פרשת בהעלותך- האם את הנרות אנו מעלים?

 

שם הפרשה שלנו, בהעלותך, עוסק בחינוך והוא מציג את הרף הכי גבוה בנושא חינוך-
"(ב) דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. (ג) וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן–אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה." (במדבר ח')
אומר רש"י הבקשה לאהרון צריכה הייתה להיות "בהדליקך את הנרות" מדוע נאמר "בהעלותך את הנרות". רש"י מסביר שזהו מסר חשוב ביהדות, מהי בעצם פעולת ההדלקה? עלינו להדליק את הנר ולא למהר אלא להדליק עד שהאש נתפסת בפתילה ורק אז השלהבת עולה מעצמה.
ועל כך אומר הרבי מלובביץ- עלינו לנהוג אותו דבר בחינוך ילדינו, חינוך הדור הצעיר. ספרים רבים שעוסקים בחינוך מתארים כיצד מממשים "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה." (משלי כב ו) זוהי משימת חיינו ולמרות זאת אנו לא פעם פוגעים בילדים ומשאירים להם משקעים ועוגמת נפש, שלא במכוון מייצרים סכסוכים וכעסים. כלומר, כיצד מתקשרים ומחנכים ילדים נכון? כיצד מתקשרים ומטמיעים בהם את הערכים והמוסר שאנו מאמינים בהם? וכיצד אנו משיגים הקשבה, ציות והערכה שלהם שלא מתוך פחד אלא מתוך יראת כבוד, הערכה והנאה מהלימוד. במילים אחרות, שהדרישה של המחנך לעשות, לנהוג ולהתנהל, שזוהי ההדלקה, תייצר שלהבת עולה מאליה, כלומר גם כשהמחנך איננו נמצא בסביבה, הילד ינהג ע"פ הערכים והמוסר שהפכו להיות חלק ממנו, ובוערים בו.
ראשית הדרישה היא מאתנו, המבוגרים, להוות מודל לחיקוי ע"י נתינת דוגמא אישית. אומר הרבי מלובביץ, "בראש ובראשונה צריך המחנך להראות דוגמה חיה מדרך התנהגותו האישית. זו הדרך הטובה ביותר להשפיע על הזולת, כי כשהמחונך רואה שהמחנך שלו וסביבתו הקרובה מתנהגים על-פי אותם עקרונות שדורשים ממנו, הדבר פועל עליו שגם הוא ינהג כן." והוא מוסיף ש-"חינוך אמיתי הוא כאשר אין המחונך זקוק לעידוד מתמיד של המחנך, אלא יכול להלך בכוחות עצמו. יש להביא את המחונך שיהיה בבחינת 'שלהבת עולה מאליה'." זהו החינוך שהילדים מתחברים ומזדהים עם מה שהם לומדים, שהמסר אכן עבר ונקלט.

