השבוע פרשת נשא, הפרשה השנייה בספר במדבר, והיא הארוכה ביותר בתורה (חוץ מפרשיות מחוברות). בפרשה נמשכות ההכנות האחרונות לקראת יציאת בני ישראל למסע הגדול מהמדבר אל ארץ ישראל.
הפרשה ממשיכה לעסוק בתהליך הספירה, הפעם ספירת משפחות הלויים נושאי המשכן וכליו. כמו כן, בהמשך, מסופר על מקרים שונים בהם זקוקים בני ישראל לעזרת הכוהנים והמקדש. הפרשה ממשיכה ומתארת את הנזיר, אדם שמחליט שלמשך תקופת זמן קצובה הוא מתנתק מהחיים הרגילים והוא מקדיש את חייו לעבודה רוחנית. על הנזיר חלים שלושה איסורים: אסור לו להסתפר ולהתגלח, אסור לו לשתות יין, ואסור לו להיכנס לבית קברות.
מתייחס לכך הרב ד"ר יונתן זקס, זצ"ל,
"… ישנה מחלוקת על חיי פרישות, על חיים של הימנעות. כמעט בכל דת ישנה תופעה של אנשים שמתוך שאיפה לטוהר רוחני מתרחקים מתענוגות העולם ומפיתוייו. הם חיים במערות, בכוכי התבודדות, במנזרים. כת קומראן הייתה אולי תנועה מסוג זה. בימי הביניים היו יהודים שאימצו פרישות דומה, ביניהם חסידי אשכנז וגם יהודים רבים בארצות האסלאם…
ייתכן, אפוא, שהיחס הדו-ערכי של היהודים לחיי הפרישות נבע מהחשד שזהו יסוד זר שחדר ליהדות מדתות אחרות. גם בתקופת המשנה והתלמוד, הן במערב (ביוון) הן במזרח (באיראן) צצו תנועות סגפניות שראו בעולם הגשמי מקום של השחתה ושל מריבות… נראה אפוא שאפשר לייחס לפחות חלק מההתנגדות של חכמי ישראל לנזירות לרצונם להניא יהודים מהליכה בדרכים זרות.
…אחת מהתובנות המקוריות ביותר של הרמב"ם, לשיטתו, יש שתי דרכים שונות לחיות חיים מוסריים. דרך החסיד ודרך החכם. החכם הולך ב"שביל הזהב", ב"דרך האמצע". חיים מוסריים הם עניין של מתינות ואיזון, של מציאת הדרך שבין היותר-מדי לבין הפחות-מדי. האומץ, למשל, נמצא באמצע הדרך בין הפחדנות לפזיזות. הנדיבות נמצאת בין הפזרנות לקמצנות. גישה זו קרובה לגישה שהציג אריסטו בחיבורו 'אתיקה ניקומאכית'. החסיד, לעומת זאת, אינו הולך בדרך האמצע. הוא אינו אוכל במידה מתונה אלא מרבה להתענות; אינו צובר הון צנוע אלא בוחר בעוני, וכן הלאה.
… האם מטרת החיים המוסריים היא להגיע לשלמות אישית – או ליצור חברה הוגנת, צודקת וחומלת? התשובה האינטואיטיבית של רובנו תהיה: גם וגם. וכאן מתבלטת חריפותו ההגותית של הרמב"ם. הוא מאבחן שאי אפשר לאחוז במטרה האחת בלי להניח ידנו מן השנייה. אלה הם שני מסלולים נפרדים.
חסיד עשוי לתת את כל כספו לעני; אבל מה עם בני משפחתו שלו? חסיד עשוי לסרב לשפוך דמים כחייל קרבי; אבל מה יהא על ארצו? חסיד עשוי לסלוח על כל הפשעים שנעשו לו; אבל מה עם החוק והצדק? כיחידים, חסידים הם אנשים בעלי מידות נעלות. אבל אי אפשר לבנות חברה שכולה חסידים. כי האמת היא שהחסידים אינם מתעניינים באמת בחברה. דאגתם נתונה לישועת נפשם.
