השבוע אנו קוראים את פרשת צו, הפרשה השנייה בחומש ויקרא. אם בפרשת ויקרא עמד במרכז היחיד המקריב את קורבנו, הרי שבפרשת צו עובר המוקד לאהרון ובניו, הכוהנים, שמקבלים את ההנחיות כיצד עליהם להקריב את הקרבנות ולעבוד במשכן. זוהי כניסתם של הכוהנים אל תוך התפקיד, וההכנה לקראת עבודת הקודש העתידה ללוות את עם ישראל לאורך הדורות.
הפרשה פותחת בציווי חד וברור: "צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה". האש שעל המזבח צריכה לבעור כל הלילה, ללא הפסקה. זהו ציווי שמסמל אחריות תמידית, נוכחות מתמדת, עבודת קודש שאינה פוסקת, גם כשאיש אינו רואה.
במרכז הפרשה נמצא טקס החניכה של אהרון ובניו, טקס מרגש ומפורט שבמהלכו מקהיל משה את כל העם אל פתח אוהל מועד, רוחץ את אהרון, מלביש אותו בבגדי הכהונה, מושח אותו ואת המשכן כולו בשמן המשחה, ומנחה את הכוהנים בהקרבת קורבנות ראשונים. שבעה ימים יישארו אהרון ובניו באוהל מועד, "ימי המילואים", תקופה של התמסרות מלאה, צנועה, לקראת קבלת האחריות הגדולה שמונחת על כתפיהם.
המעבר מהיחיד אל הקבוצה- מהאדם שמביא את קורבנו אל אנשי הקודש המשרתים את הציבור- הוא ביטוי לשלב נוסף בעבודת החיים: מהתמקדות פנימית ואישית לעבודה מתוך שליחות, למען הכלל. לא עוד רק הקרבה אישית, אלא אחריות ציבורית, דוגמה אישית מתמדת, התלהבות והתחדשות בבעירת אש התמיד.
ההקשר בין פרשת צו לחג הפסח המתקרב אף הוא משמעותי. כשהכוהנים מצווים לשהות שבעה ימים באוהל מועד לפני תחילת עבודתם, זה ביטוי לתקופת התכוננות, טהרה והפנמה של שליחותם. באופן דומה, גם אנחנו, לקראת הפסח, עוברים תהליך הכנה. אנחנו מנקים את הבית מחמץ, אבל גם מנקים את הלב מכל מה שמעכב אותנו, משחררים כבלים פנימיים ומוזמנים להיכנס לחג החירות ממקום של מוכנות פנימית, ניקיון נפשי, דיוק וחידוש כוונות.
במציאות חיינו העכשווית, לאור שנה וחצי של מלחמה, כאב, אובדן ושחיקה, הקריאה של פרשת צו נשמעת ביתר תוקף. בתוך מציאות שבה הלבבות נעים בין תקווה לכאב, הציווי "לא תכבה" אינו רק טכני- הוא צו חיים. שמירה על האש הפנימית היא שמירה על זהות, על קשר, על האפשרות להאמין, להנהיג, להמשיך. הרב קוק כתב כי האש היוקדת בלב פנימה, היא אש הקודש, והיא היסוד של כל חיי הרוח, "…צריכים תמיד להוסיף אש מן ההדיוט, בשכל טוב, בחכמה ובבינה, באור תורה ונר מצוה, כדי שתהא השלהבת עולה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כח וגבורה, בכל הדרגות של החיים, מרום רקיעא עד ארעית תהומא" (אורות הקודש ח"ג עמ' ר"י). זו האש שעלינו לטפח- בלב, בבית, במרחב המשותף. היא המחברת אותנו זה לזה, מעוררת תקווה ומעניקה כוח פנימי להמשיך ולבנות- את עצמנו, את משפחותינו ואת עמנו כולו.
סוגי הקורבנות שבפרשה גם מקבלים משמעות עכשווית. עולות הן בחירות טוטאליות שאנחנו עושים מתוך אמונה, מנחות הן רגעים של תודה ונתינה צנועה, שלמים מייצגים שותפות והרמוניה, וחטאת ואשם משקפים רגעי חרטה ותיקון. כל אלה מתקיימים בלב, בבית ובחברה- לא על מזבח פיזי, אלא במרחב המשותף שבו אנו חיים. דווקא עכשיו, בתקופה של מאבק, כאב וגעגוע, הקריאה להדליק מחדש את אש המזבח הפנימית רלוונטית מתמיד. לא לכבות את התקווה, לא לוותר על האחריות, ולא לאבד את האמונה שדרך עבודת הלב- נוכל לשוב לשקם ולבנות מחדש. יותר קרוב, יותר אמיתי, יותר יחד.
וכך הפסוק "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו', ו') שמוזכר לפחות פעמיים בפרשה, מדגיש את הצורך של שמירה תמידית על אש מזבח העולה. במסורת החסידית הוא נתפס למעשה כקריאה פנימית עמוקה: לשמור על האש שבלב- אש של אמונה, אהבה, תשוקה לעשייה טובה וכמיהה לחיבור רוחני. האש הזו מניעה אותנו לצמיחה, לנתינה ולעבודה פנימית מתמדת. כמו במקדש, גם בלב האדם נדרשת עבודה מתמדת כדי שהאש לא תדעך: להוסיף לה "עצים"- רגעי השראה, עשייה משמעותית, התבוננות וחיבור לערכים שמובילים אותנו.
חג הפסח ממש בפתח, ואנו מוזמנים להבעיר מחדש את אותה אש פנימית – אש החירות, האמונה והתקווה. כשם שביציאת מצרים יצאנו מעבדות לחרות, כך גם היום – שמירה על האש שבלב היא הדרך לשמור על חירות פנימית ואמונה בעתיד טוב יותר. בתפילה עמוקה, אנו מצרפים את תקוותינו לשובם של כל השבויים והנעדרים, ליציאה שלהם ושל כולנו ממציאות של כאב ושכול לעבר חירות, אור וחיים.
שמירה על האש הפנימית היא גם שמירה על הזהות, על החיבור, ועל היכולת להתחדש ולצעוד קדימה גם בזמנים של קושי. זו אש שמלכדת, מעוררת תקווה, ומזינה את הכוח להמשיך. וזו משימתנו- להצית מחדש את אש הלב, לטפח אותה, ולהמשיך להאיר בעזרתה את הדרך קדימה לנו ולדורות הבאים.
שבת מבורכת
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️