השבוע פרשת כי-תבוא שהיא הפרשה השביעית בספר דברים. הפרשה תמיד נקראת בסמוך לראש השנה והיא מכונה "פרשת התוכחה הגדולה" מכיוון שיש בה תוכחה רבה וממושכת הכוללת רשימה ארוכה של ברכות וקללות. התוכחה איננה ענין של עונש, אלא עניין של טהרה וזיכוך, רענון לקראת השנה החדשה; התוכחה היא בכדי לעורר אותנו לבחון, ולדייק את מעשינו.
בפרשת כי תבוא, יש קריאה לשמור על עקרונות של מוסר, ערבות הדדית, ונשיאת אחריות, ממש כפי שכולנו נדרשים בתקופה זו יותר מתמיד, ואולי זה הסיפור המשותף של כולנו שמהדהד. ללא ספק, המלחמה שאנו חווים היא פיזית ורוחנית, ומבוססת על בחירה ערכית וקיומית.
מסביר לנו הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"השאלות הגדולות – מי אנחנו? למה אנחנו כאן? מהי משימתנו? – נענות על הצד הטוב ביותר בדרך של סיפור, של עלילה, של נרטיב. זהו יסוד חשוב בהבנתנו איזה מין ספר היא התורה: אין היא מסכת תיאולוגית או שיטה מטפיזית, אלא סדרה של סיפורים הארוגים יחדיו והמתפרסים על פני תקופה ארוכה, ממסעם של אברהם ושרה עד נדודיהם של משה ובני ישראל במדבר. היהדות רואה את האמת פחות כמערכת ויותר כסיפור. ואנחנו חלק מהסיפור הזה. הנה לנו מהו להיות יהודי.
בספר דברים משה שב ומספר את הסיפור הזה לדור הבא. הוא מזכיר לילידי המדבר את מה שה' עשה למען הוריהם, וגם כמה מן השגיאות שהוריהם עשו. לצד היותו המשחרר הגדול, משה הוא גם מסַפר-סיפורים עילאי. אולם הדבר שהוא עושה בפרשת כי תבוא כבר חורג מעבר לכך.
הוא אומר לבני ישראל שכאשר ייכנסו לארץ, יורישוה ויישבו בה, הם יצטרכו להביא למקדש המרכזי את ראשית ביכורי אדמתם, ועל ידי כך להכיר לה' תודה… אולם הבאת הפירות לא הייתה הכול. כל אדם צריך היה להשמיע הצהרה. הצהרה זו נעשתה אחד מהקטעים המוכרים ביותר בתורה, שכן אף על פי שנועדה במקורה להיאמר בחג הביכורים, מימי חז"ל ואילך היא הייתה לרכיב מרכזי בהגדה של פסח… כאן, לראשונה, השמעת סיפור תולדות האומה נעשית חובתו של כל אחד מאזרחיה.
במצווה זו, הידועה בשם "וידוי ביכורים", היהודים נצטוו בעצם להיות אומה של מספרי סיפורים. כל תולדות האומה מכווצות בוידוי ביכורים לנפח הקטן ביותר שאפשר…
היהודים היו העם הראשון שכתב היסטוריה – מאות שנים לפני הרודוטוס ותוקידידס, שתכופות מתוארים שלא כדין כהיסטוריונים הראשונים. ובכל זאת, בעברית המקראית אין מילה שמשמעותה "היסטוריה" ("דברי הימים" הוא הביטוי הקרוב ביותר במובנו לכך). במקום לדבר על היסטוריה, היא משתמשת בשורש זכ"ר.
