פרשת וישלח היא הפרשה השמינית בספר בראשית. השבוע, בפרשת וישלח מסופר על מסעו של יעקב בחזרה הביתה, לארץ כנען.
הפרשה פותחת בתיאור המפגש הגורלי בין יעקב לאחיו, עשיו, לאחר ניתוק של יותר מ-20 שנה. יעקב חושש מאוד מהפגישה עם אחיו שתכנן להורגו על שגזל ממנו את ברכת אביהם, יצחק, "(יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו: כִּי-יָרֵא אָנֹכִי…" (בראשית לב')
בלילה שלפני המפגש נאבק יעקב עם דמות לא מזוהה, כנראה מלאך שמיימי, ויעקב שגובר עליו דורש ממנו ברכה. אותה דמות מסתורית מברכת ומעניקה ליעקב את שמו החדש- ישראל. לאחר מכן, עשיו מגיע ולהפתעתו ולשמחתו של יעקב, עשיו רץ לעברו, נופל על צווארו, והשניים מתחבקים ומתפייסים.
פרשת וישלח מדגישה את ההיבטים האישיים והפנימיים של המפגש עם המציאות, וממחישה את האמת העמוקה שאין דבר כזה מבט אובייקטיבי על החיים. כאשר יעקב נאבק עם המלאך בלילה, המאבק הוא לא רק פיזי אלא גם פנימי – עימות עם עצמו, עם פחדיו, ועם תודעתו. יעקב יוצא מהמאבק הזה עם שינוי שמו ל"ישראל," עדות לכך שההבנה והחוויה שלו את המציאות השתנו, כפי שהשתנתה תודעתו.
בהקשר הזה, ניתן להבין שכל אדם חווה את המציאות דרך פרשנותו האישית, שהיא תוצאה של הרקע, החוויות והנטיות הפנימיות שלו. כפי ששני אנשים יכולים לעמוד באותו מקום ולראות דברים שונים לחלוטין, כך גם יעקב ועשיו, שנפגשו לאחר שנים של נתק ומאבק. כל אחד מהם פירש את המפגש הזה דרך עיניו – עשיו אולי ראה פיוס או סיום מאבק, בעוד יעקב ראה צורך בזהירות והתגוננות.
כמגשרת, אני נפגשת פעמים רבות בתהליכי גישור במצבים שבהם הפרשנות האישית והפחדים של כל צד יוצרים חומות בלתי נראות, המונעות מהם הקשבה, הכלה, הבנה ואי יישוב הסכסוך. אנשים מגיעים לעימות כשהם נאחזים בפרשנויותיהם הנוקבות, לעיתים מתוך תחושת איום, פחד או פגיעות, אך דווקא המפגש עם נקודות מבט אחרות מאפשר פתח לשינוי ולצמיחה.
הסופרת מריאן ויליאמסון מזמינה אותנו להתבוננות מעצימה על פחד,
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלים את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?
למען האמת, איזה זכות יש לכם לא להיות? אתם ילדיו של אלוהים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן אתם לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו.
הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים."
זו גם החוויה שלי במפגשי הגישור שיוצרים הזדמנות להתעלות מעל הפרשנויות המגבילות ולאמץ התבוננות במציאות בעיניים חדשות, מתוך הבנה שהמציאות אינה מוחלטת אלא מורכבת מפרשנויות אישיות של שני הצדדים. ההבנה הזו היא שפותחת חלון הזדמנויות ליישוב הסכסוך ולעיתים אף לפיוס. כאשר אנו מתגברים על הפחדים שמנהלים אותנו, אנו משחררים את עצמנו ואת האחרים מהכבלים של פרשנות חד-ממדית. כך אנו יוצרים לא רק פתרון לסכסוך, אלא גם דרך חדשה לחוות את המציאות מתוך חמלה, הבנה ורצון להתקדם יחד לעבר עתיד טוב יותר.
