השבוע פרשת ראה שהיא הפרשה הרביעית בספר דברים. הפרשה עוסקת בפירוט המצוות שעם ישראל יחויב בהם לאחר כניסתו לארץ, והיא פותחת באפשרות שניתנה לעם ישראל לבחור בין ברכה (קיום המצוות) לקללה (אי קיומן של המצוות).
משה רבנו מודיע לעם ישראל, כי כאמור לפניהם הבחירה של 'ברכה או קללה'. הברכה היא שכר על שמירת המשפטים והמצוות, והקללה היא העונש על אי קיומם. בבואם לארץ, על הר גריזים (הר הברכה) והר עיבל (הר הקללה) יתקיים מעמד כריתת ברית של בני ישראל עם ה' על קיום המשפטים, המצוות.
בהמשך מפורטים החובות והאיסורים על בני ישראל בבואם לארץ והם כוללים- חיוב השמדת העבודה הזרה בארץ ישראל, ריכוז עבודת ה' במקום אחד שייבחר בעתיד (בית המקדש), העלאת הקורבנות, מתן מעשרות, ומצוות סוציאליות הדואגות לחלשים בחברה. בני ישראל מצווים לגמול חסד ולעזור לזולת – דיני עבד עברי, שחרור העבדים, מצוות שמיטת כספים ומצוות הצדקה, ככתוב-
"(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו')
הבחירה בין ברכה לקללה בפרשת ראה היא למעשה דוגמה לתהליך של חיפוש משמעות. פרשת ראה לא רק מציגה בפני עם ישראל את הברכה והקללה כתוצאה של שמירת המצוות, אלא גם מציבה את השאלה הגדולה יותר: מהי המשמעות העמוקה של הבחירות שלנו ואיך אנו מפרשים אותן במסגרת האמונה והתרבות שלנו? כי הבחירה המוסרית והמשמעות שאנו נותנים לה הן אלו שיעצבו את הדרך שבה אנו חיים ואת הקשר שלנו עם האלוקות ועם החברה.
וכך מבהיר הרב ד"ר יונתן זקס, זצ"ל,
"בספרי על הדת והמדע, 'השותפות הגדולה', הסברתי שיש הבדל בין הסיבה לתופעה כלשהי לבין המשמעות שלה. חיפוש סיבות הוא תכליתו של הסבר. חיפוש משמעות הוא תכליתה של פרשנות. המדע יכול להסביר, אבל לא לפרש. האם עשר מכות מצרים היו שרשרת של אירועים טבעיים, או עונש משמיים, או שני הדברים גם יחד? אין שום ניסוי מדעי היכול לענות על שאלה זו. האם קריעת ים סוף הייתה התערבות אלוהית בהיסטוריה, או מקרה קיצוני של רוח מזרחית שחשפה גדה של נהר קדום ששקע? האם הייתה יציאת מצרים פעולה אלוהית של שחרור, או סדרה ממוזלת של מקרים שאפשרה לקבוצת עבדים להימלט? גם לאחר שכל ההסברים הסיבתיים ניתנים, נשארת האיכות הניסית – מאורע משַנה-היסטוריה שחותם יד אלוהים ניכר בו. תרבות איננה טבע. בטבע יש רק סיבות; את המשמעויות נותנת התרבות לבדה. האדם מתייחד מבעלי החיים בהיותו יוצר-תרבות ומחפש-משמעות, ודבר זה משפיע על כל מה שאנו עושים.
הפסיכולוג ויקטור פראנקל הִרבה לומר שחיינו נקבעים לא על ידי מה שקורה לנו אלא על ידי אופן תגובתנו למה שקורה לנו – ואופן תגובתנו תלוי בַּפירוש שאנו נותנים למאורעות. האם האסון שפקד אותי הוא לי סוף העולם, או שמא הוא הזדמנות לחלץ מעצמי משאבי גבורה ואצילות שלא הכרתי? נסיבות מסוימות עשויות להתפרש בצורה שונה בידי שני אנשים, באופן שיגרום לאחד מהם לומר נואש ולשני לאזור אומץ. העובדות זהות, המשמעויות מקוטבות. הפירוש שאנו נותנים למציאות משפיע על תגובתנו כלפיה, ותגובותינו הן המעצבות את חיינו – את חיי הפרט ואת חיי הציבור. צדק אפוא מקס דה-פְּרי, מנכ"ל חברת הריהוט האמריקנית 'הרמן מילר' ומחברו של רב-מכר על מנהיגות, באומרו כי "האחריות הראשונה של מנהיג היא להגדיר את המציאות."
