פרשת יתרו- יש על מי לסמוך

בפרשה השבוע תחילת חודש סיון, בני-ישראל מגיעים אל מדבר סיני וחונים מול הר סיני. ויתרו, חותנו של משה, ששומע על ההצלה והניסים של בני ישראל ביציאתם ממצרים, מגיע עם ציפורה בתו, ושני נכדיו, גרשום ואליעזר, למחנה ישראל.
יתרו מגלה כי על משה מוטלות כל הבעיות של בני ישראל, והוא למעשה שופט יחיד שיושב מבוקר עד ערב ומתמודד לבדו עם כל אתגרי העם שעדיין משועבד ברוחו ומחפש את התשובה מהמנהיג היחיד שעומד מולו- משה רבנו. לכן, יתרו מציע לו למנות לשופטים אנשים שהוא סומך עליהם, כאלה שאינם רודפי בצע, אנשים ישרים, שיעבדו תחתיו, וכך יוקל לו ויתאפשר לו לתת מענה ראוי לעם.

וכך מסביר הרב חגי גרוס,
""וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת–שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.  וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת, וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם; וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּךְ." (שמות יח, כא-כב) אחת הדילמות המלוות כל מנהל בכל ארגון היא השאלה כמה אחריות לקחת על עצמו וכמה סמכויות ניתן להאציל על הכפופים לו.
הנטייה הטבעית של האדם היא לסמוך רק על עצמו. אדם מכיר היטב את תכונותיו, לכישרונותיו ויכולותיו ועל פי הכרות אישית זו הוא בונה את הסביבה הניהולית המתאימה לו. מאידך לכל אדם יש גם את מגבלות היכולת. אף אחד אינו מסוגל לעבוד רצוף ללא מנוחה, שלא לדבר על תקופות של לחץ שפוגמות  ביכולת קבלת ההחלטות ובכמות הפעולות המשמעותיות שאדם מסוגל לקבל בצורה נכונה ומושכלת.
 אולם לריכוזיות היתר של מנהלים יש מאפיין נוסף והוא החשש שמא העברת הסמכות והשיתוף יתפסו על ידי הכפופים להם כסימן של חולשה; כמאפיין של חוסר יכולת לנהל ולנווט ומכאן גם כגורם שעלול לפגום בסמכות כלפי הכפופים להם. האם הדבר נכון ? האם האצלת סמכויות פרושה חולשה או שאולי להיפך פרושה דווקא עוצמה? בפרשת השבוע, פרשת יתרו, עובר משה שינוי תפיסתי בדיוק בנקודה המתוארת, וכל זאת בעקבות עצת יתרו- חותנו, שכבר אז משכיל לראות את הדגם הרצוי לניהול מודרני.
יתרו שצופה במשה מן הצד ורואה כיצד משה נוטל על עצמו לבד את כל העבודה מזהה מהר מאוד את הבעיה ומעיר למשה כי בצורה כזו לא רק שהוא לא יצלח כמנהיג, או במילותיו: " לֹא-טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה… נָבֹל תִּבֹּל",  אלא הוא אף מזהיר את משה כי התוצאה הישירה של קריסתו תבוא לידי ביטוי גם אצל העם: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ".
יתרו מאיר את עיניו ואת תשומת לבו של משה בצורך להאציל סמכויות ולפזר אותם בין אנשים מוכשרים שיכולים לעזור ולסייע לו בנשיאת הנטל. משה לא רק שמקבל את העצה, אלא הוא אף מפנים במהירות ובאופן חיובי את הביקורת הבונה: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר"…
ההפנמה של משה מוחלטת עד כדי כך שעשרות שנים מאוחר יותר באחד מהמקרים בהם עם ישראל שב ומתלונן כלפיו, משה שב ונזכר בהערה של יתרו ומבין כי מנהיג איננו יכול להנהיג את העם לבדו. " וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו–אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר-אַף יְהוָה מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ:  לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה–עָלָי.  … לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה:  כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי. [במדבר יא]
שם משה כבר מבין לבדו שכתפיו שלו צרות מידי בכדי שיוכלו לשאת עליהן את משא העם כולו והוא מיוזמתנו פונה אל ה' ומבקש ממנו סיוע שבא בציווי של ה' לאסוף את שבעים הזקנים שמאותו היום והלאה סייעו בידו של משה בהנהגת העם."

