חומש דברים- פרשת עקב- הקשבה עם הכרה

השבוע פרשת עקב שהיא הפרשה השלישית בספר דברים. הפרשה פותחת ב-
" (יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ…" (דברים ז')
משה רבנו ממשיך בנאום שנשא לבני ישראל לפני מותו. תחילה משה מחזק את שומרי המצוות ומודיע להם שאם ישמרו את כל מצוות התורה ויקפידו גם על אותן מצוות קלות הנרמזות במילה "עקב" כמו במצוות החמורות, אז גם ה' יקיים את בריתו עם האבות; יהיה זה שכר של תבואה טובה, בריאות, ניצחון על האויבים ועוד.
משה מחזק את לב בני-ישראל לקראת הקרב הגדול על הארץ. הוא מציף את הספקות והפחד של בני ישראל מפני עמי הארץ, אך משה רבנו מבטיח את עזרתו הנאמנה של ה' כשם שעזר להם בכל שנות הנדודים במדבר.
משה מתאר את שבחה של ארץ ישראל ומזהיר את עם ישראל שלאחר שהם יתמקמו, ישגשגו ויצליחו בארץ המובטחת שלא ישכחו להוקיר את עזרת וחסדי ה', ויסתמכו רק על גבהות ליבם, מה שנקרא-"כוחי ועוצם ידי". בהקשר זה הוא מתאר את חטא העגל, חטא המרגלים, ושאר חטאי בני ישראל במדבר.
בפרשה נמצאת גם פרשיית "והיה אם שמוע" הכלולה בקריאת שמע. זו הפרשה השניה של קריאת שמע שתחילתה במילים "והיה אם שמוע…". בנוסף, מוזכר הציווי ללמד ולהעביר את המצוות והתורה לדורות הבאים.

אחת השאלות שעולות מהפרשה- האם חטא הגאווה ושכחת טובה של הארץ הביא אותנו לפירוד שאנו חווים ביתר שאת בתקופה זו ולמלחמה העקובה של חרבות ברזל?
בפרשת עקב, משה מזהיר את עם ישראל מפני גאווה ושכחת ה' לאחר שייכנסו לארץ ויחוו הצלחה חומרית. ההתנהלות מיהירות ושכחת ערכים עלולים להוביל לפירוד ולמשברים בתוך החברה. הפירוד שאנו חווים כיום, כמו גם המלחמות והקונפליקטים, בהחלט יכולים להיות תוצאה של התרחקות מערכים מרכזיים כמו אחדות, ענווה, סולידריות והכרת הטוב.
עם זאת, נסכים כי מצבים של פירוד ומלחמה נובעים ממכלול רחב של גורמים – פוליטיים, חברתיים, כלכליים ואידיאולוגיים. וההקשר הרוחני-תיאולוגי בפרשת עקב מזמין אותנו לבחון את חיינו ואת מעשינו דרך פריזמה של ערכים, אידיאולוגיה ושאיפות שלנו כציבור וכפרטים.
מוסיפה לנו הפרשה ומציינת, "והיה אם שמוע…", הפרשה שמה דגש על חשיבות ההקשבה. והקשר בין הקשבה לבין גאווה נוגע בעיקר למידת הפתיחות של האדם לזולת ולמידת הענווה שהוא מפגין ביחסיו עם אחרים למשל, הקשבה מצריכה פתיחות וסבלנות כלפי האחר. היא דורשת מהאדם להיות קשוב לא רק למילים אלא גם לרגשות ולצרכים של הזולת. מי שמסוגל להקשיב ולהכיל, נדרש להניח בצד את עצמו ולהקדיש תשומת לב אמיתית לאחר, דבר שמגביר את היכולת לחוש ולהבין את הזולת.
בעוד, גאווה גורמת לאדם למקד את תשומת הלב בעצמו. אדם גאוותן עלול לחשוב שהוא יודע יותר, מבין יותר ושעמדתו היא הנכונה ביותר, ולכן, הוא עלול לא להקדיש תשומת לב לאחרים, לא להקשיב באמת ולא לנסות להבין את נקודת מבטם. גאוותן נוטה להאמין שהוא עליון על אחרים, ולכן פחות רגיש למצוקותיהם או לצרכיהם הרגשיים. הוא עשוי לחשוב שרגשותיו חשובים יותר מרגשותיהם של אחרים, דבר שמוביל לקשיים בהבנה ובקשרים אנושיים. גאווה ויהירות מובילים לריחוק, ניכור וחוסר אמון. ואילו, אנשים שמפגינים הקשבה בונים סביבם קשרים עמוקים ומשמעותיים יותר, המבוססים על אמון וכבוד הדדי. יחסים כאלה מעודדים תקשורת פתוחה, שיתוף פעולה וחוסן חברתי.

