השבוע פרשת וארא, הפרשה השנייה בספר שמות ועיקרה עוסק בשבע מתוך עשר המכות. בפרשה נבחן שני רעיונות מרכזיים השזורים זה בזה: קוצר רוח כמצב נפשי-תודעתי ו־הקשיית הלב כתהליך הדרגתי.
פרשת וארא מציבה אותנו בלב המתח שבין הבטחה אלוקית ברורה לבין מציאות אנושית סדוקה, עייפה וכואבת. כבר בפתיחת הפרשה מצהיר הקב״ה בפני משה על עומק הברית והוודאות של הגאולה:
“וָאֵרָא אֶל־אַבְרָהָם… וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם” (שמות ו’, ג’).
חז״ל ורש״י מדגישים שהחידוש אינו בשם בלבד, אלא באופי ההנהגה- קיום הבטחות גם כשהמציאות טרם מאפשרת לראות אותן מתממשות. האבות האמינו גם מבלי לראות קיום מלא, ואילו הדור במצרים נדרש להחזיק באמונה דווקא מתוך עומק השעבוד.
אלא שכאן מתגלה הפער:
“וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה” (שמות ו’, ט’).
הרמב״ן מפרש ש״קוצר רוח״ איננו רק עייפות פיזית, אלא חוסר יכולת נפשית להכיל תקווה. אדם השקוע בהישרדות יומיומית מתקשה לדמיין עתיד אחר. זהו מצב תודעתי מוכר גם בימינו: חברה שחיה תחת לחץ מתמשך, חרדה ביטחונית, עומס כלכלי או טראומה- מתקשה לשמוע בשורה ארוכת טווח. לא משום חוסר אמונה, אלא משום תשישות ושחיקה עמוקה.
"…רק שלא היטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו שירווח לו אחרי כן. וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב כאשר אמרו שוטריהם אל משה. ועבודה קשה, הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו…"
לעומת קוצר הרוח של העם, ניצב תהליך מקביל אך הפוך אצל פרעה: הקשיית הלב. בפרשת וארא חוזר הביטוי שוב ושוב — לעיתים “ויחזק לב פרעה”, לעיתים “ויכבד לבו”. חז״ל והפרשנים הבחינו בין שלבי ההקשיה: בתחילה פרעה מקשיח את לבו בעצמו, ורק בהמשך מיוחסת ההקשיה לקב״ה. הספורנו מסביר שההתערבות האלוקית מגיעה רק לאחר שפרעה בחר שוב ושוב לאטום את עצמו לאמת.
זהו שיעור עמוק על אופן פעולתה של שחיקה מוסרית. הקשיית לב אינה אירוע חד־פעמי אלא תהליך: כל סירוב קטן, כל הדחקה של סבל הזולת, כל הצדקה של כוחנות- מצטברים לאטימות. גם כשהמכות כבר פוגעות בכל שכבות מצרים, פרעה מצליח לראות רק את האיום על שלטונו, לא את הקריאה לשינוי.
הניגוד בין העם לפרעה חד ומטלטל: בני ישראל אינם מקשיבים משום שכואב להם מדי; פרעה אינו מקשיב משום שלבו נסגר מרוב כוח. האחד מותש, האחר משוריין. ושניהם, בדרכם, מתקשים לשמוע אמת.
המהר"ל מפראג, בדומה לפרשנים אחרים כמו האברבנאל, ראה במכות מצרים תהליך חינוכי עמוק שנועד לבנות תודעה (אצל פרעה, מצרים וישראל), לא רק אמצעי לחץ פוליטי. המהר״ל מפראג רואה בהדרגתיות המכות בנייה של תודעה: כל מכה מערערת נדבך נוסף בתפיסת השליטה המצרית בטבע ובאדם. הגאולה אינה מתרחשת בבת אחת, אלא דרך פירוק שיטתי של אשליות כוח- הן של המדכא והן, בעקיפין, של המדוכא.
גם כאן טמון מסר אקטואלי: שינוי עמוק- אישי, חברתי או לאומי- כמעט אף פעם אינו מיידי. הוא מתרחש דרך רצף של טלטלות קטנות, של התפכחויות כואבות, של בחירה חוזרת לא להקשיח את הלב ולא לאבד את הרוח. פרשת וארא מזכירה לנו שהסכנה הגדולה אינה הכאב עצמו, אלא ההתרגלות אליו; לא המשבר, אלא האטימות שהוא עלול לייצר.
ובין קוצר הרוח של העם להקשיית הלב של פרעה, עומד משה- מנהיג שאינו גיבור־על, אלא אדם כבד פה, מהסס, שחוזר ואומר “למה הרעותה”. חז״ל מדגישים שדווקא שם, בשבריריות הזו, נולדת הנהגה אמיתית. הנהגה שאינה מבטיחה פתרונות קסם, אלא מחזיקה כיוון גם כשהדרך ארוכה ומאתגרת.
פרשת וארא למעשה איננה מספרת עדיין על יציאה לחירות. אלא, היא עוסקת בשלב שקודם לה- השלב שבו לומדים איך להפתח- בלב, וברוח. והיא מבקשת מאיתנו, גם היום, לשאול: האם אנחנו פועלים מתוך קוצר רוח שמקהה תקווה, או מתוך לב נוקשה שאטום לרגשות? והאם נצליח, בתוך מציאות מורכבת, בכל זאת, להשאיר חרך פתוח לשינוי?
ברוח הפרשה, גם בחברה הישראלית של ימינו, אנו חווים חסר בהקשבה- בין אם מתוך אטימות וכוח, ובין אם מתוך תשישות, פחד וייאוש- אינו מוביל לשום מקום טוב. דווקא בימים של מלחמה מתמשכת על הבית שלנו, האחריות שלא להקשיח לב ולא להיסגר בעמדות קבועות היא תנאי לחיים משותפים ולאמונה שאפשר אחרת. הבחירות מתקרבות, והחשש אינו רק מהתוצאות אלא דווקא מהשיח וחילופי הדברים טרם ובמהלך הבחירות: מההאשמות, מהקיטוב ומהמילים הפוגעניות. כל צד מקשיח את ליבו ואינו חס על לשונו, ובתוך כך נשכחת האמת הפשוטה: בסופו של דבר, כולנו מבקשים דבר אחד- שיהיה כאן טוב יותר, יחד.
שבת שלום 💞
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, ופנחס בן אסתר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ואת המשפחות השכולות ששילמו ביקר להם מכל. אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של כל החטופים החיים הביתה, ומתפללים וזועקים לשיבתו של רן גואילי ז"ל, החטוף האחרון שגופתו עדיין מוחזקת בעזה.
בתקווה גם לשובם של כל החיילים לשלום בבריאות הגוף והנפש, ולכל הפצועים רפואה שלמה ומלאה. ובתקווה לפירוק החמאס וכל אויבנו מנשקם, ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.
יפה מאוד דנה!