פרשת וירא היא הפרשה הרביעית בספר בראשית. עברו בקושי שלושה ימים מאז מל אברהם את עצמו כזכור בגיל 99, והוא כבר יושב בפתח אוהלו ומחכה לאורחים, יום של חמסין כבד אבל אברהם אבינו לא מוותר על מצוות הכנסת אורחים. וכפי שהבטיח ה' ובישר המלאך לאברהם ושרה, כעבור שנה, נולד להם בן זכר – יצחק. אברהם בן 100 שנה ושרה בת 90! לאחר שמונה ימים מל אברהם את בנו, יצחק, ואברהם עורך משתה הודיה גדול.
בהמשך הפרשה, ברבות השנים, ה' פונה אל אברהם ומצווה אותו- "(ב) וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ." (בראשית כב').
אברהם איננו מתמהמה – "(ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ… אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים." (בראשית כב') . מיד כשהגיעו לראש ההר הוא מכין את המזבח שעליו יוקרב יצחק, בנו יחידו. אברהם קושר את ידיו ורגליו של יצחק על המזבח, ולא מתוארת כל התנגדות מצדו של יצחק, להיפך (הערכות הקיימות לגבי גילו של יצחק נעות בין 13 שנה ל-37 שנה, כלומר, יצחק לגמרי בעל דעה עצמאית). ואז, כשהסכין כבר מונפת מעל צווארו של יצחק עוצר אותו מלאך ה' ואומר לאברהם-
" (יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם… (יב) וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה:" (בראשית כב') ואברהם אבינו מקריב איל כקרבן לה' תחת בנו, יצחק.
השבוע פרשת וירא וסיפור העקידה מביאים לידי ביטוי את עוצמת הניסיון וההקרבה, ומשקפים את האמונה והמחויבות העמוקה של אברהם אבינו, שנענה להעלות את יצחק בנו לעולה. השנה, עם מלחמת חרבות ברזל, אנו חווים את עוצמתו של סיפור העקידה באופן מוחשי בכל יום שאנו שולחים את ילדינו לשדה הקרב מתוך מחויבות עמוקה להגן על המדינה, אזרחיה ועל ערכיה. הדילמה והכאב הכרוכים בשליחת בנינו ובנותינו ובכלל את בני משפחותינו לצבא מעוררים בנו תחושות עזות של מסירות ושל הקרבה, אך גם של תקווה ואמונה. כמו אברהם, כך אנו ניצבים מול המציאות המורכבת, נאחזים באמונה ובתקווה שהם והן ישובו בריאים ושלמים, ושהמאבק יוביל לביטחון ולחיים שלווים עבור כולנו.
ישנם פרשנים המפרשים את סיפור העקידה כבחינה של עומק אמונתו של אברהם, ולא כנסיון מעשי להקריב את יצחק. לפי גישה זו, אברהם תחילה שמע את הצו האלוקי כקריאה לעקוד את בנו, אך בהמשך הבין שייתכן כי לא הובן המסר במלואו. תפיסה זו מציעה נקודת מבט מרתקת, שלפיה מטרת הניסיון לא הייתה הפעולה עצמה, אלא הבנתו של אברהם לגבי ערכיו ואלוהיו.
הפרשנות הזו לסיפור העקידה – לפיה אברהם הבין שאין ה' מבקש ממנו להקריב את יצחק אלא לבחון את עומק אמונתו ונכונותו – נושאת משמעות רבה גם בעידן המודרני, שבו אנו ניצבים מול אתגרי המציאות הקשה של שליחת בני משפחותינו להילחם, עם התקווה שהם ישובו בריאים ושלמים.
הבנה זו מעניקה לסיפור ממד רוחני ועמוק, המלמד אותנו כי אמונה ומסירות אינן מתבטאות בהכרח במעשים קיצוניים, אלא בהבנה פנימית, בבחינה ובמוכנות לפעול מתוך מחויבות גבוהה, אך גם מתוך הערכה לחיים ולרחמים. פרשנות זו מהדהדת גם מול המציאות שבה אנו נדרשים לעיתים לשלוח את בני ובנות משפחותינו לצבא. השליחה לצבא אינה ביטוי של רצון להקרבה לשם הקרבה, אלא פעולה שנובעת ממחויבות עמוקה להגן על חייהם של אזרחי המדינה ולהבטיח את עתיד העם והמדינה. בשאיפה שבני הדור הבא לא יצטרכו לעמוד בניסיונות דומים, אלא יחיו במציאות בטוחה ושקטה. כמו אברהם, גם אנחנו חווים את המתח שבין תחושת המחויבות לבין כאב הפרידה והחשש לשלומם של יקירינו.
