השבוע פרשת בא, השלישית בספר שמות. שלוש מכות נוספות ניחתות על מצרים- ארבה, חושך ולבסוף מכת בכורות- עד שפרעה, המבועת, נשבר ומבקש מבני ישראל לקום ולצאת. אך פרשת בא איננה רק סיפור על מכות וניסים, אלא עיסוק עמוק בשאלה כיצד בני אדם ועמים משתחררים משליטה, ומה קורה כאשר כוח מאבד קשר עם המציאות.
שלוש המכות האחרונות אינן רק פגיעות פיזיות, אלא מכות בתודעה. מכת הארבה מכלה לא רק את ההווה אלא את העתיד- את האפשרות לשיקום. היא מלמדת על מחיר ההתכחשות: מי שמתעלם שוב ושוב מסימני אזהרה, משלם לבסוף מחיר מצטבר וכבד. מכת החושך מעמיקה את המשבר עוד יותר: לא חושך מטאורולוגי בלבד, אלא ניתוק אנושי. חושך שבו איש אינו רואה את רעהו, איש אינו קם ממקומו- תיאור מדויק של קיפאון חברתי, פחד, בדידות ושיתוק נפשי.
דווקא כאן מודגש ההבדל: “ולכל בני ישראל היה אור במושבותם” (שמות י', כג'). זהו אינו בהכרח אור פיזי, אלא יכולת לשמר תודעה אחרת בתוך מציאות קשה- לא שליטה וכוח, אלא משמעות, קשר וכיוון. החירות, כך מלמדת הפרשה, אינה מתחילה בשערי מצרים אלא ביכולת לראות גם כשחשוך.
יכולת זו פגשנו גם בימינו, בתוך החשכה הגמורה של השבי בעזה. החטופים שחזרו לימדו אותנו שיעור עמוק ברוח האדם: גם כאשר החירות החיצונית נשללת, ניתן לשמר מרחב פנימי שאיש אינו יכול לכלוא. דרך זיכרון, מילים ואחיזה במשמעות- כפי שעולה מספריהם של אלי שרעבי ואלי-ה כהן- נוצר אור דק אך עיקש, שאינו מבטל את החושך אך מסרב להיכנע לו. החירות מתחילה מבפנים.
כאן נכנס הרעיון המהפכני של הפרשה: “החודש הזה לכם ראש חודשים”. לראשונה, הזמן עצמו עובר לבעלות אנושית. לא עוד היסחפות בתוך רצף של סבל, אלא סימון התחלה. לא “הזמן עובר עלינו”, אלא אנחנו קובעים נקודת מוצא. זהו רעיון אוניברסלי: חירות מתחילה במקום שבו אדם או חברה מפסיקים להיות רק תגובה למציאות, ומתחילים לייצר משמעות, קצב וסיפור.
גם המצוות שבמרכז הפרשה- הפסח, המצה וסיפור יציאת מצרים- אינן רק חוקים, אלא תרגול תודעתי. המצה מסמלת פשטות והתפכחות, ויתור על נפיחות ואשליה. היא מזכירה שיציאה ממשבר, אישי או לאומי, אינה מתרחשת דרך רעיונות מנופחים או סיסמאות גדולות, אלא באמצעות צעדים פשוטים, לעיתים דחופים, הנעשים ביושר ובאחריות. הציווי לספר את סיפור יציאת מצרים לדורות אינו זיכרון נוסטלגי, אלא הבנה שסיפור משותף הוא תנאי לקיום משותף. אפשר להשתחרר מלחץ חיצוני, ועדיין להישאר כבולים לפחד, תגובתיות וקוצר רוח. הדרך מעבדות לחירות היא תהליך פנימי מתמשך: מעבר מתגובה אוטומטית לבחירה מודעת, מהישרדות לשותפות.
חז״ל מדגישים שהסיפור עצמו הוא לב החירות: “כל המרבה לספר ביציאת מצרים- הרי זה משובח”. לא די באירוע ההיסטורי; יש להפוך אותו למעשה חי. חירות שאינה מסופרת, נלמדת ומועברת- דוהה.
הרעיון הזה רלוונטי במיוחד לימינו. תחושת השליטה מתערערת, החושך החברתי והרגשי מתפשט במהירות, והפיתוי להיאחז בכוח, בהכחשה או בציניות גדול מאי פעם. פרשת בא מציעה אלטרנטיבה: לא כוחניות אלא תודעה, לא בריחה מהקושי אלא סימון התחלה, לא המתנה לנס חיצוני אלא יצירת תנועה פנימית.
כך כותב הרב קוק:
“יכול אתה למצוא עבד משכיל שרוחו מלא חירות, ולהפך- בן חורין שרוחו רוח של עבד”. החירות האמיתית היא נאמנות לאמת הפנימית. אלי-ה כהן, שהיה שבוי בתנאים שנועדו לשבור גוף ורוח, מעיד: גם כשנלקחו ממנו החירות, הכבוד והאנושיות- דבר אחד לא הצליחו לגזול: האור הפנימי. היכולת להיאחז במשמעות, ולהודות על עצם החיים, רגע אחר רגע; וכך הוא כותב בספרו "מופוואדאת", "אין מקום שהוא נמוך מדי מכדי לעלות ממנו, ואין מקום שהוא גבוה מדי מכדי להגיע אליו. כל עוד אתם חיים- אתם עדיין במשחק, דבקו באמונה העצמית- אין תקרה שלא תוכלו לנפץ. רק התחילו בצעד הראשון. הייתי בתהום האנושות, עמוק בלב האדמה- חיפשתי את האור גם במקום שלא היה בו חלון."
פרשת בא היא פרשת מעבר: לא רק מעבר גיאוגרפי, אלא מעבר תודעתי- מהרגלי עבדות לבחירה, מהתמסרות לכאב ההווה לאפשרות של עתיד. החירות, כך מתברר, אינה יעד סופי אלא תהליך. היא מתחילה ברגע שבו אדם או עם אומרים: איננו רק תוצר של מה שעשו לנו. יש לנו יכולת לבחור, לספר, ולסמן זמן חדש- גם מתוך שבר. בני ישראל כמו גם השבויים בעזה לימדו אותנו כי ניתן לראות אור עיקש גם בתוך עלטה כבדה. זהו אור של אנושיות, של זהות ושל תקווה, שמזכיר עד כמה החירות מתחילה מבפנים.
שבת שלום 💞
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, ופנחס בן אסתר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ואת המשפחות השכולות ששילמו ביקר להם מכל. אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של כל החטופים החיים הביתה, ומתפללים וזועקים לשיבתו של רן גואילי ז"ל, החטוף האחרון שגופתו עדיין מוחזקת בעזה. בתקווה גם לשובם של כל החיילים לשלום בבריאות הגוף והנפש, ולכל הפצועים רפואה שלמה ומלאה. ובתקווה לפירוק החמאס וכל אויבנו מנשקם, ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.
דנה אהובה, כמה יפה את מתארת את הפרשה ואת חושך וכל השלכותיו שסימנו השינוי שיבוא אחריו.
שכל המשאלות שציינת שיתגשמו לנו במהרה ובאהבה.
סופ"ש נעים ורגוע. שבת שלום לכולנו