כמחנכים עלינו לא פעם להחריש ולהתרחק, ואז לבחון כמה נטמע המסר, וכמה מהילדים התחברו והזדהו איתו.
מדוע ההסבר נעשה באמצעות נרות ואש? "נר השם נשמת אדם" (משלי כ' כז'), כמו הנפש ששואפת לעלות מעלה כך גם הנר ששואף מעלה. הדלקת נרות זו משימה גדולה, משימה של קדושה. האש היא ללא אגו, היא מתאחדת אחדות גמורה עם הלהבות האחרות, היא ללא גבולות, לא מתמעטת אף פעם גם כשמדליקים ממנה נרות נוספים.
רש"י, הרמב"ם, הרב אשלג ועוד חכמים רבים הסבירו שחינוך זה להרגיל. היהדות מאמינה בכוח האנרציה, כלומר כשנעשה את אותו הדבר שוב ושוב, נהפוך את המעשה להרגל ובסופו של דבר הוא יהפוך לטבע שלנו. השאלה מה קורה ביום שאינני צריך את אותם הרגלים, נניח הרגלים ששירתו אותי בתקופה מסוימת ולפרק זמן מסוים, כמו בשירות צבאי, באוניברסיטה וכו.? סביר להניח שאם אנחנו לא חייבים אנחנו לא נמשיך עם אותם הרגלים שרכשנו, אז מה המענה לחינוך האידיאלי, אם יש בכלל דבר כזה?
בעל התניא מסביר- חינוך זה למשוך את הלב. האתגר של המחנכים הוא להדליק את הילד, למשוך את ליבו, לגרום לו לאהוב את הלימוד. להרים אותו ולרומם אותו, כי רק כשהילד ירגיש מגורה, סקרן, ושהמחנך רואה אותו, הוא יביע עיניין וישקיע מאמצים. כמו חנוכת המזבח- חנוכה מלשון חינוך, עשיית מעשה שמושכת את הלב, כמו הבאת המתנות למזבח, נתינת תמריץ חיובי, לתת פרסים, כן, זהו סוג של שוחד- שוחד מלשון הנותן והמקבל הופכים להיות חד- אחד. משיכת ליבו של הילד יוצרת התקרבות. חינוך זה למשוך ולקרב, כמו מגנט, מתן תמריצים שיגרמו ויביאו את הילדים להמשך לימוד ומתוך שלא לשמה בא לשמה. ראשית ייתכן והילד יעשה עבור המתנות אך בהמשך כשייווצר החיבור וההזדהות הילד יעשה בעבור הערכים, המוסר והתורה.
למשל, כשאנו גוערים בילד אומר הרבי זהו רגע קריטי- אנו נוטים לפרט בפניו כמה הוא לא מוצלח, ובכך למעשה אנו מרחיקים אותו ובטח לא מרימים אותו. המילים שלנו מחתימות את הילד. במילים אחרות, כשאנו כועסים על הילד אנו מקבלים הזדמנות להרים ולחבר אותו, ולחזק את בטחונו האישי, למשל- 'אתה הרי כל כך טוב', 'זה לא מתאים לך', 'אתה מוכשר ומסוגל…' דווקא כשהילד במקום נמוך המחנך מחויב להזכיר לו כמה הוא גבוה ולא שייך למקום הנמוך הזה. (משיעורו של הרב שניאור אשכנזי)
כמה מאתנו הגיבו כשאחד מילדינו שיתף אותנו בציון גבוה שקיבל, בקולות התלהבות ושבח, כאילו זה סוג של הפתעה, כביכול לא ציפינו, תגובה של- מדהים וכל הכבוד. בעוד כשאותו ילד לוקח כוס מלאה במיץ בדרכו לסלון ואנו ממהרים לצעוק לו תזהר זה יישפך… ואז כשזה נשפך אנחנו כועסים וממהרים לדווח לו- "אמרתי לך" ועוד פנינים שמושכים אותו מטה ומרחיקים. הבנתם? בעצם במקום לומר לילד כל הכבוד על הישג הציון הגבוה אבל דע לך אני לא מופתע, כי אתה יכול הכל, אתה מוכשר, השקעת, עבדת, גילית מסירות- לא באמת מפתיע…
ולגבי הכוס? נכון שלעיתים יש לנו יכולת נבואית מצומצמת ובכל זאת, יש לזכור מה אנו מטביעים בילד… נראה לי שכדאי כשאנו מזהירים אותו וצופים את העתיד🤓 להוסיף שברור לנו שהוא אחראי והוא ינהג בזהירות מרובה- ובכך נרים אותו, נעביר לו את האהבה ללא תנאי והאמונה שיש לנו בו. ללא ספק, זה יסייע לנו בקירוב והעצמת ילדינו.
מי ייתן ונצליח בחינוך הדור הצעיר, שנצליח להנחיל ולהטמיע בו את הערכים בתוך תוכו, בנחת ובשליטה ולהוות עבורו דוגמא אישית. אמכי"ר.
שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

Sent from my iPhone

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *