השבוע אנחנו פותחים את פרשת חוקת, הפרשה השישית בספר במדבר, אשר מסמנת את תחילתה של שנת הנדודים האחרונה של בני ישראל במדבר. זהו שלב מעבר: דור יוצאי מצרים הולך ונעלם, ודור חדש, שנולד לתוך מציאות שונה, מתכונן להיכנס לארץ המובטחת. בתוך המעבר הזה, יש תהליך רגשי, תודעתי עמוק. והלב של כל זה- אמונה.
מהי אמונה?
הפרשה מתחילה במצוות פרה אדומה- חוק על טהרת טומאת מת, שאינו מובן בשכל אנושי. חז"ל אומרים: "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי- אין אתה רשאי להרהר אחריה". כבר כאן מציבה התורה שאלה: האם נמשיך ללכת- גם כשלא הכול ברור? האם נוכל להאמין גם כאשר אין היגיון? האמונה איננה עיוורון. היא בחירה. היא כוח פנימי שמאפשר להמשיך- גם כאשר החולשה גוברת, גם כאשר אין תשובה. למעשה, דווקא כשהכול מתערער- נבחן האמון שבנו.
במהלך הפרשה, בני ישראל מאבדים שלושה מהיסודות של יציבותם: מרים, אהרון, ומשה- כל אחד בדרכו. למשל, מותה של מרים גוררת אובדן פיזי של הבאר מים חיים, אך גם צמא רגשי. הכאת הסלע בידי משה נובעת אולי לא רק מטעות טכנית, אלא ממקום של עייפות, יאוש, שחיקה- ואולי חוסר אמון. משה, שכבר הנהיג ארבעים שנה, לא מצליח לראות את העם החדש כנושא תקווה, אלא ממשיך לראותם דרך כאבם של הדורות הקודמים. במקום לדבר- הוא מכה. במקום לאמן- הוא מתייאש.
וכאן אנחנו נכנסים לתמונה.
לא כולנו מנהיגי ציבור, אבל כל אחד מאתנו הוא מנהיג בחייו- הורה, בן זוג, מורה, שכנה, עובד. וההנהגה הזו מתחילה במישור הכי עמוק: איך אני בוחר לראות את עצמי ואת האחרים?
האם אני מאמין בילד שלי, גם כשהוא מתריס? האם אני מאמינה בבן הזוג שלי, גם כשהוא פוגע? האם אני מאמינה בעצמי, גם כשאני שוב שוגה?
ברגעים של מתח, כאב וקושי- מתחדדת השאלה: במה אני מחזיק- באכזבה, או באמונה?
הפרשה מלמדת אותנו על כוחו של הדיבור. במקום להכות- לדבר. להוציא מילים, להעניק משמעות. במערכת יחסים- בין הורים לילדים, בין זוגות ובין חברים- לא די בתחושת אמון פנימית. היא צריכה להיאמר, להישמע, להתנסח. ולא סתם- היא צריכה להיות אמינה. הילד שלנו קולט מהיכן אנו אומרים לו: "אני מאמין בך", וכשזה כן- זה חודר. אמונה אותנטית מעוררת צמיחה.
האמונות שלנו- על עצמנו ועל אחרים- מעצבות את המציאות שלנו. הילדים שלנו, התלמידים שלנו, הקרובים אלינו- מגיבים להלך הרוח הפנימי שלנו. אם נביט בהם כבעייתיים או חלשים- לרוב הם יענו לציפייה הזו. אבל אם נראה בהם כוחות, כוונות טובות ויכולת להתפתח- כנראה שנראה את זה מתגשם.
"כל ילד צריך רק מבוגר אחד שיאמין בו", אמרו יאנוש קורצ'אק והרב שלמה קרליבך. ולפעמים- כל אדם צריך מישהו אחד שיאמר לו: "אני רואה אותך. אני מאמין בך".
והנה מגיע רגע השיא של הפרשה: פרשת מי מריבה. העם צמא. משה ואהרן ניגשים לאוהל מועד ומקבלים הוראה: "קח את המטה… ודיברתם אל הסלע… ונתן מימיו". אך משה, לאחר תוכחה קצרה לעם, מכה את הסלע פעמיים- והמים יוצאים. המעשה מצליח, אך יש מחיר. אלוקים מוכיח את משה ואהרן: "לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל".
מה היה החטא? מדוע לא דיבר משה, אלא הכה? הרב איתמר אלדר מביא את פירושו של רבי נחמן מברסלב, שמסביר: המטה הוא סמל לסמכות. ה' מבקש ממשה לקחת את המטה- אך לא להשתמש בו. כלומר, תעמוד כשליח, עם כל כובד משקלך, אך אל תשתמש בכוח. דבר- אל תכה. תוביל- אל תשלוט. היה סמכותי- אך רך. לעיתים יש להחזיק את המטה- אך לא להפעילו.
משה, אולי מתוך זיכרון מהעבר, ואולי מתוך עייפות, בוחר להכות. הוא נדרש כאן- כמו כל מנהיג- לאיזון העדין שבין משמעת למשמעות. בין גבול להשראה. בין עמידה בראש- לבין שיח בגובה העיניים. משה נכשל- ודווקא בכך מלמד אותנו שיעור נצחי.
הבחירה הזו נוגעת בכולנו. כל הורה, מורה, מפקד או מנהל, צריך לדעת מתי להחזיק את השרביט- ומתי לפשוט אותו. מתי להציב גבול- ומתי לשבת ליד, להקשיב, ולדבר. האיזון הזה, אומר ר' נחמן, מתאפשר רק מתוך ענווה. רק כשאני לא פועל מכוח עצמי- אלא כשליח. רק כשאני מבין שגם אני מוגבל, שגם לי יש מה ללמוד- יכולה הנהגתי להיות גם סמכותית וגם מקשיבה.
ולכן, פרשת חוקת אינה רק על עם שהולך במדבר, אלא על כולנו- צועדים בתוך החיים. לפעמים נמאס, לפעמים מתסכל, לפעמים מתחשק להכות. אבל התורה מבקשת: עצור. דַּבֵּר. האמן. תראה את האדם שמולך.
וכך בסוף הפרשה, בני ישראל נלחמים, עוקפים, ומנצחים. הם מתקרבים אל ארץ ישראל. גם אנחנו, כשנבחר להאמין, לראות בטוב, לחזק, לדבר, ולא להכות- נוכל לגלות שמים חיים נובעים מתוך הסלעים הקשים ביותר.
יהי רצון שנזכה להיות המבוגר שמאמין, המנהיג שמצמיח, והאדם שרואה- גם כשעדיין לא רואים.
שבת של שלום ובשורות טובות
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️