פרשת שמות- אני לא מִסְפָּר

פרשת השבוע שלנו פותחת את ספר שמות, הספר שהופך את עם ישראל מאוסף של יחידים בעלי עוצמה מיוחדת לאומה של ממש, ממשפחה קטנה ואינטימית לעם עצום ורב, מדמויות מופת המתהלכות לפני האלוקים לאומה שמקבלת תורה ומצוות במעמד הר סיני.
שמה של הפרשה, כמו גם שמו של הספר כולו, מסגירים את מהותו של כל החומש- "שמות" של רבים הם שיוצרים אומה, אחרי כאמור חומש של יחידים מחוללי האומה, חומש "בראשית". כך גם הפסוק הפותח, "(א)וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה:" בו בוחרת התורה לפרט בשם מפורש את שמות בניו של יעקב, אותם פרטים שיוצרים את "בְּנֵי יִשְּרָאֵל הַבָאִים מִצְּרָיְּמָה…" אכן, לשם שלנו משמעות וחשיבות. כל אחד מאתנו מרגיש משהו כשזוכרים אותנו בשם, הרגשת הקיום שלנו והנראות שלנו מתחזקת. וכשאנחנו הופכים למספר ברשימה ללא שמות, אנו חווים עולם קר, ענייני שאין בו פנים, אין בו אישיות, ואין בו כל תחושה של מחויבות.

אין ספק שגם מרחיב את הלב שהספר שהופך את עם ישראל לאומה מאוסף של יחידים פותח דווקא ב"שמות", כלומר, ההתכללות של כולנו לא אמורה להעלים את המהות והזהות האישית של כל אחד ואחת מאתנו, להיפך.

ההחלטה על שמו של התינוק שילווה אותו במשך כל  חייו, משפיעה על מהותו ושליחותו. בשנים האחרונות אנחנו אפילו שומעים על תופעת החלפת שמות הנובעת מסיבות כמו- בעיות בריאותיות, כלכליות, או קושי במציאת זיווג וכו'. השם מגלה את הכוח הטמון באדם שקשור לשליחותו ותפקידו שעליו לממש.      
השם הופך את הכללי לפרטי, כלומר, לא עוד אחד מאלו שירדו מצרימה, לא עוד אחד מששת המיליונים וגם לא עוד אחד מהרוגי צה"ל, אלא איש אחד, אישה אחת, עם שם שחובק סיפור, זהות וזיכרון. במקום שרוצים למחוק את הפרט מוחקים את השם – נותנים לו מספר אישי או קוראים לו/לה על פי תפקידם- איפה הפקידה כאן? איפה השומר? בשביל המלך פרעה שלא ידע את יוסף אין שמות, יש "עם ישראל" שהוא מתרבה ומשריץ… וזה מעצבן.

יחד עם זאת, מעניין שאם נמשיך לקרוא את הפרשה נגלה שלמרות הכותרת-"וְּאֵלֶּה שְּׁמוֹת", הסיפור שלנו נעדר שמות, הדמויות אנונימיות למרות שכולנו יודעים במי מדובר, הן חסרות שם. במדרש יש להם שם ופנים, אך התורה בוחרת דווקא להסתיר אותם, עמרם ויוכבד, הוריהם של משה- "(א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי.  (ב) וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן…" מרים, אחות משה- " (ד) וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ, מֵרָחֹק,…". יוכבד, אם משה, ובת פרעה- "וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה, וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה…" כך גם בסיפור המיילדות העבריות שנקראות שפרה ופועה (שפרה משפרת את הוולד ופועה מדברת ופועה אל התינוק) שע"פ המדרש מדובר ביוכבד ומרים. כך גם עם בת פרעה (בספר דברי הימים אנו לומדים כי שמה בתיה), זו שמצילה ומעניקה למשה את שמו, השם הראשון שמוזכר.
משה גדל ויוצא מהארמון- "…וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו", שוב ללא שמות, וכך גם עם שני העברים הניצים המתוארים ללא שם, בעוד במדרש מסבירים כי אלו דתן ואבירם המופיעים בהמשך סיפורי התורה. ואפילו בסיפור בנות יתרו, מוצג משה כאיש מצרי ללא שם ופנים.

