יש דברים שאין לנו שליטה עליהם-
לא על הגשם, לא על הרוח, לא על הזמן.
יש שמים שאנחנו נושאים אליהם עיניים,
ויש אדמה שאנחנו לומדים לעמוד עליה יציבים.
ט״ו בשבט מזכיר לנו בשקט:
לא הכול בידיים שלנו.
ואולי זו דווקא הברכה.
אז אנחנו נוטעים מבטים,
שותלים מילים טובות,
משקים באכפתיות,
ומדשנים עם אמונה באדם.
בבתים, בכיתות, בקהילות-
השנה אנחנו מצמיחים זה את זה.
ובתוך כל זה- מלחמה,
שמות ופנים שנחרטים בלב,
שבויים שחזרו לאור,
וחיילים שממשיכים להתגייס,
משאירים חיים שלמים בהמתנה.
ובכל זאת-
משהו בלתי נראה ממשיך לצמוח.
כי כמו הפרי, גם התקווה נוצרת לפני שרואים אותה.
גם האמונה חיה לפני שיש לה הוכחות.
גם החוסן מתחיל בשקט.
ט״ו בשבט הוא חג של מה שלא רואים-
של תהליכים פנימיים,
של זרעים שטרם בקעו,
אבל כבר קיימים.
והוא לוחש לנו:
לא הכול צריך לפרוח כדי להיות חי, וגם בתוך חושך-
מתחיל שורש.
השנה לא נמדוד את עצמנו בפרי.
רק נהיה קרקע.
רק נהיה מרחב.
רק נהיה מקום בטוח לצמיחה.
כי לפעמים,
הצמיחה הגדולה ביותר
לא מתרחשת באדמה- אלא בתוכנו ובינינו.
חג ט״ו בשבט שמח 🌱