תובנה עמוקה זו היא שהובילה את הרמב"ם לעמדתו הכפולה, הפרדוקסלית לכאורה, כלפי הנזיר. הנזיר בחר, לפחות לזמן מה, לאמץ לו חיים של סגפנות קיצונית. הוא חסיד. הוא בחר במסלול השלמות האישית. זו בחירה אצילית, מופתית וראויה לשבח. אך זו איננה דרכו של החכם. ואם רצוננו בחברה מתוקנת, אנו זקוקים לחכמים. החכם אינו קיצוני, מפני שהוא מבין שצריך להביא בחשבון גם אנשים אחרים. הוא זוכר שיש לו משפחה, שיש לו קהילה, ושבמשפחה ובקהילה יש אנשים. הוא זוכר שיש מדינה להגן עליה ומשק לקיים. החכם יודע שאין הוא יכול לפנות עורף לכל המחויבויות שלו ולנהל חיי יחיד נאצלים. הקב"ה קורא לנו לחיות בעולם, לא לברוח ממנו; לחיות בחברה, לא בפרישות; לשאוף ליצירת איזון בין הלחצים המנוגדים המופעלים עלינו, לא להתמקד באחד ולהתעלם מהאחרים…
הרמב"ם חי את החיים שהטיף להם. מכּתביו ידוע לנו שלִבּו יצא אל הפרישות. היו שנים שהוא עמל יומם ולילה על חיבור פירושו למשנה, ובהמשך על חיבור 'משנה תורה'. אבל הוא גם הכיר באחריותו כלפי משפחתו וקהילתו. במכתבו למתרגמוֹ לעתיד, שמואל אבן-תיבון, תיאר את סדר היום והשבוע הטיפוסי שלו, שבו נשא על גבו מעמסה כפולה – רופא נודע לתהילה בינלאומית, וחכם הלכה שעיני יהדות העולם נשואות אליו. הוא עבד בפרך. בתקופות מסוימות לא מצא זמן ללמוד כל השבוע. הרמב"ם היה חכם שהשתוקק להיות חסיד – אבל ידע שאין הוא יכול לעשות זאת אם רצונו למלא את אחריותו כלפי עמו. בעיניי זוהי הכרעה מרשימה, הראויה כי גם בני דורנו יישאו אליה את עיניהם."
הרמב"ם מציג לנו גישה מאוזנת ובריאה לחיים, המבוססת על עקרון "שביל הזהב" או "דרך האמצע", כהנחיה לחיים נכונים. הוא שולל את הקצוות ומציע חיים של איזון ומידתיות. הרמב"ם מציין שהתורה מלמדת על חיים בהם יש מקום הן לצרכים החומריים והן לצרכים הרוחניים. וזו, לדעתו, הדרך האידיאלית – לא להוסיף על מה שהתורה מצווה ולא לגרוע ממנה. ראייה זו של הרמב"ם נכונה לא רק בזמנים רגילים, אלא גם בעיתות משבר בהם יש נטייה להגיב בצורה קיצונית, בין אם בפאניקה ובין אם בהכחשה מוחלטת של המצב. גישה זו מעודדת אותנו לשמור על קור רוח ואיזון, להבין את המצב בצורה שקולה ולנקוט צעדים מדודים ומחושבים השומרים על יציבות רגשית. משברים רבים דורשים שיתוף פעולה ואחדות בין אנשים תוך התמקדות במכנה המשותף ובנקודת האיזון בין דעות שונות. דרך זו תמנע התפצלות לעמדות קיצוניות המונעות פתרונות משותפים ואפקטיבים יותר. בנוסף, מימוש המשאבים המוגבלים בעיתות משבר מחייבים ניהול נבון ויעיל במטרה לקבל החלטות מושכלות. גישה מאוזנת זו יכולה ללסייע בשמירה על ערכים מוסריים גם במצבי לחץ.
בימים אלה, אימוץ דרך הזהב של הרמב"ם רלוונטית יותר מתמיד. זו דרך התמודדות עם המשברים הכואבים שאנו חווים המעניקה יציבות ואיזון רגשי, לצד שיתוף פעולה ואחדות, תוך ניהול נבון של המשאבים, ושמירה על ערכים מוסריים. היום, יותר מתמיד, אנו זקוקים לשביל זהב שפוי, מידתי ומחזק.
שבת של שלום ובשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולשלומם וביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.
מאמצת דרך שביל הזהב השפוי …
תודה דנה !!!