פרשת בהעלותך- מנהיגות וגדלות הרוח

השבוע בפרשה נבחנת השאלה מהי מנהיגות ומיהו ה-מנהיג? שאלה שמלווה את החברה האנושית משחר ההיסטוריה. המנהיג הנושא עמו תפקיד של עוצמה וכוח, ויחד עם זאת, גם כזה שמחייב את המחזיק בו אחריות גדולה. אז מיהו באמת משה רבנו? והאם ניתן בכלל ללמד או לפתח יכולת מנהיגות?

מסביר הרב חגי לונדין-
"בפרשת בהעלותך אוסף של נושאים שבמבט ראשון נדמים כלא קשורים אחד לשני. הפרשה מתחילה במעשה המנורה, ממשיכה בעניינם של הלויים ופסח שני; עוברת לתפקיד החצוצרות ובקשתו של משה מיתרו שיישאר עמם. בהמשך באה פרשת 'ויהי בנסע הארון',  המתאווים לבשר, האצלת הרוח לשבעים הזקנים, נבואת אלדד ומידד ולבסוף חטאה של מרים בדיבורה על משה.
בספר שמונה קבצים (ח, קנז) מופיעה פסקה מופלאה שבה חורז הרב קוק את פרשת בהעלותך כולה סביב נושא אחד והוא קריאת תיגר על מנהיגותו של משה. כאשר מתקרב העם לארץ ישראל מתעורר הכוח המשיחי, כך אומר הרב קוק. כלומר, מתעורר הרצון לעבודת ה' שאיננה מגיעה מתוך סמכות חיצונית, גם אם היא גדולה כנבואתו של משה רבנו, אלא רק מתוך חיבור והזדהות פנימית. מכאן ואילך העַם מעוניין בהנהגה רוחנית שאיננה נחלתו של המנהיג בלבד, אלא נוגעת בכל אחד ואחת. פרשת בהעלותך מדגימה זאת באמצעות שורת מקרים אשר במבט ראשון נדמים כמערערים את סמכותו של משה, אולם בסופו של דבר באמצעותם מתברר מקומו של כל אחד מהמונהגים מתוך ובתוך תורתו של המנהיג משה.
ראשית, משה מתקשה במעשה המנורה, כך על פי דברי חז"ל, ולכן נאלץ לקבל הדרכה ישירה מה' ("'וזה מעשה המנורה' – שהראו הקדוש ברוך הוא באצבע"). הפרשה ממשיכה בהעמדת הלויים ושבעים הזקנים כמתווכים נוספים למשה בין העם לה'. אנו נפגשים גם עם חוסר ידיעתו של משה ביחס לדיני הטמאים בפסח ("עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם") ועם הוראות השימוש בחצוצרות ובארון ברית ה' ככלי עזר למשה בתנועתו במדבר. משה מבקש מיתרו ש'יהיה לו לעיניים'. גם תלונתם של המתאווים לבשר מופנית כלפי משה. בנבואתם של אלדד ומידד על כך שמשה ימות ויהושע יכניס את ישראל לארץ, ישנו לכאורה פיחות במעמדו וכך גם בהתרסתה של מרים כלפיו על 'כי אשה כושית לקח'.
הלקח למנהיגים בכל הדורות טמון בהתנהגותו של משה אשר איננו רואה בכל אלה איום. לבקשתו של יהושע ביחס לאלדד ומידד המתנבאים במחנה לכלאם, מגיב משה: 'המקנא אתה לי? ומי יתן כל עַם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם'. גם כאשר נענשת מרים משה נעתר ומתפלל לרפואתה בנפש חפצה. היכולת להכיל את צרכי הציבור תוך הבנה שמנהיגות אמיתית אינה חוששת מהעצמתם של המונהגים, היא כוחו של משה שעליו מעידים הפסוקים: 'והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על האדמה'.
…ניתן לומר כי מנהיגות אמיתית, מקורית ומעצימה איננה חוששת מהכוחות התוססים בשטח. אדרבה היא נותנת להם לזרום תוך אמון גדול בכך שהאמת העומדת ביסוד הדברים תדע להכיל גם את ה'חוצפה'. מתוך אמון זה הכוחות מתועלים אל עבר מחוזות חדשים בצורה של שרשרת ולא בניתוק."

אין ספק, כאמור מנהיגות מעסיקה אותנו עוד מימי בראשית.  ואכן, החיים של כל אחד ואחת מאתנו הם דינאמיים, כך שכל אדם, בסיטואציה הנכונה ובזמן המתאים, יכול למצוא את עצמו "מנהיג". כמובן, תלוי ב- מוטיבציה שלנו לפעול, הכרה ביכולות ובכישורים שלנו, ובעיקר ברצון והנכונות שלנו להשפיע על האחר.  ההגדרה הרשמית ל- "מנהיגות" מתייחסת ליכולת המנהיג להשפיע על המונהגים ללא צורך בהפעלת כוח, או סמכות מחייבת. יחד עם זאת, עם הזמן, התפתחו הגדרות נוספות ומחודשות למהי מנהיגות, כאלה שאינן כוללות בהכרח את הכריזמה המזוהה כל כך עם המנהיג.

מסביר מיכה גודמן-"מנהיגות כריזמטית, כתב הסוציולוג הגדול מקס ובר, מניעה את ההמונים לפעולה מכוח אישיותו רבת הקסם של המנהיג. זו גם חולשתה של מנהיגות כריזמטית – טווח השפעתה מוגבל לטווח הנוכחות של אישיות המנהיג. עם היעלמותו של מנהיג כריזמטי גם השפעתו נעלמת. המלכוד של הכריזמה הוא שמשך השפעתה תלוי במשך נוכחותה. דווקא מנהיגות שאינה תלויית כריזמה, דוגמת זו של משה, מאפשרת להשפעתו לחרוג מגבולות נוכחותו."

גדולתו של משה רבנו מתבטאת במוסריותו, ענוותנותו, נכונותו להודות בטעויות, ורצונו לתקן עולם. הוא ממלא את שליחותו נאמנה, ומבקש לחבר ולהאציל את סמכות ההנהגה גם על מנהיגים נוספים ('70 הזקנים'), במטרה להעניק מענה מיטבי יותר לעם. במהלך כל מנהיגותו של משה, מונחת טובתו של העם לנגד עיניו. משה מבין כי- "(יד) לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה: .." ובנוסף, משה מאמין ביכולות של העם-" (כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה… וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים " (במדבר יא). משה רבנו מלמד אותנו מהי- העדפת האינטרס הציבורי על פני האישי, רגישות חברתית והתמודדות עם לחצים ודרישות של מונהגים מתוך מקום של שיתוף, חיבור, הבנה ואמונה במונהגיו.      

שבת שלום ❤️