כל משפחה, קהילה וארגון חווים משברים וניסיונות. האם הם מובילים לוויכוחים ולהטחת האשמות – או שהקבוצה רואה אותם כיד ההשגחה, כ"ירידה שהיא צורך עלייה"? האם הקבוצה משלבת זרועות כדי להתמודד עם האתגר? הרבה, אולי הכול, תלוי באופן שהיא מגדירה בו את המציאות. דבר זה, בתורו, תלוי במנהיגות (או בהיעדרה) מתחילת הדרך עד למשבר. משפחות חזקות וקהילות חזקות מתאפיינות בכך שהאידיאלים שלהן ברורים להן, ולכן רוחות של תמורה אינן מערערות אותן…"
הקונפליקט הפנימי שאנו חווים בין הרצון להיות נדיב וטוב לאחרים לבין הדחף לדאוג לעצמנו ולהיות אנוכיים פוגש אותנו בשוטף. והדימוי של "תחרות משיכת חבל" מייצג באופן חזק את המאבק בין שתי מגמות אלו, ששתיהן קיימות בנו בעוצמה. הבחירה שלנו בין שני "קצוות החבל" מגדירה את אישיותנו ואת הדרך שבה אנו מבינים את תפקידנו בעולם. פרשת השבוע מעודדת אותנו לראות את האנושיות שלנו לא דרך הפריזמה של דאגה עצמית בלבד, אלא גם דרך היכולת לראות את האחר ולהיות שם בשבילו, במיוחד כשהוא זקוק לכך. הפרשה אומרת לנו בפירוש שכאשר יש בפנינו הזדמנות לעזור למישהו בצרה, עלינו תמיד לפתוח את היד ואת הלב.
"(ז) כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ." (דברים טו')
בחירה בדרך של נתינה ונדיבות הלב לא רק מחזקת את הקהילה והחברה שסביבנו, אלא גם מעצימה אותנו כאנשים ומעניקה משמעות עמוקה לחיינו. דרך זו מחברת אותנו לערכים של חמלה, אמפתיה והבנה, ומזכירה לנו שכוחנו האמיתי טמון ביכולת שלנו להושיט יד ולעזור לאחרים. הפסוקים בפרשה מדגישים את החובה המוסרית לפתוח את היד והלב, לפעול מתוך חסד ונדיבות, בעיקר כאשר אנו נתקלים במישהו שנמצא במצוקה.
וכך מסיים הרב זקס את דבריו,
"משה היטיב לעשות זאת מכולם, כאשר שרטט את הבחירה: בין טוב לרע, בין חיים למוות, בין ברכה לקללה, בין הליכה בדרכי ה' לבין נְהִייה אחר אלילי נכר. בהירות זו מסבירה מדוע החיתים, הכנענים, הפריזים והיבוסים אינם עוד, ואילו עם ישראל חי וקיים למרות כל חילופי הנסיבות שחווה בתולדותיו הארוכות.
מי אנחנו? איפה אנחנו? מה אנחנו מנסים להשיג? איזה סוג אנשים אנחנו שואפים להיות? אלו הן השאלות שמנהיגים עוזרים לקבוצה לשאול ולמצוא להן תשובה. וכאשר קבוצה עושה זאת יחד, היא מתברכת בחוסן ובעמידות שאין שני להם."
בימים אלו, כשכולנו מתכנסים לאזכרות (כן, לא יאומן שאנחנו כבר כמעט שנה בטירוף הזה) כדי לזכור, לעטוף ולחבק את המשפחות השכולות, זהו זמן שבו הערכים שמחברים את הקהילה ואת העם כולו מתגלים במלוא עוצמתם. הזיכרון המשותף וההתכנסות יחד הם אלו שמבטיחים את המשכיות הקהילה, גם בזמנים של אובדן וכאב. דרך התכנסות זו, הקהילה לא רק מחזקת את החוסן שלה, אלא גם משמרת את זהותה, ומעבירה את הערכים הללו מדור לדור. זו המסורת היהודית במיטבה, שמצליחה לשמור על חוסנה ועוצמתה גם בזמנים הקשים ביותר, שנזכה להיות ראויים. אמכי"ר.
שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.