ויש הבדל יסודי בין היסטוריה וזיכרון. השפה האנגלית נותנת בו סימן יפה: history פותחת ב-his (שֶלוֹ), ואילו זיכרון, memory, מתחיל בme (אותי). גוף שלישי – לעומת גוף ראשון. ההיסטוריה קרתה לאחרים; הזיכרון הוא זיכרון שלי. הוא הסיפור שלי. זיכרון הוא עבר שהפנמתי והפכתי לחלק מזהותי. לכך מכוון מאמר חז"ל המפורסם, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
לאורך ספר דברים, לא פחות מארבע-עשרה פעמים, משה מזהיר את העם לא לשכוח. אם ישכחו בני ישראל את העבר, הם יאבדו את זהותם ואת חוש הכיוון שלהם ויצעדו אל אסונם. הציווי הוא לא רק לזכור, אלא גם להנחיל את הזיכרון לילדים… כל אחד מאתנו הוא שומר של הסיפור והזיכרון הללו. לא המנהיג לבדו, או איזו אליטה, מקבלים הכשרה לזכירת הקורות, אלא כל אחד ואחד מן העם. המנהיגים הגדולים מספרים את סיפורה של הקבוצה, אבל הגדול שבכל גדולי המנהיגים, משה, לימד את הקבוצה להיות לאומה של מספרי סיפורים…
בעשותו את בני ישראל לאומה של מספרי סיפורים קידם משה את הפיכתם לעם הקשור יחדיו באחריות משותפת – איש כלפי רעהו, כלפי העבר והעתיד וכלפי אלוהיו. בשרטטו מסגרת סיפורית שהדורות הבאים יכניסו בה גם את עצמם, ואף ינחילוה לילדיהם, הפך משה את בני ישראל לאומה של מנהיגים."
ולכן, הסיפור שכל אחד מאיתנו יספר בעתיד על מלחמת חרבות ברזל יהיה סיפור של כאב, אומץ, חוסן ועיצוב מחדש של זהות לאומית. כל אחד מאתנו יזכור את הרגע שבו המציאות היומיומית, כפי שהכרנו אותה, נקטעה, ואת תחושת ההלם והפחד ששטפה את כולנו ביום שבו המלחמה פרצה. אבל מעבר לאובדן והקושי, זה יהיה גם סיפור של התעלות הרוח האנושית, של תקווה שהתגלתה גם בזמנים החשוכים ביותר, ושל הערבות ההדדית שצפה ועלתה בעוצמות שלא הכרנו.
הסיפור האישי יכלול את החיילים והאזרחים שהתגייסו מתוך תחושת אחריות ומחויבות להגנה על העם והארץ. את סיפורי הגבורה של אנשים שעמדו בקו האש, הצילו חיים, ונתנו את כל כולם למען אחרים. יהיו גם סיפורים על האנשים בעורף, שהתמודדו עם פחד, אובדן וחוסר ודאות, ובכל זאת המשיכו לתמוך ולחזק, לבנות קהילה מאוחדת ומלאת חמלה.
נזכור את החטופים בעזה ואת הכמיהה לשובם לשלום, את האבל על הנופלים בנובה ובכל מקום אחר, ואת האומץ של החיילים שנהרגו תוך כדי הגנה על הבית. במבט לאחור, נוכל לראות איך התקופה הזו השפיעה על כולנו – איך היא שינתה אותנו, חידדה את הערכים שלנו, והעמידה אותנו בפני הבחירה בין פילוג לאחדות.
בעתיד, בע"ה, נוכל לספר גם על השיח החדש שהתגבש מתוך השברים – שיח שמטרתו לצמצם את הפילוג בחברה, לגשר על הפערים ולמצוא מחדש את מה שמאחד אותנו. המלחמה לא תהיה רק סיפור של עימות חיצוני, אלא גם של מלחמה פנימית על הזהות המוסרית והחברתית שלנו.
הסיפור שנספר יהיה עדות לכך שגם בזמנים הכי קשים, בחרנו להמשיך ולהלחם על קיומנו ועל הבית שלנו, ובחרנו לבנות – לבנות חברה מוסרית יותר, ערכית יותר, חברה שבה האחריות והדאגה לכל פרט הם עמודי תווך חזקים ויציבים. אמכי"ר.
שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.
הסיפור של המלחמה הזו היא כ״כ הרבה דברים וציינת את החשובים שבהם כוח הנתינה שנתגלתה, הערבות ההדדית, ההקרבה העצומה של החיילים הגיבורים ומשפחותיהם והמון סיפורים כואבים. נזכור ונספר לעד.