מה מקומו של הזיכרון בחיינו? כבר כמעט שנה שאנו חווים את המגיפה הגדולה ביותר לפחות ב-100 השנים האחרונות ששינתה את חיינו מקצה לקצה. מערכת החינוך למשל, סירבה בעקשנות להתאים את עצמה לעידן הדיגיטלי, אך משבר הקורונה אילץ אותה לעשות זאת -לאחר כחודש שהמערכת נאלצה להשבית את בתי הספר, גילו במשרד החינוך שתלמידים יכולים ללמוד גם ללא הוראה פרונטלית, אפשר ללמוד דרך האינטרנט, 'עולם הזום'. מורים יכולים להחליט בעצמם מהם חומרי הלימוד והתרגול שמתאימים לתלמידים שלהם וכמה שעות ביום הם צריכים ללמד, וכו'. אומנם יש במקביל אתגרים עם אופן הלימוד הזה אך כניסת מערכת החינוך לעידן הדיגיטלי היא כבר לא אופציה רחוקה, אלא מציאות מתבקשת. מרחב נוסף דומיננטי הינו הרפואה, עד להתפרצות המגפה ניכר היה שמטופלים ורופאים מתקשים להתרגל לטכנולוגיות חדשות. קשיי רגולציה עיכבו גם הם את ההתפתחות הטכנולוגית. אך כל אלו השתנו. הציבור מגלה כעת שתסמיני דלקת גרון, דפיקות לב מואצות, ואפילו נדודי שינה ניתנים לבדיקה מרחוק, ולא צריך יותר לצאת מהבית כדי לקבל איבחון או מעקב. קיבלנו אפשרות וזמינות של התור הטלפוני, מהפכה ממש.
כמה זמן זה עוד יימשך? רובנו לא ציפינו לתקופה כה ממושכת ואני תוהה מה נזכור ביום שאחרי? המגפה זרקה אותנו לתוך עולם חדש לחלוטין, ושינתה את כל מה שחשבנו שאנחנו מכירים- מגמות הריחוק החברתי והעבודה מהבית, שהואצו בשל התפרצות מגיפת הקורונה, לא ברור אם הנגיף יעצים את חולשות המין האנושי או שנלמד ממנו את הלקח ונעלה על נתיב חיובי יותר? ייתכן שהוא יכתיב סדר עולמי חדש או שדווקא יחזיר את האנושות לדפוסים מוכרים. מספר הנדבקים שובר שיאים, החרדה גוברת ועמה חוסר הוודאות בנוגע לעתיד, ולכן, עד כה דובר ונבחן השפעות הנגיף על בריאות האנשים ועל שיעורי התמותה, אך עדיין לא דובר על איך ייראה היום שאחרי וכיצד הוירוס הזה, שחוצה יבשות וגבולות ישפיע מבחינה מדינית, כלכלית, חברתית, בריאותית וכו' על חיינו ועתידינו. אומנם אין וודאות לגבי מה יילד המחר, אבל באיזה עולם נרצה לחיות כשהקורונה תסתלק? כדאי לזכור שמשבר, כמו לכל דבר יש לו התחלה, אמצע וסוף. וגם למשבר הקורונה הנוכחי יהיה סוף. קצת מאתגר לראות אותו כרגע, אך הוא יבוא. השאלה הגדולה היא איך תראה התקופה שאחרי הקורונה והאם ביכולתנו להשפיע עליה. חשוב שנקבע איך היינו רוצים שהתקופה הזו תראה, אילו הישגים היינו רוצים לשמר ואילו ערכי התנהגות היינו רוצים שיכוונו את חיינו? מה נטמיע בזיכרוננו ובהתנהלותנו? עצם השיח על הזיכרון והיום שאחרי מעניק תקווה, ונותן אמונה שהמצב יכול להשתפר ושממתין לנו עתיד טוב יותר. האם נזכור להתמקד במה שבאמת חשוב, ביחסים שלנו עם עצמנו, עם הסובבים אותנו או נשוב לאוטומט, למרוץ שהיינו בו קודם למגיפה?
השבוע בפרשה שלנו בני ישראל שהינם עבדים וכל עיסוקם הוא בהישרדות היומיומית מצווה לספר לדורות על יציאת מצרים, יש עתיד, יש תקווה והמשכיות, וזה המסר- "(ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ" (שמות י').
מבהיר הרב גור גלון, ""וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" – כדי שעם ישראל לדורותיו יספר מאב לבן את סיפור יציאת מצרים, לשם כך נעשו כל הנפלאות והמכות. עם ישראל לדורות צריך להתחנך על יציאת מצרים, על היכולת והאמונה, הרצון והציפייה להשתחרר מהמֵּצַרִים הכובלים של המציאות הרדודה שמופיעה בחיצוניות, ולחיות את המגמות האלוקיות העליונות. 'בכל דור ודר חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים'. חייבים להבין שאי אפשר לעמוד במקום ויש הכרח להמשיך ולצאת, להוסיף ולהתקדם… ואני רוצה להביא את סיפורו המרגש והמופלא של נתן שרנסקי שסיפר:
"כשעמדתי בבית המשפט בשלב הקראת גזר הדין, שהיה עלול גם להיות הוצאה להורג, נשאלתי על ידי השופטים אם ברצוני לומר מילה אחרונה לפני הקראת גזר הדין… אמרתי שאת המילים האחרונות שלי לפני הקראת גזר הדין, אני מפנה אל בני עמי. לא היה לי ספק שאם יש משפט אחד שאני רוצה לקחת איתי בדרכי לשנים ארוכות בבית הסוהר זו האמירה "לשנה הבאה בירושלים".
