ההפטרה היא בספר ישעיהו בפרקים נ"ד-נ"ה. הפטרה זו משמשת בשלוש שבתות בשנה, בפרשת נח, בפרשת ראה, ובפרשת כי תצא. בנוסף, פרק נ"ה משמש כהפטרה לתעניות ציבור (צום גדליה, עשרה בטבת, תענית אסתר, י"ז בתמוז ותשעה באב) בתפילת מנחה.
זוהי ההפטרה השלישית מ"שבעה דנחמתא", אחת משבע הפטרות הנחמה הנקראות לאחר תשעה באב, גם בנבואה זו יש התייחסות לפן נוסף של הנחמה והגאולה.
ההפטרה פותחת ב-
"(יא) עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה; הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ, אֲבָנַיִךְ, וִיסַדְתִּיךְ, בַּסַּפִּירִים." (ישעיהו נ"ד)
ההפטרה ממשיכה את ההתמודדות עם הגלות, והיא מעמיקה את הטיפול, ומתייחסת לגורמי הגלות ביסודיות. בהפטרת נחמו, שפתחה את סדרת הנחמות, פונה ישעיהו לעם בדברי עידוד וחיזוק, אבל ללא התייחסות להלך הרוח בקרב העם באותה עת. בשבוע שעבר, בהפטרת עקב, כבר יש התייחסות לתחושות העם והתמודדות עם טענותיהם ש-ה' נטש אותם, ומתווספים דברי העידוד של הנביא ישעיהו להרגיע אותם ולהניח את דעתם. ההפטרה השבוע פותחת בקביעה שהעם למעשה עדיין לא התנחם – "עניה סערה לא נחמה" – ועל כן יש צורך להוסיף דברי נחמה נוספים.
מסביר הרב משה ליכטנשטיין-
"יש להדגיש שהמציאות של "לא נחמה" לא נובעת מכישלון דברי הנבואה שקראנו בשבוע העבר לחדור ללב העם, אלא מכך שישנן בעיות שונות המטרידות את הגולה. מחד, עובדת הגלות כשלעצמה מצירה וכואבת, ומאידך, היא גם פוגמת בתחושת הקרבה והשותפות שבין הקב"ה לעם… ישנם צרות הגלות ועול השעבוד המעיקים ומכבידים עליהם, וכן יש את בעיית הזיקה שבינם לבין קונם המתעוררת בעקבות הגלייתם. הבעיה הראשונה קשורה למציאות ההיסטורית-חמרית, והיא "אובייקטיבית" מצד הסבל והקושי. לעומתה, השניה היא רוחנית-קיומית ו"סובייקטיבית" באופיה. היות ומדובר בשתי בעיות נפרדות השונות ביסודן, בהחלט ייתכן מצב שאחת נפתרת ואילו השניה מחריפה, או להיפך. כך, למשל, גלות בארצות שיש בהן רווחה, כשישראל אינם נרדפים וניתנות להם זכויות כלכליות ומשפטיות איננה גורמת סבל ליחיד (אם כי, כמובן, שיש בה בעיה ברמה הלאומית) אך יכולה להעיד על ריחוק בין ישראל למקום, ואילו החזרה מן הגלות, או בשורת גאולה, מעידה על שיקום מערכת היחסים בין העם לקב"ה, אף אם ייקח זמן לסבל לעבור.
לענייננו, הפטרת עקב התמודדה עם התחושה הסובייקטיבית של "ותאמר ציון עזבני ד', וד' שכחני" ועיקר עניינה היה להוכיח לישראל שאין אלו פני הדברים, ואילו הפטרתנו (וכן הפטרת שבת הבאה, "אנכי אנכי הוא מנחמכם") מטפלת בבעיה השניה והיא העוני והסבל שישראל סובלים מהם בגלות. לכן, אין סתירה בין אמירותיו של ישעיהו בהפטרת עקב שהקב"ה לא עזבם לבין הקביעה ש"עניה סערה לא נחמה". אין זה בגלל אי-הצלחתו של ישעיהו או קוצר רוחם של העם אלא מהיות שני הפרקים מתמודדים עם שתי בעיות שונות."