הפטרת פרשת ויגש- ספר יחזקאל (פרק ל"ז פסוק טו' עד פסוק כ"ח) – אחדות או אחידות?

ההפטרה פותחת ב- "(טז) וְאַתָּה בֶן-אָדָם, קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח, עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. (יז) וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד, לְךָ–לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ. …. "(יחזקאל לז')

יחזקאל הנביא מצטווה לעשות מעשה סימבולי. לקחת שני עצים ועל כל אחד מהם לכתוב משהו. אנו יודעים שהממלכה התפצלה לממלכת יהודה ולממלכת ישראל, אבל יחזקאל מנבא כבר עשרות שנים לאחר חורבן ממלכת ישראל ובימי חורבן ממלכת יהודה והגלייתה לבבל. נבואת יחזקאל למעשה מבטיחה כי ישראל יישארו עם אחד ולא ייפרדו לשני עמים.

נבואת יחזקאל מובנת לחלוטין, העברית פשוטה, ואפילו הזיקה לפרשה גלויה וישירה. הפרשה וההפטרה עוסקות באחוד מחודש בין חלקי עם ישראל שנפרדו, ויש דגש מיוחד על יהודה ויוסף. פנייה ישירה ומובנת לעם, פנייה שמשיגה את מטרת ההפטרה של נבואה לדורות המדברת אל היהודי באשר הוא בדרך משמעותית ומחברת. והנבואה ממשיכה-

"(יט) דַּבֵּר אֲלֵהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי… (כא) וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם. (כב) וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; וְלֹא יהיה- (יִהְיוּ-) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד."

משמעות המעשה די ברורה- מדובר על חיבור ממש לעץ אחד, דבר שאינו אפשרי בעצים אבל יקרה בעם ישראל. בנבואת יחזקאל יש בשורה של קיבוץ גלויות וגם בשורה של ממלכה מאוחדת, תקומת ישראל כעם בארצו. יחזקאל מבין שחזון משימתי, פרקטי שקורא להחזיר את עם ישראל מהגלות לארץ ישראל לא מספיק. לכן, נבואתו מבהירה את הצורך גם בחיבור רוחני חזק; הבנה בצורך של קהילה משמעותית שעובדת ביחד ומפנימה ומטמיעה שהעם היהודי בארץ ישראל צריך להיות המגדלור הרוחני והמוסרי.

הקשר לפרשה ברור. הפרשה פותחת במתח עצום בין יהודה והאחים ליוסף. למרות שבתורה מופיע רק יהודה כדובר, המתח בין שניהם ניכר עד כי נראה שעימות אלים עומד לפרוץ. אבל המפנה קורה כשיוסף אינו מתאפק ומגלה את זהותו לאחיו, ובהמשך מתפייס עימם, ולבסוף האיחוד- כשהאחים יחד עם יעקב אבינו וכל המשפחה חוזרים למצרים ומתיישבים בחבל גושן. כולם יחד הם בית יעקב המונה שבעים איש וממנו נולד כל עם ישראל.

בני גנץ, הרמטכ"ל ה-20 של צה"ל, הטיב להעביר את המסר של ההפטרה והפרשה שלנו-

"רוצים להתקדם הלאה מן הייאוש והאובדן? הדבר מחייב דרך ארץ ודרך תורה ״ובמשפטי ילכו וחוקותיי ישמרו ועשו אותם״. אך יש נדבך נצרך נוסף, ולא פחות חשוב.

חזון העצמות היבשות משלב בערבוביה ייאוש ואובדן, תקווה ואחדות אינסטרומנטלית כפלטפורמה לגאולה, כמבוא לצמיחה. ״והנה רבות מאד על פני הבקעה והן יבשות מאד״ – אכן לעתים המצב קשה עד כדי אוסף עצמות חסרות חיים ותוחלת. הייאוש שולט בכל – ״יבשו עצמותנו ואבדה תקוותינו — נגזרנו לנו״.

כך כשאנו מסתכלים לעתים על מצבנו הלאומי ועל מצבנו החברתי אנו רואים את עצמנו בבקעה נמוכה, עמוסת עצמות יבשות והייאוש רב. אולם אל לייאוש הרגע החברתי או האחר לשבור אותנו, כי תמיד אפשר יהיה להתקדם קדימה, לחיוב. ״ונתתי רוח בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם״. כן, גם כשקשה אל לנו לאבד תקווה, שכן זו ראוי שלא תהיה רק המנון לאומי אלא זיהוי של כיוון חיובי וחתירה מעשית למימושו. נוכח כל קושי פנימי ונוכח כל מכשול חיצוני.

הדבר מחייב דרך ארץ ודרך תורה ״ובמשפטי ילכו וחוקותיי ישמרו ועשו אותם״, אך לא פחות חשוב – הוא מחייב אחדות. אחדות זו היא בעצם התנאי ההכרחי ליכולת הלאומית להתגבר על כל קושי. לא מונוליט אחד ואחיד. לא ביטול האחר, אלא התקרבות. ״וקרב אותם אחד אל אחד , לך — לעץ אחד״.

העץ הלאומי מורכב מענפים המתקרבים בבחינת ״ושבטי ישראל חברו״. שוב – לא ביטול האחר אלא התקרבות אליו. לא רק מה אני מרוויח אלא גם על מה אני מוכן לוותר. רק כך, בדיאלוג מחבר ומקרב, מתוך ויתור וקבלה הדדית, ניתן יהיה לקבל ברית שלום מבית ולהפכה לברית עולם. רק עם אחדות שכזו, שתכיל ותקרב את כלל ענפי העץ הלאומי נוכל לחסות בצלו המרענן של הצל הלאומי, ומתוך חוסן פנימי שכזה לדעת להתמודד עם כל אתגר חיצוני עת יקום ויתרחש." אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤

השיעור מוקדש לשלומם וביטחונם המלא של כל תושבי הדרום ורצועת עזה, לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.