"אתה אדוני השופט חושב שהנך חופשי! אתה חושב כך כיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך ואילו אני אהיה המשועבד, כיוון שאלך לכלא לזמן רב. אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמיתי! אמנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי, היא תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי. אך לך השופט קבעו מראש מה לומר! גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת וזה חמור פי כמה". "לא מסך הברזל, לא הכלא, לא הצינוק, לא כל אלה יחד מסוגלים לעצור את מסעו של האדם לחופש". (מתוך ספרו "לא אירא רע")… יהיה רצון שנמשיך לחיות את יציאת מצרים לממש את ערכיה עד שנזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו!" בעצם, זיכרון השייכות של נתן שרנסקי לעם היהודי ומורשתו הוא שנתן לו את הכוחות ותחושת הבן-חורין, ועיצב גם בהמשך את דרכו.
ביהדות המושג לזכור פירושו לחיות, לחיות כאן והיום את מה שהיה אז, להבין שאין זה סתם אירוע רחוק והיסטורי אלא שזהו אירוע שנמשך עד ימינו ויש לו משמעות עצומה, היציאה מהמיצרים של עצמנו. הזיכרון הוא חלק מהסיפור והזהות שלנו. כפי שכתוב בפרשה השבוע "(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם מִזֶּה;…" (שמות יג)
"הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר- "חלילה, לשכוח מרוב שובע מידו של מי באה עליכם הברכה הזאת, ולטעות לחשוב שהכול מידכם: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". ההבדל קטן לכאורה, אבל יחי ההבדל הקטן. הוא לבדו, אומר משה, יכריע את עתידכם הלאומי בארצכם… האתגר האמיתי טמון לא בעוני אלא בעושר, לא בעבדות אלא בחופש, לא בנדודים אלא בקבע… משה הפליא לצפות פני עתיד. דפי ההיסטוריה גדושים בעיי החורבות של אומות שדומה היה כי תפארתן לא תימוט לעולם, אך סופן ששקעו וגלשו אל תהום הנשייה – ותמיד מן הסיבה שמשה חזה בכוח נבואתו. הן שכחו. זיכרונות טבעם לדהות. דרך האדם היא לאבד עם הזמן קשר-עין עם ערכים שאי-אז הוא נלחם למענם, כגון צדק, שוויון, עצמאות וחופש. העם, שמלחמות נעוריו מאחוריו, נעשה חזק… הם מאבדים את תחושת הסולידריות החברתית. הם אינם רואים עוד כחובתם לדאוג לעניים, לחלשים, לנידחים, למפסידנים. הם מתחילים לחשוב שהעושר והמעמד הגיעו אליהם בזכות: מגיע להם. עבותות האחווה והאחריות המשותפת מתחילות להיפרם. אלה שלא שפר עליהם חלקם בוערים בתחושת עוול. הזירה מוכנה למהפכה מבית או לכיבוש מבחוץ. חברות נכנעות ללחצים חיצוניים לאחר ששחיקה פנימית אכלה בהן. את הסכנה הזאת חזה משה ומפניה התריע… דיבר על חיוניות הזיכרון לבריאותה המוסרית של חברה. לאורך הדורות נעשו ניסיונות רבים לעגן את המוסר במאפיינים אנושיים אוניברסליים… לכל אחת מהגישות הקיימות יתרונות משלה, אך אף לא אחת מהן נמצאה חסינה מכישלונות. ליהדות עמדה אחרת. שומר המצפון הוא הזיכרון. הפועל "זכר" מתהדהד שוב ושוב בנאומי משה… עצמאותן של החברות החופשיות תלויה בהנחלתו של זיכרון. זוהי תובנתו של משה רבנו, ועד היום לא כהה הברק שבה ולא נס ליחה."
שרנסקי בכח "והגדת לבנך…" היה מחובר לזיכרון של שורשו של העם היהודי שהותיר אותו גם בכלא הרוסי כאדם חופשי. והרב ד"ר יונתן זקס ז"ל מבהיר לנו את חשיבות והשפעת הזיכרון על מי אנחנו, על ההתנהלות היומיומית והבחירות שלנו. כך גם הקורונה היא מגיפה שאומנם הפכה את חיינו אבל אני תקווה שנשכיל ונצליח לזכור ממנה את כל אותם השיעורים המטיבים, ולהטמיע אותם לדורות הבאים לעתיד טוב יותר.
שבת שלום💞
לרפואתה השלמה והמלאה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל