השבוע לפרשת שמות יש שלוש הפטרות שונות לגמרי בשלושה ספרי נביאים שונים.
ההפטרה לפי מנהג אשכנז היא בספר ישעיהו כ"ז ו- כ"ח יג (בתוספת שני פסוקים מפרק כ"ט)
ההפטרה לפי מנהג הספרדים היא בספר ירמיהו מפרק א' א – ב' ג
וההפטרה לפי מנהג התימנים היא בספר יחזקאל ט"ז א-יד
הפיצול הזה בהפטרות, שלש עדות שקוראות בשלשה נביאים שונים, הוא די נדיר בשבתות השנה. יחד עם זאת, הוא עצמו ביטוי לתופעת הפירוד והפיזור, שזהו ביטוי מובהק לגלותו של עם ישראל, ופרשת שמות היא למעשה פרשת הגלות.
בכל ההפטרות מוזכרת תחילתו של עם ישראל במצרים באופן כלשהו. ע"פ מנהג הספרדים כאמור קוראים בתחילת ספר ירמיהו משום הדמיון שיש בין סירובו של משה רבינו לשליחות, לסירובו של ירמיהו הנביא, "אלא, אומר הרב יהודה שביב זצ"ל, שמשה סירב לשליחות של גאולה ואילו ירמיה סירב לשליחות נבואית על חורבן הארץ. ואולי עניין הפרשה מתבטא גם בפסוקי הסיום של ההפטרה: זכירת ה' את אהבת הנעורים של ישראל – "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"… שני הדברים שהם בשלב של 'תכנון' בפרשתנו."
מנהגם של התימנים, להפטיר כאמור מנבואת יחזקאל (טז), ממשיך הרב שביב "בעקבות האמור ברמב"ם, המדברת על מצבו של העם בראשיתו ("ביום הולדת אותך"), ראשית שהיתה במצרים. שם התיאור הוא פיוטי נבואי, לעומת התיאור הפרוזאי שבפרשה."
בחרתי להתמקד השבוע בהפטרה ע"פ מנהג אשכנז, אבל ראשית ברצוני לשתף שבסוף שבוע שעבר נפטר הרב יהודה שביב בגיל 77. ספריו ומאמריו הרבים הינם תרומתו הגדולה שהעניק לכולנו, וכמו שהוא מלווה אותנו כל שבוע במאמריו על ההפטרות, כך הוא ימשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות כפי שכבר למדנו ב'פרשת ויחי', בשבוע שעבר, שצדיקים במיתתם קרויים חיים. אמש בצער רב נפטר גם המחנך והמורה האהוב ראובן (שפי) שפיגל.
פועליהם ומעשיהם של המחנך ראובן (שפי) שפיגל והרב יהודה שביב זצ"ל ימשיכו ללא ספק להשפיע גם הרבה לאחר מותם. יהי זכרם ברוך.
ההפטרה ע"פ מנהג אשכנז שבספר ישעיהו-
כבר בהתחלה אנו תוהים מדוע בפרשה שעוסקת בענייני הגלות בחרו להפטיר בנבואת ישעיהו שעוסקת בגאולה? הרב יהודה שביב זצ"ל מסביר- "אין זאת, כי אם הגלות והגאולה כרוכים זה בזה. הגלות היא אמצעי לעיצוב העם לצורך גאולתו, אך גם דרך לפזר את העם בין הגויים כדי לאפשר את גאולת תבל כולה לעתיד לבוא… לאמר, אין גלות וגאולה חזיונות מנותקים זה מזה, אלא כרוכים זה בזה; הגאולה צומחת ועולה מתוך הגלות. אופי גלות מצרים עצמה, מעיד על עניין זה. שכן, לעומת גלויות אחרות מאותן 'המובטחות' בתורה, שלגביהן נאמן הכלל "מפני חטאינו גלינו מארצנו", הרי גלות מצרים אינה בחינת עונש (ניכר הדבר שגזירה עליונה מלפני שנים רבות, היא שהביאה לגלות ולשעבוד, כמפורש לאברהם בברית בין הבתרים). על כרחך, אין היא אלא חלק מתוכנית בניית העם ועיצובו לקראת השלמתו. " הרב יהודה שביב זצ"ל מציע רעיון נוסף-
