פרשת נשא, הפרשה השנייה בחומש במדבר והארוכה בתורה, ממשיכה את מגמת ההכנה לקראת המסע של בני ישראל מהמדבר אל ארץ ישראל. הפרשה רוויה בפרטים של סדר, תפקידים, תהליכים ותשומת לב למרחב הציבורי, האישי והרגשי כאחד.
ראשית, עוסקת הפרשה בחלוקת התפקידים בין משפחות הלווים- קהת, גרשון ומררי. כל משפחה קיבלה אחריות שונה בנשיאת חלקי המשכן: הכלים המקודשים, יריעות ובדים, ועמודים ואדנים. התמונה הנפרשת לעינינו היא של קהילה שבה לכל אחד יש תפקיד ייחודי ובלתי ניתן להחלפה. דווקא בתוך מסע ארוך ומתיש, של בני עם עייף ומטלטל, מציבה התורה עיקרון יסוד- אחריות מדויקת, חלוקה מסודרת של תפקידים והבנה ששותפות נוצרת מתוך גבולות ברורים ותפקידים מוגדרים.
בימים שבהם החברה הישראלית מתמודדת עם פצעים פתוחים- משפחות שכולות, חטופים שעדיין בעזה, לוחמים פצועים בגוף ובנפש, ועורף עייף ומותש- הקריאה בפרשה מציעה תזכורת עדינה אך נוקבת: הדרך להבראה עוברת דרך אחריות משותפת. לכל אחד תפקיד. אי אפשר שכולם יעשו את אותו הדבר, אבל גם אין מקום לנשירה או להתנתקות. כל אחד- כל שבט, כל אדם- מוזמן למצוא את מקומו ולשאת איתו משהו מהמשכן המשותף.
משם עוברת הפרשה לעסוק במצבים של קלקול מערכות היחסים- אדם שפגע בזולתו, אישה שבעלה חשד בה, ואדם שמחליט להתנתק לזמן מה כדי להיטהר ולהתמסר. פרשת סוטה ופרשת נזיר עומדות זו לצד זו כשיקוף של עולמות סוערים: קנאה, חשדנות, תשוקה לחירות, רצון להיטהרות. במציאות של שבר לאומי וחברתי, אנחנו חיים גם בתוך שברי האמון, הכעסים, הכאב והחשדנות. מה עושים כשהקשר נסדק? איך בודקים את הלבבות? האם יש דרך לריפוי?
הפרשה לא נמנעת מלגעת ברגעים הקשים של החברה- להפך, היא לוקחת אחריות ומציעה דרכים להתמודד. תהליך בירור. תהליך תיקון. תהליך חניכה מחדש. בין אם זה במבחן המים המאררים, או בנזירות שמבקשת הפסקה מהקצב הרגיל של החיים כדי להתמסר לרוח.
ואז, לפתע, מופיעה אחת המתנות הגדולות שבתורה: ברכת הכוהנים. "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ… יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ… יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". אחרי הקלקולים, הריפוי. אחרי החשדות, הברכה. אחרי הניתוק, נשיאת פנים. אולי זו הדרך- לא לברוח מהקושי אלא לעבור דרכו, ולבנות בו מרחב שמסוגל לברך, לראות, לשאת, לשמור ולהאיר.
חלקה האחרון של הפרשה עוסק בחנוכת המשכן- 12 יום, 12 נשיאים, כל שבט בתורו, באותה מתנה בדיוק. שוויון מלא של נתינה- כל שבט, בדרכו, תורם את תרומתו להשראת שכינה. דווקא מתוך הריבוי, נוצר האחד. דווקא כשלכולם יש מקום- מתאפשרת הופעת הקול האלוהי מבין הכרובים.
בתוך המציאות הישראלית של היום- עם שלם שצועד במדבר של אי ודאות, כאב ושכול- הפרשה קוראת לנו לשוב ולהאמין בכוחה של אחריות משותפת, של תיקון, של נתינה, ושל ברכה. המשכן אולי איננו עוד פיזי, אבל הוא מתקיים בלבבות- והוא זקוק לנו: לאלה הנושאים, לאלה המברכים, לאלה הבונים, ולכל מי שמוכן- גם עם ואחרי הכול- להאמין שאפשר לשוב ולשכן שכינה בתוכנו.