אני זוכרת שבצבא היה לנו סעיף במשוב שהתייחס להאצלת סמכויות, וזה היה נראה לי מתנה ממש, אני אתן לאחרים משימות שיבצעו אותם, והעומס שלי יפחת… האצלת סמכויות נתפסת על ידי רבים כפעולה ניהולית פשוטה- לתת למישהו אחר, בדרך כלל זוטר ממני, לעשות משהו שבמקור אני אחראי לו. מדובר ב"שחרור" מודע של סמכות ותחומי עיסוק לטובת אחרים שיתפתחו, ילמדו ויקדמו את הארגון או את הפרויקט המשותף תוך כדי הביצוע. מסתבר, א-נשים בכל הדרגים נמנעים או נרתעים מלהאציל סמכויות, וגם כשהם כבר עושים זאת, זוהי "כאילו האצלה", שאיננה משיגה את האפקט המיטבי האפשרי. רבים מאתנו תופסים את החיים כ"משחק סכום אפס". כלומר, אם אני "מוריד" מעצמי משהו, בפרט סמכות, ומישהו אחר "לוקח" על עצמו את אותו משהו, אני הפסדתי והוא הרוויח. זה עלול להיתפס כצמצום הסמכויות שהיו לי, ולהיחלשות שלי.

בנוסף, רבים מייחסים למעשה האצלה פגיעה ביכולת השליטה שלהם, מה שאומר שאנחנו פגיעים וחשופים יותר לתקלות, והתפשרויות על איכויות. כך נוצר מצב שרבים מאתנו שומרים הכל קרוב ללב ולשלחן העבודה שלנו, מה שיוצר עומס עבודה ואחריות כבדה, כי "עד שאני אסביר את זה למישהו, כבר יכולתי לעשות אותו בעצמי, ובטוח בחצי הזמן". אז למה בכלל כדאי להאציל?
מסתבר ששביעות הרצון של העובדים תלויה מאוד במידת המחויבות שלהם למקום העבודה ולממונה עליהם. הם ותפקודם יושפעו רבות ממידת העצמאות והסמכות שמתאפשרת להם, במילים אחרות, האצלת סמכויות, תגרום ליותר מעורבות ותייצר יותר אכפתיות, יצירתיות, סיפוק וחיבור של העובד למקום. ואלו יגבירו את תחושת המחויבות והמסירות של העובד. מחקרים רבים מעידים כי האצלת סמכויות מגדילה את הזמן החופשי של המנהל המאציל, ומאפשרת לו התמקדות בדברים החשובים כפי שהוא רואה, שבהם השפעתו היא מירבית, וכישוריו בהם טובים משל אחרים. כמו כן, האצלת סמכויות מאפשרת טיפול מהיר, יעיל ומדויק יותר.

ממשיך הרב חגי גרוס-
"אולם עדיין נותרה השאלה האם מנהיגותו של משה נפגעה כתוצאה משיתופם של אחרים בהנהגה? האם באמת האצלת הסמכויות גרמה לזלזול כלפיו מצד מהעם או מדרגי הפיקוד? בהקשר הזה ראוי לקרוא את המדרש המתאר את האצלת הסמכות של משה לזקנים שמספר: " והם (הזקנים) כולם נתמלאו רוח הקדש, והם נתמלאו רוח הקדש מרוחו של משה ומשה לא חסר כלום כאדם המדליק נר מנר, הנר דולק וחברו אינו חסר" (מדרש רבה) אם ניקח את המדרש צעד אחד הלאה נגלה כי אור המנהיגות, כמו אורו של הנר, לא רק שאיננו נפגם כהוא-זה מהאצלת סמכויות, אלא אדרבה מנהיגות שכזאת רק הולכת מתחזקת ומתחסנת.
 שיעור המנהיגות הראשון בהיסטוריה נטע את הזרעים לפיתוח תורות ייעוץ ארגוני מתקדמות בעתיד. המסר העיקרי הוא השיתוף האצלת הסמכויות . היכולת לסמוך גם על אחרים מביאה לתוצאות טובות יותר גם למנהיג וגם לעם, או במילותיו של יתרו: " וְיָכָלְתָּ עֲמֹד; וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה, עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.""

שבת שלום❤️