ההפטרה מופיעה במלכים א' (פרק ה, כו' – פרק ו, יג') והיא מפרטת את המספר הרב של הפועלים, שגויסו לבניית בית המקדש הקבוע. 480 שנה לאחר יציאת מצרים, שלמה המלך אוסף פועלים רבים שכורתים עצים בלבנון, חוצבים אבנים מההרים, ומפורטות המידות המדויקות של בית המקדש הראשון. במקביל, הפרשה השבוע, "תרומה", עוסקת בהרחבה בבניית המשכן הארעי תחת מנהיגותו של משה רבנו במדבר. משכן זה הוא למעשה שורשו של המקדש שנבנה ע"י שלמה המלך בהר מרום הרים, ירושלים.
ובכל זאת, מספר הבדלים בולטים ביניהם, מסביר הרב יהודה שביב זצ"ל-
"במשכן שבמדבר הכל השתתפו, וכך כותב הרמב"ם: "והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמם ובממונם, אנשים ונשים – כמקדש המדבר" (הלכות בית הבחירה, פ"א הי"ב). המשכן הוא מפעל עממי שהכל משתתפים בו, ואילו מקדש שלמה היה מפעל ממלכתי הנעשה במימון ובאמצעים ממלכתיים. הבדל נוסף עולה כבר מתחילת ההפטרה: "ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל" (מלכים א, ה, כז) המימון והאמצעים אכן ממלכתיים, אך הנטל הוא נטל של מס על כלל אזרחי הממלכה, ואילו משכן שבמדבר יסודו ועשייתו בנדבת כל אחד ואחד, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" … יסודו של הבית בנדבת הלב, אבל בהמשך כשהמצוה 'מתמסדת' ומקוימת ע"י העם בארצו, כבר יש צורך באלמנט של כפייה." שוני נוסף מוסיף הרב, "ואפשר שההפרש מוצא את ביטויו בשוני שבין "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" שבפרשה (שמות כ"ה, ח), לבין האמור בסוף ההפטרה "ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזב את עמי ישראל". במדבר עדיין 'בתוכם', לשון ריבוי, בתוכו של כל אחד ואחד, ואילו במקדש 'בני ישראל', כחטיבה אחת, כעם."
במילים אחרות, דווקא לקראת בניית בית המקדש, בית קבוע, המתואר בממלכתיות, בעוצמה, ורוב עושר יש חשיפה גדולה יותר למעידה- לשכוח את המטרה שלשמה נבנה בית המקדש ולכן, מדגיש ה' בפני שלמה המלך,
"(יא) וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר: (יב) הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-אַתָּה בֹנֶה אִם-תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה וְשָׁמַרְתָּ אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם וַהֲקִמֹתִי אֶת-דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל-דָּוִד אָבִיךָ: (יג) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת-עַמִּי יִשְׂרָאֵל:" (מלכים א, ו')
קיום, משמעות ותוכן יש לבית, כפי שמתאר הרב שביב זצ"ל, "רק אם אכן יהיה מקדש בליבו של המלך. וליבו הוא כליבם של ישראל, והרי זה מלמד שעיקר הדבר שתהיה שכינה שרויה בליבו של כל אחד מישראל. "
דברי ה' לשלמה הם בעיצומו של מפעל הבנייה לעודד את מעשיו אך בעיקר להדגיש שהבית איננו העיקר וגם בבית מפואר, לעולם לא יהיו כלים חומרים, חפצים, אבנים, וכו מטרה בפני עצמה כי אם אמצעי להשגת המטרה כמו גם במשכן הארעי, העיקר הוא ההליכה בדרך ה', ושמירת המצוות. המקדש הוא כלי לדרכה של תורה שכל נתיבותיה שלום, דרך של חסד. בית המקדש הוא מקום של משפט, חוק וצדק, מקום שמגן ותומך בחלשים מקום שבו העם יכול להקריב קורבנות ולהביא להשראת השכינה.
בבית המקדש כאמור אנו מצויים כחטיבה אחת, כעם, "(יג) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת־עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃" (מלכים א, ו') שקוראת לערבות הדדית. מי ייתן בפרט היום, בעידן השפע, ונשכיל לצבור ולהשתמש בכסף, בנכסים, בחפצים וכו' בדרך ישרה והגונה כשאנו זוכרים שאלו הם רק אמצעים להשגת מטרות, חלומות והגשמה; אמצעי להפוך את העולם למקום טוב ומטיב יותר. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.