בתקופה זו, כשעדיין יש חטופים בעזה, כשחיילים מדממים בגוף ובנפש, וכשאנחנו נעים בין תקווה לייאוש, פרשת נשא מבקשת להזכיר: הברכה עדיין כאן. האור עוד יכול להאיר פנים. האחריות עוד יכולה לחבר. והשכינה- אולי דווקא מתוך השבר- תוכל לשוב ולדבר מתוכנו, אם נקשיב לקול, אם ניתן מקום, אם נישא יחד את המשכן הלאומי שלנו, גם במדבר.
לשכן את השכינה בתוכנו- משמעותו להחזיר את הנוכחות האלוקית לחיינו לא רק כמושג רוחני, אלא כמציאות חיה, פנימית, שבאה לידי ביטוי בקשר שבינינו. לא עוד שכינה המרוחקת מעל ההר או מאחורי הפרוכת, אלא כזו ששוכנת בתוך המרחב האנושי- במבט שמלא חמלה, באחריות ההדדית, בניסיון להיות טובים יותר זה לזה גם בתוך הכאב. כשהשכינה שורה בתוכנו, כל לב הופך מקדש קטן, וכל בית- אוהל מועד. דווקא מתוך השבר, מתוך ההסכמה להישאר בלב פתוח אל החיים, מתאפשרת נוכחות אלוקית עדינה, שמרפאת, שמנחמת, שמכוונת אותנו קדימה.
וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל,
"היהדות מגלמת קריאה לאחריות אישית וחברתית, תיקון עולם בשיתוף עם בוראו שמזמין אותנו להיות "שותפים במעשה בראשית". הבריאה היא הסימפוניה הבלתי-גמורה של אלוהים, והוא הטיל עלינו להשלימה". זה לא שאלוהים לא יכול, זה שהוא רוצה אותנו כשותפים. הוא מטיל עלינו משימה. להכיר במשימה הזאת ובייחודיות שבה היא מתגלמת בחיינו- למצוא את אותו "דבר שאיש מלבדנו אינו יכול לעשות"- זהו הייעוד שלנו. מה שאנו נקראים לגלות ולהגשים. לא קל, ולעיתים אי אפשר לעשות זאת לבד אך זה הדבר שיירפא אותנו וייתן לחיינו משמעות ותשוקה."
האחריות שמתוארת בפרשת נשא אינה חד-ממדית- היא נוגעת בכל רובדי החיים: האחריות האישית– כל אדם נדרש לשאת בתפקידו ולברר את חלקו הייחודי במסע; האחריות המשפחתית– שבט שלם מתארגן סביב תפקידים בין-דוריים ושותפות הדוקה; האחריות השבטית– לכל קבוצה יש ייעוד, תרומה וזהות בתוך כלל העם, והשונות אינה פוגעת באחדות- אלא מעשירה אותה. ולבסוף, האחריות הלאומית– אותה אחריות קולקטיבית שמתגלה בעבודת המשכן, ושבימינו באה לידי ביטוי בעוצמות מעוררות השתאות של נתינה, שליחות ומסירות נפש. בשנתיים האחרונות חווינו כיצד אנשים מכל קצוות החברה לקחו אחריות- בגוף, בנפש, ברוח ובמעשה- ונשאו יחד את המשכן הלאומי שלנו גם כשהוא רעד מהיסוד. המעגלים הללו- הפרטי, המשפחתי, השבטי והלאומי- אינם סותרים זה את זה, אלא נשזרים זה בזה ויוצרים מארג עמוק של שייכות ומשמעות. דווקא מתוך האתגר- מתבררת הבחירה לשאת יחד, ולשכן בתוכנו שכינה.
שבת של שלום ובשורות טובות
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️