לעיתים רחוקות אנו נוכחים באופן מלא- למשל, בזמן שאנו אוכלים אנו צופים בטלוויזיה, או קוראים, בזמן שאנו עם הילדים אנו חושבים על העבודה או מתעדכנים בטלפון, כשמישהו מדבר אלינו אנו כבר מתכננים בתוכנו כיצד נגיב, או לחלופין אנו בטוחים מה הוא רוצה לומר לנו במקום באמת להקשיב… יש לנו נטייה לנתח את העבר, להתרפק עליו, או לחוש צער או פספוס. אנחנו מנסים לנחש את העתיד, לדמיין אותו, או לחלופין להיות מודאגים לגביו. בעצם, אנו מעניקים תשומת לב ענקית למחשבות סתמיות אינסופיות שאין להן שום ערך ממשי לחיים, כי הן בעיקר ספקולציות ללא ודאות.
היכולת להיות Multi-taskers, ולנהל חצי עולם במקביל נחשבת עבורנו מתנה נכספת כשבעצם יותר ויותר מחקרים מראים, שהמחיר שאנו משלמים על תשומת לב חצויה, ולא להיות נוכחים, גדול פי כמה מהתועלת שלכאורה אנו מקבלים.
ההתנהלות הזו מעלה את רמת המתח הפנימי שלנו וגם אם הצלחנו איכשהו להתרגל לחיות במתח הזה, במשך הזמן אנו מפתחים סימפטומים נפשיים ורגשיים, כמו- עצבנות, קוצר רוח, וחוסר שביעות רצון מה שמוביל לעיתים גם לתגובות גופניות, סימפטומים כרוניים ומחלות.
"…עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא־יָכִלוּ הַמָּיִם…" אומר ירמיהו בפרק ב', הצמא שלנו והחיפוש אחר מים חיים וחציבת בורות שאינם מצליחים להתמלא במים הם ביטוי לחיפוש שלנו אחר ביטחון, יציבות, שקט ואיזון, והוא שמניע את הפעולות שלנו, רק שאנחנו מחפשים כנראה במקום הלא נכון. ההתנהלות והבחירות שלנו מייצרות בורות ש'נשברים', בורות שלא מחזיקים מים. משמעות הביטוי "לא מחזיק מים" במילון הוא 'לא משכנע', 'מופרך'.
אנחנו משוכנעים ומאמינים שהתנועה הפנימית הבלתי פוסקת של מחשבות, דעות, פרשנויות, זיכרונות ותקוות, היא זו שמגדירה אותנו, את מי שאנחנו, אבל ההוויה האמיתית והשורשית שלנו, מצויה עמוק יותר בתוכנו, זוהי תודעה שהיא נקייה מרעש, שקטה, יציבה ומאוזנת.
תכלס, אין שום דבר בעולם החיצוני, עולם המשתנה ללא הרף, שמסוגל ויכול לספק לאורך זמן את הערכים הללו. המקום היחיד שמסוגל, הוא כאמור מקום פנימי, שנמצא בנו כאן ועכשיו, מתחת לכל השכבות שליקטנו ושערמנו על עצמנו באינטראקציה שלנו עם החיים. יש פה קריאה להתבוננות פנימה ללא פרשנות, ללא שיפוטיות, להיות נוכח, להכיר ולהתחבר לחלק אלוק שבנו, כך שהבורות שלנו יתמלאו ויחזיקו מים חיים.אבי ורשבסקי מסביר-
"אנו מורגלים לפקפק בעצם המושג של מקוריות, אותנטיות, ולזהות על נקלה את עולם ההשפעות ההדדיות שמאפיין כל עם וכל תרבות. אין באמת תרבות מבודדת שעומדת בפני עצמה, ואפילו חכמי בית שני, שיצאו בשצף נגד "חכמה יוונית" נשאו שמות יווניים, השתמשו בעברית מלאה במילים יווניות, ונימקו את הטיעונים שלהם באמצעות לוגיקה ורטוריקה יווניים.
ובכל זאת, השימוש של ירמיהו ראוי להתבוננות נוספת בעיקר מפני שיש בו מרכיב של בחירה. ירמיהו בוחר לחזק את רגש האותנטיות והחזרה לשורש, למרות שהיה יכול לבחור אחרת…"
ואורי הייטנר, איש חינוך וחוקר מוסיף- "בורות המים הם סמל לארץ ישראל. כאשר נעמי שמר מקוננת בשירה "ירושלים של זהב" על חלוקתה של העיר, היא בוחרת במטאפורה "איכה יבשו בורות המים?" התיקון, בשחרור ירושלים, מתואר במילותיה כ"חזרנו אל בורות המים". היא שבה אל ארץ ישראל, אל בורות המים, הבורות שיבשו כשניתקנו מהם, אלו שבים עכשיו לנבוע עם שובנו אליהם…"
שבת מבורכת💞