פרשת בלק- שיעור בצניעות

בלק בן ציפור, מלך מואב, חושש מכיבוש ממלכתו ע"י ישראל, לאחר שראה את ניצחון ישראל במלחמה נגד סיחון האמורי ועוג מלך הבשן, הוא פונה למדיין שכנתו שתחבור אליו במאבק משותף נגד בני ישראל. מואב ומדיין שולחים נציגים לבלעם בן בעור, מכשף ידוע, שיבוא לקלל את בני ישראל. בתמורה הוא מציע לו שכר רב. בלעם משחק משחק כפול. מצד אחד, הוא אינו רוצה להמרות את פי האלוקים, המתנגד כמובן למהלך. מצד שני, הוא מתפתה להצעה והוא מעוניין להוציא מבלק אף שכר גדול יותר.
בלעם הינו רב-מג מקצועי, קוסם, מכשף, עם מוניטין שהולך לפניו. והוא נשלח על ידי בלק לתפוס עמדה אסטרטגית נוחה ולקלל את עם ישראל בקללות אשר יסבו לו נזק משמעותי. אחרי הכל, למילה יש כוח ובטח לבלעם שהצליח להגיע למדרגה גבוהה של נבואה וידיעה אלוקית.

בדרכו של בלעם למימוש העסקה האתון שלו מתנהגת בצורה מוזרה. היא סוטה מהדרך, נצמדת לגדר ומוחצת את רגלו של בלעם, נאחזת בקרקע ולא מוכנה לזוז. בלעם שלא מבין מה קורה מכה את האתון שלו. לבסוף, האתון אפילו פוצה את פיה ומתחילה לדבר בלשון בני אדם. מסתבר, כל זה קורה בגלל שהאתון רואה את מה שבלעם אינו רואה, את מלאך האלוקים המאיים וחרב בידו.

האתון עושה את מה שכולנו חייבים לעשות כאשר הדרך מאתגרת- לעצור, לחשוב רגע, לשוחח עם צלם האלקים שבקרבנו, עם מוסר אבות ואימהות, ולהשכיל לבחור בטוב. אם נטה אוזן נצליח לקיים דיאלוג מצמיח עם המצפון האנושי שלנו. האתון רואה ואיננה יודעת מה היא רואה. היא רק רוצה להינצל ממלאך ה' ושבלעם יפסיק להכותה. לכן היא מנסה, כל עוד הדבר אפשרי, לעקוף את המלאך. גם בלעם, רואה ואיננו יודע מה הוא רואה. בשתי הפעמים הראשונות הוא מנסה לעקוף את דבר ה', ובלבד שיקבל מבלק את הכבוד והשכר. 
לכאורה, נכנסנו לעולם של פנטזיה ואגדות עם מכשפות, העולם בו מאמינים בלק ובלעם, אך המסר של הפרשה הוא הפוך; אין אגדות או מכשפות, התגלות ה' היא לא בכשפים אלא בדרך. גם בלעם מתגאה בכך שהוא רואה. אבל העובדה שהוא ניחן ביכולת לראות, יכולת נבואית, לא הופכת אותו למשהו גדול יותר. לראות מסתבר – יכולה גם האתון, ויותר מזה, היא מצליחה לראות את מה שבלעם לא מצליח לראות.

מסביר הרב אריה הנדלר- "… קיימת תופעה כיום של רצון לברוח מקבלת החלטות. כולם מחפשים סימנים. רוצים לקבל את התשובה מגורם עליון, מאירוע מסוים, מחלום, ממישהו שייקח אחריות על מה שקורה. כך אומר השיר: "תשמח יש תקווה ידידי, תראה סימנים בדרך"… לא חסרון הסימנים או קיומם הוא שעושה את העניין. מה שעושה את העניין הוא האדם שמקבל את הסימנים. יתכן שיהיו סימנים ברורים לחלוטין אבל האדם יבחר להתעלם מהם, ויתכן עולם בלי סמנים כלל, אבל האדם בטוב בחירתו ידע להישמר ממה שצריך הוא להישמר ויבחר בטוב."

בכל פעם, בלעם מנסה לתת לאירועים פרשנות משלו, פרשנות שתאפשר לו את המשך החופש לבחור בדרכו. מצד אחד בלעם חוזר ואומר שהוא כבול לרצונו של ה', מצד שני, כל אמירה של ה' מתפרשת אצלו כאמירה המותירה מקום לפרשנות נוספת אשר לכאורה, מעניקה לו חופש לבחור שוב בדרכו שלו. בלעם מבקש לאחוז את החבל בשני קצותיו. מתברר שהמציאות לא נכנעת לבלעם. המהלך הסופי הוא ההגעה לנקודה שבה אין כבר דרך לנטות ימין ושמאל. אך, גם כ'שנפקחות עיניו' תרתי משמע אין הוא מקבל על עצמו את המשמעות של מה שרואות עיניו, כלומר, למרות ניסיונותיו לקלל, מפיו יוצאות רק ברכות מופלאות, על כוחו וחוסנו של העם היהודי, על תחילתו של עם ישראל (האבות) ועל אחריתו של העם(ימות המשיח), וכל מה שבדרך, " (ה) מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל." (במדבר כד)

חז"ל מלמדים אותנו באמצעות בלעם לאמץ את המידות ההפוכות לו –
עין טובה – היכולת לפרגן על כל מחווה, מעלה וכשרון, כל דבר ולו הקטן ביותר.
רוח נמוכה – ענווה צניעות והתנהלות בגובה העיניים.
ונפש שפילה – הסתפקות במועט ולשמוח בחלקנו.
אלו מידות המסייעות, מקדמות ומטיבות עימנו בדרך שנבחר להלך. פרשת בלק מבהירה לנו כי צניעות מתחילה בפנימיות. ולכן גם ההפטרה של הפרשה שלנו השבוע מסתיימת ב- "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלהֶיךָ": (מיכה ו', ח'). הצניעות, הערך הנשגב הזה, לא ללכת אחרי מראה העיניים והחיצוניות אלא להתמקד בפנים, בעומק, במיוחד עכשיו כשעוזבים את ענני הכבוד ונכנסים לארץ, לארציות. ערכו של האדם צריך להיות בתוך עצמו ולא מה שהוא מראה כלפי חוץ. פעמים רבות אנו מרגישים מומחים בנושא ובעלי ניסיון רב ולכן נתעקש- לדחות רעיונות ודעות של אחרים, ולא לעשות חשיבה מחודשת. הפרשה מציעה לנו לשקול מחדש, ולאמץ "פקיחת עיניים" ממקום של צניעות וענווה.

שבת שלום❤️