פרשות ויקהל פקודי- נפגשים במשכן

השבוע נפרדים מחומש שמות עם הפרשות 'ויקהל ו'פקודי', שמסכמות את המעבר שלנו לאומה והצורך לכנס להקהיל, ולפקוד אותנו תוך ציודנו בכלים רוחניים, פנימיים ומשמעותיים להמשך הדרך. עיקר עניינן של חמש הפרשיות החותמות את ספר שמות הוא בתיאור המשכן, בנייתו, וההתנהלות הנדרשת בו. המשכן מלווה את בני ישראל לא רק במדבר, אלא גם עם כניסתם לארץ כנען. מה בעצם תפקידו וחשיבותו של המשכן? מה העניין של קודש מול חול?
יתכן והשיעור הממושך שאנו חווים כבר כשנה, שיעור הקורונה, בחלקו לפחות, מנסה להעביר לנו שהעמקנו יותר מידי בחול, והקודש קצת אבד לנו במסע ובמשא שלנו. כמעט ואין הפרדה בין שני אלו בחיינו, והעיסוק היומיומי בחול מתמשך כמעט ללא הפוגות במגמה להספיק דבר מה נוסף במהלך היום.
כיצד מתבטאים הקודש והחול בפרשה שלנו? המילה 'משכן' היא מלשון לשכון. ה'משכן' שאנו בונים, עשוי חומרים יקרים, הטובים והאיכותיים ביותר, זהב, כסף, נחושת, עצי שיטים וכו'; הפרשות מלמדות אותנו שהאופן שבו נבנה המשכן- מקדש אותו. כך גם בחיינו הפרטיים אנו יכולים לבנות משכן פנימי שיחדיר קדושה לכל פרט ופרט בחיינו.

אז מה העניין של קודש וחול? מסביר פרופסור ידידיה שטרן- " יהדות היא חבילת זהות שכלולים בה יחדיו לאום, דת ותרבות… ביציאת מצרים גובשה הזהות הלאומית הנפרדת ובמעמד הר סיני עוצבה הזהות הדתית במובן המחשבתי והמשפטי, וניתן לה תוקף לדורות ("כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני", מדרש רבה, ויקרא, כב). משם כאומה אנו מתקדמים לפרשיות המשכן שנועדו לבסס ביטוי שלישי, נוסף, לזהות היהודית, שבמרכזו עולם הרגש והחוויה, שמתוייג כיום כ"תרבות"…  בעוד ששני האלמנטים מגבשי הזהות הראשונים – יציאת מצרים ומעמד הר סיני – הם מאורעות חד-פעמיים, שזיכרונם הוא האלמנט המכונן את חשיבותם."
כלומר, ייחודו של החלק השלישי הוא בניית המשכן שהוא שיתוף בני ישראל באופן מעשי ומתמשך. ופרופסור ידידיה מוסיף ומחדד מהי ה"תרבות" שהמקדש אמור לכונן עבור בני ישראל? והוא עונה- "המשכן איננו רק יצירה אנושית או רק יצירה אלוקית, אלא יצירה משותפת. והוא מוסיף, "שרמוז במדרש הגדול התימני (שמות, לט, לב), אשר קובע: "אמר ר' שמעון בן-לקיש: חביב משכן יותר ממעשה בראשית… שמעשה בראשית לא נבראו בעמל ולא ביגיעה ולא סייעה בו כל בריה, אלא 'בדבר ה' שמים נעשו'. אבל משכן – משה וישראל נתעסקו בו, בצלאל ותלמידיו, אהליאב ותלמידיו נתעסקו בו, שכתיב, "ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה'."
בנוסף לרעיון השותפות בתכנון והקמת המשכן, פרופסור ידידיה מתאר כיצד- "בסיום מלאכת המשכן נאמר "ותכל כל עבדת משכן אוהל מועד" (לט, לב). המילה "ותכל" היא מילה ייחודית שמעוררת סקרנות: למה דווקא כאן נעשה בה שימוש? בעל הטורים עומד על כך ומקשר בין הפסוק המסיים את מלאכת המשכן לפסוק המסיים את מלאכת הבריאה כולה: "ויכולו השמים והארץ". והוא קובע: "ותכל – יש לומר כי עתה כלתה מלאכת כל העולם, ולכן נמסר במסורה שאין עוד בכל המקרא מלה זו". הבריאה איננה יכולה להיות מושלמת באופן חד צדדי, על ידי מעשה אלוקי. השלמת המשכן ביד האדם היא גם השלמת הבריאה כולה שהרי זוהי תכלית הבריאה – עבודת ה' על ידי האדם." במילים אחרות, השותפות הזו היא שמייצרת עבורנו את המעורבות, החיבור והאחריות לבריאה.