וכך משתף הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל,
"לפני כעשרים שנה יזמתי בעזרת קרן "אשדאון" כינוס באוניברסיטה העברית בירושלים על: עתיד הָעַמִּיּוּת היהודית. הדאיגו אותי השסעים המעמיקים בין חילונים לחרדים בישראל, בין הזרמים השונים בתפוצות, ובין היהודים בישראל לבין יהודי התפוצות. זה היה מפגש מרהיב של מיטב המוחות היהודיים: אקדמאים משש-עשרה מדינות שייצגו את כל גוני הזהות היהודית. היו שם פרופסורים מהרווארד, מייל ומפרינסטון, כמו גם מרוב האוניברסיטאות בישראל. זו הייתה הצלחה מזהרת-וכישלון גמור.
באמצע היום השני פניתי לאשתי איליין ואמרתי לה, "הדיבורים פה מבריקים. אבל ההקשבה -פשוט אינה קיימת".
לבסוף לא יכולתי לשאת זאת עוד. "בואי נסתלק", אמרתי לה. קצתי בשמיעת סקירות מצוינות מאנשים שעמדתם מגובשת, ברורה וקוהרנטית אך הם אטומים לחלוטין לרעיונות הנמצאים מחוץ למעגלה הקרוב. במקום להעלות פתרונות לשסעים בעם היהודי, הכינוס עצמו גילם את השסעים הללו."

לכן, מציע הרב זקס כחלק מהפתרון לשסע לטפח את הכרת הטוב,
"…את מה שמדע הרפואה יודע היום על יחידים, משה רבנו ידע לפני אלפי שנים לגבי אומות. הכרת הטוב נמצאת בלב חזונו של משה על עתידם של בני ישראל בארץ ישראל. במדבר הם לא הצטיינו בכך במיוחד. הם התאוננו על מחסור במזון ובמים, על המן שנמאס עליהם ועל היעדר בשר וירקות, על האיוּם מצד המצרִים שמאחור ועל הסכנות האורבות להם מלפָנים בארץ היעודה. הם היו נעדרי הכרת תודה בימים הקשים של הנדודים במדבר – אך משה דיבר על סכנה גדולה יותר: על היעדר הכרת תודה בימים טובים. הוא הזהיר –
"פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה – וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ… (דברים ח, יב-יח)…"
התפילה היהודית היא סמינר מתמשך בהכרת-הטוב. ברכות השחר הנאמרות בתחילתו של כל יום הן שיר הודיה על החיים: על גופנו, על עולמנו הגשמי, על האדמה שאנו עומדים עליה ועל העיניים שניתנו לנו לראות אותה. המילים הראשונות שאנו אומרים מדי בוקר הן "מודה אני": יומֵנו מתחיל בהכרת הטוב."

למעשה, הכרת הטוב היא כלי עוצמתי להתמודדות עם שסעים בחברה. היא מאפשרת להבליט את המשותף והחיובי, ובכך להפחית מתחים ולפתוח דלתות לפיוס במקרים של סכסוך. הכרת הטוב מעודדת פיתוח של ערכים חיוביים כמו נדיבות, חמלה והכלה. כאשר ערכים אלה נמצאים במרכז השיח החברתי, הם יכולים לתרום ליצירת אווירה של שיתוף פעולה ושל הבנה הדדית, המפחיתה את עוצמת השסעים. היא מגבירה אמפתיה וכבוד לאחרים, מעודדת שיח חיובי ויוצרת חיבורים אנושיים שמפחיתים עוינות. הכרת הטוב מקדמת ענווה, מפחיתה גאווה ומובילה לפיוס במצבי קונפליקט. באמצעות טיפוח ערכים חיוביים כמו הקשבה, נדיבות וחמלה, הכרת הטוב מחזקת את הקשרים החברתיים ותורמת ליצירת חברה מאוחדת וסולידרית יותר.

וכך מסיים הרב זקס,
"…. ההודיה חשובה לחבָרות כשם שהיא חשובה ליחידים. היא מגנה עלינו ממשקעיה של הטינה ומיהירותו של הכוח. היא מזכירה לנו כמה תלויים אנחנו באחרים, ובכוח העליון הגדול מכולנו. כמו ליחידים, כך גם לעמים: ההודיה חיונית לאושר ולבריאות."

ערכים אלו משמשים בסיס חזק לקידום חוסן אישי וחברתי, בכך שהם מעניקים מסגרת מוסרית ורגשית שמאפשרת לנו להתמודד עם אתגרים ומשברים.

שבת של בשורות טובות
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.