מחדד הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל,
"…רובנו חווים מפעם לפעם את הפחד הזה, הפחד שאינני ראוי.
הפחד הזה הוא שגיאה – ולא מפני שאינו אמתי, אלא מפני שאינו רלבנטי. מובן שאנו מרגישים לא ראויים למשימות גדולות לפני שאנחנו מקבלים אותן על עצמנו. האומץ לקבל על עצמנו את המשימה הוא העושה אותנו לגדולים דיינו. מנהיגים צומחים מתוך כך שהם מנהיגים. סופרים צומחים באמצעות הכתיבה. מורים צומחים על ידי כך שהם מלמדים. רק משאנו מתגברים על תחושת הקַטנוּת והבלתי-ראויוּת, וקופצים למים הקרים של המשימה, אנו מגלים שהתרוממנו וגדלנו: העשייה היא שהִגדילה אותנו. כלשונה של כותרת ספר פופולרי – "הַרגישו את הפחד, ועֲשו את זה בכל זאת".
…אין זו משימה קלה; אך ממתי משימה ראויה לשמה היא משימה קלה? אנחנו גדולים כגודֶל האתגרים שיש לנו אומץ לקבל על עצמנו. ואם לפעמים אנו מרגישים רצון לברוח, איננו צריכים להרגיש רע; זה קרה גם לגדולים ביותר. להרגיש פחד – זה בסדר גמור. להיכנע לפחד הזה – לא."
המסר של פרשת וישלח הוא קריאה לפתח את הכלים הפנימיים שלנו – רמת התודעה, המידות האישיות והיכולת לפרש את המציאות מתוך עולמנו הפנימי. הכלים הללו הם שמעצבים את האופן שבו אנו מתבוננים בעולם, וההשקעה בשיפורם מאפשרת לנו לראות את המציאות באור רחב ומאיר יותר. כמו יעקב, שהשתנה והתפתח מתוך התמודדויותיו, גם אנו מוזמנים לייצר שינוי ולהבין שהמציאות החיצונית היא שיקוף של עולמנו הפנימי.
בתקופה זו, כאשר אנו ניצבים מול מציאות קשה שממלאת אותנו בפחדים ואי-ודאות, כאשר הפחד משתק, יש בידינו עדיין את הכוח להיאבק ולפעול. אם נראה את התקווה ונאמין בכוחנו לפעול, נוכל לטפס מתוך הכאב ולהפוך את המציאות למקום טוב יותר. יעקב לא נשאר פסיבי, ההתבוננות שלו קבעה את דרכו, כך גם היום, אם נראה רק פחד, נישאר כלואים בתוכו. יעקב מלמד אותנו שאפילו במצבים של פחד וחוסר ודאות, הכוח להיאבק ולפעול טמון בנו. בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, שבה אנו מתמודדים עם אובדן, חטופים שעדיין לא שבו הביתה ופצועים רבים בגוף ובנפש, המסר של הפרשה הופך לרלוונטי מתמיד. ההתמודדות עם הפחדים, העמידה לצד המשפחות השכולות והתמיכה בפצועים הם עדות ליכולת המופלאה של העם שלנו להמשיך קדימה, גם במצבים הקשים ביותר.
יהי רצון שנזכה לראות את כל החטופים שבים הביתה לשלום, שנשקם את החברה ונבנה עתיד מלא אמונה, תקווה ועשייה. בדומה לדבריה של מריאן ויליאמסון, עלינו להאמין בכוחותינו – ביכולת שלנו להחזיר את החטופים, לשקם את הפצועים ולהביא מזור לחברה שלנו. המאבק של יעקב עם המלאך מזכיר לנו שגם בלילה חשוך – סמל לזמנים של קושי ובלבול – אפשר לצאת מחוזקים. לאמונה ולעשייה יש כוח להאיר את הדרך ולהוביל לשינוי אמיתי במציאות. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️