כך גם הרב יואל בן-נון, בהבנת דברי הראי"ה, מסביר כי המשמעות היהודית העיקרית (לדורות עולם) בפרשת העקדה, איננה הניסיון, אלא דבר ה' מפי מלאכו, שבא לחזק את הערכים האנושיים, המוסריים והרגשיים, ולגלות בהם את משמעותם העליונה מכוח דבר ה'. ככתוב, " אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה:"
ישנם רבנים נוספים שהתייחסו לסיפור העקידה בצורה דומה, כשהם מדגישים את ערך המוכנות להקרבה אך לא את המעשה עצמו. למשל, הרב שמשון רפאל הירש – מהוגי הדעות של היהדות המודרנית במאה ה-19, ראה בסיפור העקידה ניסיון לבחון את עומק האמונה של אברהם ואת נכונותו להקשיב לקריאה אלוהית, אך הדגיש שהמסר הוא שהתורה איננה מעודדת הקרבת אדם, אלא להיפך. מבחינת הרב הירש, תהליך ההקרבה נועד להמחיש שאברהם היה מוכן לוותר על כל דבר יקר לו עבור האל, אך בסופו של דבר האל מבקש ממנו לחוס על חייו של בנו. כי "לא העלה ה' על הדעת שנאבד את האנושיות שלנו, אלא עלינו להדגיש שכל הקרבה חייבת להיות מוסרית."
כל אחד מהרבנים האלה מציב את ערך החיים כעקרון מרכזי בסיפור העקידה, ומפרש את הסיפור כסמל למחויבות ולאמונה עמוקה, בלי לדרוש את פעולת ההקרבה עצמה. בהחלט, המסר של מסירותו של אברהם בעקידה מהווה דגם של מחויבות עמוקה, שמחייבת כל יהודי להירתם, במיוחד בזמני חירום ומצבי מלחמה. בדיוק כפי שאברהם התמסר למשימה כביטוי לאמונה, גם בימינו קיימת ציפייה שכל אחד ייקח חלק במאמץ הלאומי, כל אחד בדרכו ותרומתו.
ולכן, יתכן כי משמעות העקידה היא "להיות מתחת לאלונקה", ביטוי שמסמל ערך יסוד ביהדות – ערבות הדדית, אחריות ואחדות. במצב של מאבק לאומי ממושך, תחושת השותפות בנטל היא מהותית לא רק כדי להתמודד מול הקשיים המעשיים, אלא גם כדי לשמור על החוסן הלאומי והמוסרי. בדיוק כפי שאברהם הבין שעלינו לפעול מתוך אחריות עמוקה, דאגה הדדית ונכונות להירתם ולסייע זה לזה.
הפרשה פותחת במילים "וַיֵּרָא אֵלָיו ה'", ומשקפת את יכולתו של אברהם לראות, למרות החום הכבד, גילו המבוגר וחרף כאבי ברית המילה, את אורחיו המתקרבים ולהעניק להם הכנסת אורחים לבבית ומושקעת. ראייתו המיוחדת והגישה החומלת שמנחה אותו מבטאות את מחויבותו העמוקה לזולת, גם במחיר אישי.
יכולת זו לראות מעבר למראה החיצוני ולראות את הצורך של האחר היא ראייה המלווה אותנו ביום יום. בעולם שבו כל אחד עסוק בבעיותיו, היכולת לראות את הזולת, במיוחד כשהוא במצוקה, ולפעול למענו, דורשת מאמץ מיוחד. אך אם נאמץ את ראייתו של אברהם ונכיר בחשיבות המוכנות להקרבה עבור האחר, נוכל להשפיע בכל תחום בחיינו.
המסר הוא ברור: כל אחד מאתנו נדרש לקחת חלק במאמץ הלאומי, אם בחזית ואם בעורף, כדי להבטיח את קיומה וחוסנה של החברה. ראייה מיטבית ומקדמת היא היכולת להבחין גם בצרכי הזולת ולהיענות להם מתוך נכונות ומסירות, כמו אברהם אבינו, גם כאשר זה כרוך במאמץ וכאב אישי.
שבת שלום
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️