השבוע אנחנו פוגשים את שתי הפרשות האחרונות בספר ויקרא- 'בהר' ו'בחוקותי', שתיהן עוסקות בנושאים עמוקים שנוגעים בלב החברה האנושית- שוויון, חופש, צדק, אמון ותקווה.
פרשת בהר נפתחת במדבר סיני, ובמרכזה סדרה של חוקים חברתיים וכלכליים שמטרתם לשמור על איזון, רגישות חברתית, וערבות הדדית. היא מבקשת להבטיח שמירה על כבוד האדם, גם במצבים של קושי כלכלי או מעמדי. בין היתר היא כוללת את מצוות השמיטה והיובל– מנגנונים מחזוריים של שחרור, מחילה והתחלה מחדש.
בשנה השביעית, שנת השמיטה, האדמה נחה, הקרקעות לא נזרעות, והיבול מופקר לכל. גם החובות הכספיים נשמטים. זהו רגע שבו החברה כולה עוצרת- לא רק כדי לאפשר לאדמה להתחדש, אלא כדי לאפשר לאדם לנשום. להשתחרר מהמרוץ הבלתי פוסק, ולפנות מקום לרוח, למשמעות, לקשר.
זהו עיקרון חברתי ונפשי עמוק: השבתה תקופתית מתוך בחירה, כדי לא לאבד את מהותנו בתוך שגרת הקיום שלנו.
הטקסט הקדום לא מתעלם מהשאלה הטבעית שעולה- "מה נאכל?"
והוא אף משיב: אם ניצור מערכת שמבוססת על אמון, הדדיות וצדק- הברכה תגיע. כלומר, כשהחברה בונה את עצמה על בסיס מוסרי, לא רק שהיא לא תקרוס- היא תשגשג. זהו ביטוי לתפיסה עמוקה לפיה השפע לא נובע רק מהסחר, מהעבודה או מהטכנולוגיה- אלא דווקא מהקשרים האנושיים ומהבחירות הערכיות שלנו.
לאחר שבע שמיטות מגיעה שנת היובל – השנה החמישים- ובה מתבצע מהלך חברתי נועז: הקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים, העבדים משתחררים, והמרחב כולו מקבל הזדמנות להתחלה חדשה. המסר ברור: אין שליטה מוחלטת, אין בעלות נצחית. האדם לא רוכש את האדמה- הוא שותף בה, לתקופה מוגבלת.
זהו תיקון לעולם שבו רכוש צובר כוח ויוצר פערים בלתי הפיכים. זהו תזכורת שגם במצבים קשים- אפשר לתקן, להשיב, להחזיר.
פרשת בחוקותי, שחותמת את ספר ויקרא, מציבה בפנינו את השאלה: מה קורה כאשר חברה בוחרת ללכת בדרך של כבוד, צדק ושותפות- ומה קורה כאשר היא מתרחקת מערכים אלה? היא פורשת לפנינו שתי אפשרויות: ברכה או קללה, צמיחה או חורבן.
אולם הרגע המרגש ביותר בפרשה איננו בתיאור הברכה- אלא דווקא בסופה של רשימת הקללות, כאשר מופיע קול אחר, עדין יותר, שאומר: גם אם מרגיש שהכל מתפרק, גם אם תמצאו את עצמכם בגלות, באובדן, בפירוד- לא תינטשו באמת. תמיד יישאר חוט בלתי-נראה, שמקשר את האדם לשורשיו, לחמלה, לתקווה. במילים אחרות, ביטוי אנושי עמוק- גם כשהמערכות החיצוניות קורסות, תמיד נוכל למצוא בתוכנו את הכוח לשוב ולבנות. יש בנו ברית פנימית- לא במובן הפורמלי, אלא כחוויה קיומית. ברית שבין אדם לעצמו- למה שבליבו, בין אדם לרעהו, ובין אדם לעולם. ומתחת לפני השטח מסתתר רעיון עמוק- הבחירה.
בעיצומה של תקופה סוערת, מלאה אי-ודאות, שכול ומאבקים- השאלות הללו אינן תיאוריות.
איך מחזיקים יחד קיום חומרי ורוחני?
איך בונים חברה יציבה וערכית?
איך שומרים על ערבות הדדית בפרט כשהתקופה מאתגרת?
שתי הפרשות מזמינות אותנו לזכור שצמיחה אמיתית- של עם, של חברה, של יחיד- נובעת מהיכולת לעצור, לשחרר, להתחלק, לסלוח, ולבנות מחדש על בסיס של הגינות ותקווה.
וכדברי הנביא ירמיהו, (ו, טז') "שַׁאֲלוּ נָא לִנְתִיבוֹת עוֹלָם, אֵי־זֶה דֶּרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ בָהּ; וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁכֶם."
כי הדרך איננה רק גאוגרפית- היא מוסרית, חברתית, פנימית.
המסר האנושי שבסיום הפרשה נוגע לכולנו-
הקול של השמיטה אומר לנו: תנו מרחב, תנו נשימה, גם לאדמה וגם לאדם.
הקול של היובל אומר: אפשר לתקן. אפשר להתחיל מחדש.
והקול של בחוקותי אומר: הכל תלוי בכם. אל תוותרו על הבחירה בטוב, בפרט כשקשה.
שתי הפרשות מציעות בדיוק את זה- אדמה מוסרית לעמוד עליה. וחידוד כי חירות איננה רק היעדר שעבוד- אלא מחייבת אחריות הדדית, מוסרית וחברתית. להיות עם חופשי, זו לא רק זכות- זו בעיקר מחויבות. הפרשות מלמדות אותנו שלא די לשאוף לחירות- עלינו גם לעצב אותה: במעשים של צדק, באחריות למי שנדחק לשוליים, ובאומץ לעצור לפעמים את המרוץ כדי להקשיב למה שבאמת חשוב. זה לא רק חזון עתידי- זו משימה עכשווית ורלוונטית יותר מתמיד לקיום שלנו כפרטים וכחברה מוסרית וערכית.
שבת של שלום ובשורות טובות
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️