"בפרשה מודגש כמה וכמה פעמים עניין גאולת העם, אבל בתמונות גאולת העתיד, המצוירות ע"י הנביאים, ובעיקר בספר ישעיהו, יש גם קטעים של גאולת עולם; עם ישראל אינו נגאל לבדו, אלא העולם כולו עתיד להיגאל עימו. הזיקה שבין שתי הגאולות באה לידי ביטוי כבר בפסוק הראשון בהפטרה-
" (א) הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי־תֵבֵל תְּנוּבָה׃" )ישעיהו פרק כז)
מהפרי הישראלי יימלאו פני תבל כ ו ל ה תנובה. גאולתם של ישראל תניב בשורת שחרור ופדות לעולם כולו. מסתבר, שהזיקה בין ישראל לדרי תבל כולה נוצרה בגלויות השונות. פיזורם של ישראל לבין האומות יש בו גם תועלת, שהרי זה יוצר קשר בלתי אמצעי בין בני ישראל לשאר גויי הארץ, ואף כשישובו בני ישראל לארצם, וישתרשו בה מחדש ויעלו ציץ ויעשו פרחים ופירות, לא יישמרו אלו רק לבני ישראל, אלא יביאו את ניחוחם לעולם כולו."
…למרות שרב היקפה של גאולת עתיד והיא חובקת עולמות, אין היא מתייחסת רק לכלל, אלא יש בה התייחסות פרטנית לכל אחד ואחד – " (יב) … וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃" (ישעיהו כ"ז).
לסיכום, פסוקי הפתיחה ושני פסוקי החתימה נותנים לנו תמונת גאולה, גאולה שתתרחש ביום ההוא, כלומר, לעתיד לבוא. אבל אומר הרב שביב זצ"ל "פרשתנו פרשת גלות היא וקשה לראות כיצד יתאימו לה פסוקי גאולה?
אפשר ודווקא מזה הטעם נקבעה הנבואה כהפטרה לפרשתנו, כדי להתבונן ולראות אף בה תמונת גאולה. ואכן, מתוארת תמונת גאולה ע"י הקב"ה באוזניו של משה (בפרשת שמות) – " (ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ " (שמות ג'); … "( יז) וָאֹמַר, אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם, אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי–אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ. " (שמות יז').
במילים אחרות, הגלות היא כנראה תחנה הכרחית בדרך לגאולה. ויתכן שזה גם ההסבר לסמיכות שיש לנו בין יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. אנו מתחילים עם יום השואה, עוברים ליום הזיכרון ומסיימים בחגיגות עצמאות. אבל ושמחה חובקים יחד. מאז שהאדם הראשון אכל מעץ הדעת טוב ורע, הם משמשים בערבוביה בעולמנו. אי אפשר להתהלך בעולם מבלי לפגוש את שניהם… הטוב והרע, שני הפכים שהולכים יחד. למעשה, רק שני חלקים הפוכים יוצרים אחד שלם, יוצרים איזון, מאפשרים אחד את השני, ולכל חלק יש תפקיד משמעותי במשוואה הזו.
אסיים עם שיתוף של אורי אורבך-
" נסעתי אחרי מונית עם רמקול על גגה בשכונה ירושלמית, מאלו שמודיעים לציבור על הלוויה הקרובה או אוספים תרומה למישהו שצריך ניתוח דחוף בחו"ל. זה מה ששמעתי: "הלוויתה של מרת זאת וזאת תצא מבית הכנסת לב שמח…" הלוויה מבית כנסת לב שמח? חייכתי מתחת לשפמי ונסעתי מהורהר."
מי ייתן ונצליח למנף את הקושי בחיינו למדרגה גבוהה ומטיבה, ולהוות דוגמא אישית ומורי דרך בתחום הרוחני והמוסרי, לנו, לסביבתנו ולעולם כולו. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולעילוי נשמתם של ראובן שפיגל ויהודה שביב זצ"ל.