שותפות זו בבניית ותפעול המשכן הינה תזכורת וביטוי מעשי עבורנו שהתורה, מלשון הוראה, מדריכה אותנו כיצד עלינו להתנהג- בתור לאוטובוס ובסופרמרקט, בכביש, בעת של שמחה וגם בזמן של עצב, בתוך הבית עם המשפחה, ומחוץ לבית, עם הסביבה, השכנים, החברים. כל אלה מצויים בתורה ומקנים את השראת השכינה בתוכנו. המשכן שבליבנו מנחה אותנו כיצד ניתן לחיות חיים ללא עוולה ושחיתות, חיים ערכיים ומוסריים הכוללים צדק חברתי, אמון הדדי ואהבה- ברוח 'אדם לאדם-אדם'.

פרשיות המשכן הארוכות, יחד עם ספר שמות כולו, מסתיימות ב- "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לד-לה). הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מתייחס לסיום העוצמתי הזה באופן הבא- "זה היה ייעודו של המפעל הגדול הזה: להוריד את ה', כביכול, מהשמיים לארץ, או לפחות מראש ההר אל רגליו; ממעמד של אל רחוק בעל עוצמה מעוררת יראה – לכדי שכינה השורה בתוכנו. ה' הוא לנו מעתה גם מעין שכן קרוב, כביכול: בתוך המחנה, בקרב העם." קרבה זו מתקשרת לרעיון השותפות שפרופסור ידידיה תיאר קודם לכן.

בניית המשכן הממושכת כללה תכנון ותשומת לב מירבית לכל הפרטים והוצאתם לפועל. ללא ספק, המשכן הינו מפעל חשוב ומהותי, ועל כך שואל הרב זקס- "מדוע נדרשה התורה לאריכות פרטנית כזו. שלושה-עשר פרקים, ארבע פרשות וחצי, סיפור שהוא מן הארוכים בתורה כולה, מוקדשים לציווי על בניית המשכן וכליו ולביצוע של אותם ציוויים. הרי המשכן היה לכל היותר בית עראי לשכינה, המתאים לשנות הנדודים במדבר. בארץ ישראל החליף אותו המקדש – אמנם לאחר עיכובים רבים. וזה כאלפיים שנה, מאז חרב בית המקדש השני, שאין משכן ואין מקדש ובית הכנסת מתפקד כמקדש-מעט. אם התורה נצחית, מדוע היא מקדישה מקום רב כל כך למבנה שמעצם מהותו נועד לפרק זמן מסוים? …ספר בראשית מתחיל באלוהים היוצר את העולם כבית לבני האדם. ספר שמות מסתיים בבני אדם, בני ישראל, היוצרים את המשכן כבית לאלוהים… פרשיית המשכן הארוכה, התופסת את השליש האחרון בספר שמות, איננה אם כן רק סיפור על בנייה של מבנה מסוים, מקדש נייד שבני ישראל נשאו איתם בנדודיהם. זהו סיפורו של היבט יסודי עד מאוד בחיים הדתיים, הלא הוא היחס בין קודש לחול. בין החלל שאלוהים מפנה לנו לבין החלל שאנו מפנים לו. וכך, לאורך שישה ימים בשבוע, ימי החול, ה' מפנה לנו חלל כדי שניצור. ביום השביעי, בשבת קודש, אנחנו מפנים חלל לה', בהכריזנו שאנחנו יצוריו. ומה שנכון באשר לזמן, נכון גם במרחב. ישנם מרחבים של חול, שבהם אנחנו מקדמים את מטרותינו שלנו. וישנם מקומות קדושים שבהם אנחנו פותחים את עצמנו, את כולנו, ללא סייג, למטרותיו של אלוהים." 

כפי שמתאר הרב זקס זהו רעיון שהשלכותיו משנות-חיים. רעיון הצמצום, היכולת והבחירה שלנו לעשות מקום לאחרים מתבטא במרחבים השונים. לדבריו- "הנישואים המאושרים ביותר הם אלה שבהם כל אחד מבני הזוג מצטמצם ומותיר לרעהו את המרחב שיאפשר לו להיות הוא-עצמו והיא-עצמה. הורים טובים משאירים מרחב לילדיהם. מנהיגים דגולים משאירים מרחב למונהגיהם. מורים מוצלחים משאירים מרחב לתלמידיהם. הם נמצאים בכל עת שצריכים אותם, אבל הם אינם דוחקים את זולתם, אינם מעכבים אותם ואינם מנסים לשלוט בהם. הם מצטמצמים כך שלאחרים יהיה מרחב לצמוח בו. בדרך זו ברא ה' את העולם; ובדרך זו גם אנחנו מאפשרים לזולת למלא את חיינו באור הדרו." מי ייתן ונצליח בשותפות והקרבה לקדש גם את החול, לבטא ולממש את עצמנו, ויחד עם זאת נדע ונצליח בבניית המשכן בתוכנו -להצטמצם ולעשות מקום לסובבים אותנו, מקום מאפשר, מכיל, מצמיח ומקדם. אמכי"ר.

שבת שלום 💞