגה ותקיעות?
נראה כי הבחירה בכל רגע- נתונה בידינו. כפי שבימי התורה דיבור בלתי מרוסן גרר בידוד, כך גם היום מילים בלתי אחראיות עלולות להוביל לבדידות חברתית, לחשדנות ולשסעים.
מימי הזיכרון ליום העצמאות: דיבור שמאחה
בין יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה לבין יום העצמאות, אנו חווים קשת רגשות עזה: כאב, עצב, געגוע, גאווה, תקווה.
ביום הזיכרון אנו מתכנסים לזכור את אלו שמסרו נפשם למען קיומנו כאן. אנו חשים את גודל המחיר שהחיים בארץ ישראל גובים, ומתחדדת ההבנה עד כמה עמוקה הזיקה בינינו — בני עם אחד. בימים של אבל לאומי, המחלוקות נמסות, והמכנה המשותף עולה על כל הבדלים.
אך עוד באותו הערב, בסיומו של יום הזיכרון, במעבר חד, מתחיל יום העצמאות שפורץ בשירת הודיה. מדינה שקמה כנגד כל הסיכויים, בזכות דבקות במטרה ושיתוף פעולה, למרות השוני בין הגלויות, שפות ודעות, קמה מציאות משותפת, חזקה ומאירה. יחד הקמנו בית למשפחת 'ישראל'.
ודווקא בימים אלו, השאלה הופכת נוקבת: האם נמשיך את חזון האחדות גם בשגרה? האם נשכיל לדבר זה אל זה באופן שמחבר ולא מפלג, שמחזק את המרקם החברתי ולא קורע אותו? החיים פה, בארצנו, דורשים מאיתנו לא רק אומץ בשדה הקרב, אלא גם אומץ בלשוננו- אומץ לבחור בשיח אחראי, מאחד, בונה.
בחרתי להביא מדבריה של איריס חיים (59), אמו של יותם ז"ל שנחטף לעזה ביום הראשון למלחמה ונהרג בהמשך בשוגג על ידי כוחותינו… וכך מתארת עדי בן ישי, כתבת במגזין פנימה, "איריס, אם שכולה, שכולה חיים, שבמקום לכעוס בחרה לפייס, שבמקום להאשים בחרה להודות. נדמה שזהו סוד הקסם שלה- חיוך, תקווה ובהירות הדרך."
מבהירה איריס, "לא גדלתי בעולם הדתי ואני לא משתמשת במושגים כמו ה', אבל שתיינו מתכוונות לאותו דבר, יש עולם שלם, עולם הרוח- הוא נסתר מעיניי אבל נגלה ללב…" ממשיכה עדי הכתבת, "מדי יום איריס פוגשת אנשים שונים משלל גווני הקשת הישראלית, ומכל מפגש כזה צומח סיפור חדש ותובנה עמוקה לצידו… היא זורעת תקווה ונחמה בלבבות."
וזהו סיום מחזק: הבחירה בחיים
פרשת תזריע-מצורע מלמדת: "חיים ומוות ביד הלשון". לא רק מחלות באות מדיבור מזיק, אלא גם תקווה, קירוב וריפוי יכולים להיוולד מדיבור נכון. ביום העצמאות אנו חוגגים את התקומה והחיים שנבנו כאן בדם, יזע ודמעות- מדינה שהוקמה למרות המחלוקות והשוני. תקומה בזכות היכולת לדבוק בתכלית המשותפת ובבנייה המשותפת. דווקא עכשיו, בין כאב הזיכרון לשמחת העצמאות, אנו נקראים לשאול: כיצד דיבורנו יוכל להמשיך את החזון? האם נשכיל לנהל מחלוקות מתוך כבוד, לבנות גשרים במקום להעמיק תהומות? אחרי הכל, בכוחן של מילים ליצור מרחב חדש: מרחב של שותפות, אמון ותקווה.
כאשר נבחר להעניק לדיבור שלנו תפקיד של שליחות: דיבור שמכבד, שמאחד, שמקרב, ושמחזק נהפוך את הזיכרון למורשת חיה, את חייהם של אלו שנפלו ליסודות חיים- ואת מורשתם לגשר של אהבה, ביטחון ותקווה לעתיד טוב יותר. אמן כ יהי רצון.
שנזכה ללכת לאורם, לשמור על עצמאותנו, ולשבת שופעת בשורות טובות
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️