מסביר נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין- "שני לקחים אני רוצה ללמוד מפרק א' של ספר שמות. האחד הוא הלקח האנושי, הלקח של השם. המאבק על החירות מתחיל במאבק על השפה, במאבק על הזיכרון. רק אם נתעקש לשמור על שמו של האדם נצליח להבטיח את חירותו.

הלקח השני הוא שלא רק לבני האדם יש שמות. פרק ב' בבראשית מספר לנו על האדם הקורא שמות לכל חיות השדה. "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה (בראשית ב', כ'), האדם הרודה בדגת הים וברמש הארץ הוא האדם שקורא בשם לא רק לבני האדם, אלא גם לבעלי החיים. אנושיות מוסרית נבחנת ביחסה הכולל לבריאה על חלקיה וגווניה: "וכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ" (הושע ב', כ').

נראה כי המכנה המשותף לכל הסיפורים בתחילת ספר שמות הוא המרחב המוסרי, אומץ ליבן של המיילדות שבוחרות לא להרוג את התינוקות הזכרים כפי שציווה פרעה (שם כללי למלכי מצרים) אלא להחיות אותם, מרים, אחות משה, שמלווה ושומרת על אחיה התינוק, בת פרעה שמצילה את משה הקטן שבתיבה, משה שיכול לצפות מהצד בוחר להתערב במלחמות ובמריבות בין בני האדם וגם להושיע את הבנות מיד הרועים המתנכלים להם ליד הבאר. כביכול סיפורים אישיים, אבל הם כולם סיפורים שנוגעים ורלוונטיים לכולנו. לכל אחד ואחת מאתנו ייעוד ופוטנציאל לשנות עולם ומלואו, אם רק נאמין, נרגיש ונתייחס לשמות שלנו ושל הסובבים אותנו על כל המשתמע.

העובדה שרק שמו של משה מוזכר בפרשה, יתכן כי זו אמירה שבאה להדגיש את משמעות וכוח השם בחיי כל אחד מאתנו, שימו לב כי השם- מ ש ה  מלשון ה-שם. כמו כן, שבחירתו של מנהיג האומה הישראלית נובע ראשית ממעשיו המוסריים וללא קשר להיכרות אישית עם הדמויות אלא מבהירים לנו כי מוסר מחייב אותנו להתנהגות ראויה, שרואה את האחר ולא רק את צרכינו, התנהגות שבונה עולם מתוקן כלפי האנושות כולה.

אסיים בסיפור ששיתף הרב צבי אלון מהמסע שלו לפני שנים רבות לפולין. מעדות של זרח טאוב, שהיה ניצול שואה מ"תאומי מנגלה". בטארנוב, בכיכר על במה ששרדה מבית הכנסת שחרב כמעט כליל, נשאל זרח "איך ממשיכים אחרי כל הזוועות הללו?" זרח במלוא עוצמתו הסביר שחייבים לסלוח כדי להמשיך הלאה אך יש שני סיפורים שהוא איננו מצליח להשתחרר מהם, ולסלוח. כביכול שני סיפורים קטנים, האחד- היותו ילד קטן בן 10, שראה קליפת תפוח-אדמה זרוקה, וקשיש שמנסה להרים ולאכול אותה, והוא כילד מתנפל עליה, חוטף ובולע מהר את הקליפה הזו… זרח שיתף שהוא עדיין לא יודע אם הוא לא סולח לעצמו או לגרמנים… ובסיפור השני- זרח הפשיל את השרוול וחשף את המספר שעל זרועו, ואז פנה אליהם ואמר- "אני מִסְפָּר? אני מִסְפָּר? אני לא מִסְפָּר, יש לי שם, קוראים לי זרח טאוב! ואני כל בוקר מתעורר ומסתכל על היד ואומר, אני לא מִסְפָּר!"

מסכם הרב צבי אלון כי זה כנראה מהותו של ספר שמות, האם האדם הוא מִסְפָּר או האדם הוא סיפור? האדם הוא מִסְפָּר או עולם ומלואו?! למה לא סופרים את עם ישראל? כי אנחנו לא מספרים אנחנו סיפורים, יש לנו זיכרון, יש לנו זהות, ויש לנו שמות. אנחנו לא מִסְפָּר על הזרוע.

שבת שלום❤️

לרפואתה השלמה והמלאה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל.