הפטרת פרשת כי-תבוא היא בפרק ס' בספר ישעיהו. הפטרה זו מסמנת שלב חדש, למעשה מעין הוראה ישירה של ה' לציון ולירושלים להתנחם. אם בהפטרות הקודמות הוזכרו עוונותיה שהביאו לגלות ולצרות, וציון גם סירבה להתנחם, הרי שהפטרה זו כולה נחמה. בעבר, הרבה מפסוקים אלו נראו רחוקים מהמציאות, דמיון מוחלט, היום, לעומת זאת, ירושלים גדלה ומושכת אליה המוני מבקרים יותר מתמיד, ולא רק מסיבות דתיות, לירושלים יש כבוד רב בעולם.
"(א) קוּמִי אוֹרִי כִּי-בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: ב כִּי-הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה-אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: ג וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ:" (ישעיהו ס')
הנחמה והגאולה נמשלות לאור גדול. האור לא יהיה רק על עם ישראל אלא יופץ מירושלים החוצה לכל העמים ולכל הארצות. קיבוץ הגלויות של בני ישראל הוא שלב חשוב בגאולה אולם לירושלים יבואו בני כל העמים. בנוסף, שגשוג כלכלי מובטח וכך גם המצב הבטחוני.
"(כא) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר (מַטָּעַו) [מַטָּעַי] מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר: (כב) הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה:"
רבות נאמר על שני פסוקי סיום אלו והאם באמת ייתכן מצב בו כולם צדיקים?! לגאולה זמן קבוע ויש לה עת, כי כל דבר בזמנו, ולכאורה לא ניתן לזרז אותו, לכל דבר יש את הזמן והקצב שלו. יש מהלך רגיל בעולם, מהלך גלוי וכפוף למעגלי הטבע והשמים; זריחת השמש היא תופעה טבעית והכרחית, כך גם הגאולה היא טבעית והכרחית. – וזה 'בעיתה'. אולם אם עם ישראל יתנהג כמצופה ממנו (כולם צדיקים) הרי שאפשר לקרב ולהחיש את הגאולה. לא עוד זריחה (שאחריה שקיעה) אלא אור יקרות קבוע, שלא מתמעט ולא מסתלק. מהלך מעורר, מהלך המביא את העולם לחידוש גדול וגאולה שלמה.- וזה 'אחישנה'.
929 -שלומית פישר, מורה לתנך, כותבת-
"שתי המילים האחרונות שבפרק מפענחות את היחס בין שתי הישועות: "אני ה' בעתה אחישנה". לכאורה סתירה פנימית. "בעתה" כאמור זו גאולה על פי סדרי הטבע. "אחישנה" – זו שבירת החוקים.
את הסתירה הזו פותר רבי יהושע בן לוי:
כתוב 'בעתה', וכתוב, 'אחישנה'!
זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין).
המציאות הפלאית תגיע לעולם רק אם יהיו ישראל ראויים למדרגת הנס הגלוי, "אחישנה". כשישראל מתנהלים כדרך הטבע, ללא מאמץ יתר להיגאל, תגיע הגאולה בזמנה המתוכנן, "בעתה".
למעשה, מסביר הרב משה ליכטנשטיין, "הנחמה המובטחת בהפטרה איננה נחמה של מנוחה מצרות הגלות והפסקת היסורין, וגם איננה הבטחה על הצלחה מדינית-רוחנית במסגרת ההיסטורית המוכרת לנו, אלא חזון אחרית הימים של הגאולה, כאשר טבעו של עולם משתנה והחיבור שבין עולם החומר והרוח חוזר למציאות מוניסטית שבה הרוח שליט בחומר ומכתיב את המציאות."