השבוע פרשת שמיני שהיא הפרשה השלישית בספר ויקרא. הפרשה מתחילה ב- "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל…" (ויקרא, ט')
הפרשה מתארת את היום השמיני, יום חנוכת המשכן, אירוע משמעותי ומרגש שבו נחנך המשכן ומתחילה עבודת הקורבנות והכוהנים. יש לזכור כי המשכן נבנה בהשקעה, בשיתוף פעולה, ובעבודה רבה על-ידי בני-ישראל במדבר סיני. טקס המילואים של אהרון ובניו מסתיים ביום השמיני, עם הקרבת קורבנות, כשאהרון ומשה מברכים את כל העם, וכבוד ה' נראה אל כולם. אלא שאז נדב ואביהוא, בני אהרון, מחליטים מסיבות שונות להקריב "אש זרה"- שה' לא ציווה אותם. ואז פתאום, בתוך רגע של שיא רוחני של חנוכת המזבח נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, נענשים ויוצאת אש מלפני ה' השורפת אותם למוות.
אהרן, אב שכול, עומד מול מה שאי אפשר להכיל. אין הסבר, אין מענה. רק שתיקה: “וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.” זוהי לא שתיקה של אדישות – אלא שתיקה רועמת. שתיקה של אדם שחש שהכאב עמוק מדי למילים, שהקדושה והאובדן התלכדו לרגע בלתי נתפס. וזה, אולי, מה שאנחנו מרגישים היום: אחרי חודשים של מלחמה, של נפגעים, של שבויים, של חיים שהתפרקו- אנחנו לא יודעים איך לבטא, לספר, לשתף ולבטח להכיל את הכל.
השתיקה הזו, של אהרן, שתיקה עוצמתית. אהרון לא שותק מתוך חולשה אלא זו שתיקה מפאת מילים קטנות מדי ולב מלא מדי. אנחנו לומדים ממנו על קבלת הדין, על עמידה מול רגע שבו המילים נעתקות, ועל האמונה גם כאשר אין תשובות. אהרון מלמד אותנו איך אפשר להחזיק את הכאב- ולהמשיך לעמוד. אהרן לא מתמוטט, הוא שותק, ונשאר למלא את תפקידו. ממשיך לכהן, ממשיך להיות.
השבוע הזה, בין פרשת שמיני לשביעי של פסח, נושא בתוכו מטען רגשי כבד אך גם תקווה שקטה. הוא מדבר על אש ושבר, שתיקה עמוקה, וגם על קריעת ים ושירת גאולה. ונדמה שאין זמן מתאים יותר לעצור מול המילים העתיקות ולשאוב מהן מבט חדש על התקופה שבה אנו חיים- תקופה שבה עם שלם מתמודד עם שכול, חרדה, חוסר ודאות- אבל גם עם חוסן פנימי וגבורה יוצאת דופן.
שביעי של פסח – הים שעדיין לא נבקע, והשירה שבסוף מחכה. שביעי של פסח מסמל את קריעת ים סוף- את השלב שבו בני ישראל כבר יצאו ממצרים, אבל הם עוד לא חופשיים באמת. מאחוריהם- אויבים, לפניהם- ים. ובתוך הלחץ הזה קם נחשון, וקופץ. לא כי ראה את הנס- אלא כי בחר להאמין ולגלות תעוזה ונחישות. אחרי הכל, הים נבקע רק כשהמים כבר הגיעו עד חוטמו.
כמה זה דומה למצב שלנו היום- כאומה וכיחידים. אנחנו עומדים בתוך ים של מצוקה, מאבק, שכול, והצפה רגשית. יותר מזה, אנו לא רואים בהכרח את האור בקצה המנהרה, ואת סיומה של המלחמה תוך הכחדת האויבים הנתעבים שלא מרפים. ובכל זאת, אנו קמים בבוקר. שולחים ילדים לבית ספר. הולכים לעבודה. מחזקים לוחמים. מחזקים את העורף. מתפללים על שבויים… זהו ה- נחשון שבנו.
וזה הכוח היהודי שאומר: לא מחכים לנס. הולכים קדימה עם לב פתוח ואמונה שגם אם המים גבוהים – הדרך תיפתח. ובסוף – יש גם שירה. גם אם היא לא מיידית, וגם אם בלחש, הכאב יתגלגל לשירה חדשה.
המציאות עתה היא של שכול, קושי, וכאב, מחיר שאנו משלמים במלחמה על הבית שלנו כי לנגד עינינו מטרה ברורה- לבנות לדורות הבאים בית חזק בטוח ויציב. אנחנו בימים קשים. כל בית בארץ מרגיש את הכאב. משפחות שכולות, לוחמים עם צלקות, ילדים עם חרדות, עם שלם שעובר מסע נפשי סוער שמתחולל בסופו של דבר, בלב כל אחד ואחת מאתנו.
אבל כמו אהרן- אנחנו לא נשברים.
כמו נחשון- אנחנו ממשיכים ללכת קדימה.
אנחנו בונים מחדש כשהקדושה והאובדן נפגשים. ובחלל שבין שתיקה לשירה אנו בונים אמון בטוב ובערבות ההדדית, בונים קהילות, בונים משפחות, ומשיבים לנו אט אט את תחושת הביטחון.
זה לא קל. ויש רגעים של דממה, של עצב שאין לו שם. אבל מתוך הדממה הזו נבראת גדלות חדשה.
כמובן שאנו לא שוכחים, יחד עם זאת, אנו גם לא עוצרים, המסע שלנו ממשיך. השכול יישאר, הצלקות לא יימחו- אבל יש לנו זכות לבחור איך להמשיך. בחירה לא מתוך הדחקה, אלא מתוך חיבוק עמוק של הכאב. ובחירה שהיא לא מתוך ניתוק, אלא מתוך הבנה שאם נפלנו- עוד נקום. ואם בכינו- גם נשיר ונתחזק. אנו מחכים, מי בזעקה ומי בשתיקה עצורה, לחזרתם של השבויים כולם, וכמובן גם לשובם של כל חיילנו הביתה בריאים ושלמים, כשבליבנו גם תפילה לרפואתם השלמה של כל הפצועים בגוף ובנפש. וכמו אז- גם עכשיו, בסוף ייבקע הים. זו התקופה שלנו. זו השירה שלנו.
אמן כן יהי רצון.
שבת מבורכת
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון 